שנה וחצי חלפו מאז התקבל "חוק הקיזוז", שבעקבותיו ישראל מקזזת בכל חודש מכספי המיסים שהיא גובה בעבור הפלשתינאים, סכום המקביל לזה שמעבירה הרש"פ למחבלים האסורים בישראל. לאחרונה יזם שר הביטחון תוספת לחוק זה – קיזוז בגין הכספים המועברים למשפחות המחבלים ההרוגים.
הכיוון של חוקים אלה נכון. לצד המלחמה הצבאית והמדינית בטרור, יש להיאבק בו גם באופן כלכלי, על מנת לייבש את מקורותיו. השאלה היא, האם החוקים האלה ישיגו את מטרתם?
נכון לעכשיו, לא הופחתה העברת המשכורות לאסירים. כל הסכומים שנגרעו מהעברת הכספים לרש"פ, באו על חשבון חינוך, בריאות ורווחה. הציניות של הרש"פ זועקת לשמיים, אך המטרה לשמה נחקק החוק לא הושגה. אדרבא, תוצאות הקיזוז עלולות להתפרש כעונש קולקטיבי, שהיחידים שאינם נפגעים ממנו הם המחבלים, והביקורת תופנה כלפינו. אנו הרי מכירים את האיומים ב"משברים הומניטריים". יתר על כן, כל הכספים המקוזזים נמצאים בידי ישראל, ועל פי החוק, בסמכות שר הביטחון לשחרר אותם מטעמים מדיניים וביטחוניים. סביר להניח שתגיע הסיטואציה המדינית או הביטחונית שבעטיה כל הכספים יועברו לרש"פ, והוא ייצא ממשבר כספי המיסים כשידו על העליונה.
המלחמה הכלכלית בטרור הכרחית, אך יש לחפש כלי אפקטיבי וממוקד יותר, שיפגע ישירות פגיעה אישית קשה בכל שרשרת הפיקוד של פיגועי הטרור, ובכך לייבש את הטרור. ניתן לעשות כן באמצעות תביעות עתק של נפגעי הטרור נגד מבצעי הפיגועים. אדם שנפגע מהטרור, יגיש תביעות אזרחיות גבוהות מאוד נגד המחבל שביצע את הפיגוע, הנהג שהסיע אותו, מי שסיפק לו את התחמושת, מפקד החולייה שלו, חבריו לחולייה, המפקד שמעל מפקד החולייה ושרשרת הפיקוד שמעליו. אם כל נפגע טרור יעשה כן, ונפגעי הטרור הם גם כל אחד ואחד מתושבי עוטף עזה – ניתן בדרך זו לייבש את הטרור.
השאלה היא כיצד יכול אזרח מן השורה להשיג את המודיעין הנדרש כדי להגיש את התביעה. הרי לשם כך יש צורך באמצעים כלכליים, בידע ובכוח אדם מודיעיני שאינם נגישים לאזרח.
חברי הכנסת יעלון והנדל הגישו לאחרונה את הצעת "חוק חילופי מידע בין גופי הביטחון, המודיעין והאכיפה ובין נפגעי טרור," המכונה "החוק לייבוש כספי הטרור." על פי ההצעה, תוקם יחידה מודיעינית מיוחדת שתפעל עם כל גופי המודיעין בישראל, ובאחריותה ובמימונה לספק לכל נפגעי הטרור את המידע הראייתי הנחוץ לתביעה, את התמיכה הנפשית וכן את יכולת הגבייה. הצעת החוק מבוססת על תוכנית שהגה איתן רילוב, מייסד עמותת "מגן נפגעי הטרור" שקידמה את היוזמה. איתן רילוב הלך לפני שבועות אחדים לעולמו, והצעת החוק שהיא מורשתו, היא גם צוואתו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 19.2.20
* האויב של נתניהו – סיפורו של בנימין נתניהו הוא סיפור טרגי. זהו מקרה מובהק של ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. לד"ר נתניהו, מנהיג ברוך כישרונות לכל הדעות, הישגים רבים בתחומים רבים. מעולם לא הטלתי בהם ספק, וכתבתי הרבה בזכותו וגם בזכות צעדים שלו שהיו שנויים במחלוקת, כמו הנאום בפני בתי הקונגרס נגד עסקת הגרעין ועוד. תקופת שלטונו הניבה לישראל הישגים משמעותיים. הוא היטיב לנווט את הספינה בסערה רבתי שטלטלה את המזה"ת ב"אביב הערבי" ובעקבותיו. בניגוד לנבואות הזעם על "בידוד מדיני" הוא שידרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמתעלם מן ההישגים הללו עושה שקר בנפשו.
היו לד"ר נתניהו גם שגיאות חמורות, כמו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה, ההבלגה על טרור ההצתות ועוד, אך אלו הן שגיאות לגיטימיות, ואף מנהיג אינו חף משגיאות.
הבעייה היא שמיסטר ביבי חתר תחתיו כל הזמן והכשיל אותו. הבעייה העיקרית היא שהוא לא הצליח לגבור על שלושה יצרים שהכשילו אותו – החמדנות, המחשבה שהכול מגיע לו והאובססיה החולנית שלו לתקשורת. ואם נוסיף לכך את העובדה שהוא לא זכה לעזר כנגדו, שתאזן אותו ואת יצריו, ואין לשון המעטה מובהקת מזו – הדברים הללו הכשילו אותו ודרדרו אותו לשחיתות ולעבירות חמורות, שהניבו כתבי אישום חמורים מאוד.
והבעייה העיקרית היא, שברגע שמיסטר ביבי נתפס בקלקלתו, הוא החל לשרוף את המועדון. כל ההסתה הנוראה שלו נגד מדינת החוק, נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט והנכונות שלו להחריב הכול ובלבד שיעמוד מעל החוק ולא ייאלץ להתמודד במשפט עם הראיות, הפכו אותו לאיום על החברה הישראלית. המטרה הזו קידשה, בעיניו, אמצעים טמאים, כמו הלגיטימציה לכהניזם.
עוד בעייה חמורה שאפיינה אותו מראשית דרכו, היא פולחן האישיות שהוא טיפח. הוא באמת הצליח לגרום להמונים להטמיע את התובנה ש"המדינה זה נתניהו" ושהוא האבא הגדול ששומר עלינו ואין אדם בעולם שמסוגל להחליף אותו. פולחן אישיות כזה הוא תופעה הרסנית בחברה דמוקרטית.
בסופו של דבר, האויב הגדול של נתניהו הוא ביבי. האסון הגדול של נתניהו הוא ביבי.

* שבויים בתיאוריית הקונספירציה המטורללת – חסידי נתניהו מציפים את הרשת ב"מידע" על ה"שחיתות" של בני גנץ, שגנב 50 מיליון שקל בפרשת "הממד החמישי".
כותבים זאת אנשים שסוגדים למנהיג מושחת, שאחרי חקירה יסודית ומקיפה נאשם בשוחד ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. התמזל מזלו, והיועץ המשפטי לממשלה הוא משפטן זהיר מאוד, בית הלל מובהק. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מגיש נגדו כתבי אישום על שוחד גם בפרשות 1,000 ו-2,000 כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.
מכל אלה הם מתעלמים, ומצד שני - מפיצים שמועות ורכילויות.
אותו מבקר המדינה שאותו מצטטים דפי המסרים בנושא "הממד החמישי", קבע בפירוש והוציא הודעה מיוחדת לתקשורת, שאין כל חשד לפלילים בפרשה, ואין כל סיבה לפתוח בחקירה. ומדובר במבקר שלא היסס להמליץ על חקירות ולהעביר פרשיות ליועץ המשפטי לממשלה.
אף על פי כן, היועץ המשפטי החליט, כנראה בשל המשמעות הציבורית של היות גנץ מועמד לראשות הממשלה, לפתוח בבדיקה קדם-חקירה (כמקובל כשמדובר באישי ציבור וכפי שהיה גם בחקירות נתניהו), כדי לבחון אם יש קצה חוט שיצדיק פתיחת חקירה. הוא נהג בצדק, כי חשוב לוודא שמועמד לראשות הממשלה לא עבר על החוק. אם הבדיקה תעלה שיש קצה חוט לפתיחת חקירה, חזקה על היועץ שיורה לחקור, ובצדק. נכון לעכשיו, הבדיקה בעיצומה.
הבעייה בכת מעריצי נתניהו, היא אימוץ תיאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" ו"אכיפה בררנית". וכך, הם מבטלים אוטומטית, בהבל פיהם, את כל הראיות נגד נתניהו, שהביאו להגשת כתבי אישום נגדו, ואם יורשע בדין, הם יתייגו את השופטים כחלק מאותה קונספירציה בדויה של "תפירת תיקים". מצד שני הם מתייחסים לכל שמועה ורכילות שנוגעת ליריביו, כהרשעה חלוטה, שפשוט לא נבדקה בשל "אכיפה בררנית" ושאר השקרים האינפנטיליים שהם מדקלמים.
סביר להניח שעידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית על סף סיומו, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר – לטהר את החברה הישראלית מן הביביזם, ובעיקר מאי האמון במדינת ישראל ומוסדותיה ומן האמונה ההמונית בקונספירציה המטורללת. אני מעריך שתהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יימשך שנים רבות. הצלחתו מותנית בכך שמנהיגי הליכוד והימין יהיו אמיצים דיים להוביל את התהליך הזה.

* כדרכו – יש בכנסת חוקי משחק לא כתובים. אחד מהם הוא הקיזוז. לפני הצבעה, שני ח"כים, משני צידי המתרס, מתקזזים ביניהם, כיוון שנבצר מהם להשתתף בהצבעה, וכך היעדרותם אינה משנה את התוצאה. כך זה עובד מיום הקמתה של הכנסת. הקיזוז מבוסס על קוד של אמון הדדי. של ג'נטלמניות.
לקראת ההצבעה על חסינות שערורייתית לחיים כץ, התקזז נתניהו עם תמר זנדברג, שילדה במז"ט לפני ימים אחדים. בהגיע שעת ההצבעה, הפר נתניהו ברגל גסה את הקיזוז ורץ לתמוך בחסינות.
לתשומת ליבם של ניר ברקת וגדי יברקן, האחרונים שמנסים, משום מה, להאמין שנתניהו יחריג אותם מדרכו, ויקיים את הבטחותיו להם.

* ועדה שערורייתית – יש בישראל בעייה של שיטור-יתר כלפי היהודים יוצאי אתיופיה. המשטרה עצמה מודה בכך ונלחמת בתופעה – הן בגיוס יותר ויותר שוטרים יוצאי אתיופיה והן בהסברה וחינוך. זו בעייה כואבת שיש לבער אותה.
אולם עובדת קיומה של הבעייה, אין משמעותה שכל עימות בין שוטר ליוצא אתיופיה, הוא ביטוי לשיטור-יתר. הבעייה היא כללית, אך כל מקרה הוא נקודתי, ויש לבחון אותו לגופו.
כאשר חוקרי מח"ש חקרו את השוטר שירה בסלמון טקה, הם דנו במקרה פרטי. וחקירתם הביאה אותם למסקנה שהגירסה של השוטר נכונה, שהוא אכן פעל מתוך תחושת סכנה לשלומו ולשלום משפחתו. הביקורת עליו היתה על שיקול דעתו בירי למדרכה ולא באוויר. אני לא בטוח ששיקול דעת שגוי כזה הוא עניין פלילי, כך שאפשר לומר שמח"ש החמירה עם השוטר.
כל זה לא מפריע לנתניהו ואוחנה, בהחלטת בחירות פופוליסטית, שנועדה לקרוץ למצביעים יוצאי אתיופיה, על הקמת ועדת חקירה למח"ש.
כמובן שיש לכך סיבה נוספת. מח"ש מתוארים בתאוריית הקונספירציה החולנית שנתניהו מטפטף בציבור, כחלק מה"דיפ-סטייט" המדומיין, שבו צריך להילחם, כחלק ממסע הנקם שהנאשם מנהל נגד מדינת החוק. הם מספרים שמח"ש היא גוף טיוח, שמועל בתפקידו לחקור את המשטרה.
זה כמובן שקר וכזב. הרי חקירת מח"ש הביאה להדחתם / התפטרותם של שבעה (!) ניצבים שסרחו, שאחד מהם, ניסו שחם, עומד להיכנס לכלא.
חברי הוועדה שהוקמה גילו אחריות, בכך שהבריזו לאוחנה, והחליטו לא להתכנס לפני הבחירות. הם הבינו כנראה מה נדרש מהם, והחליטו לא להיות נערי שליחויות של נער השליחויות. נקווה שאחרי הבחירות תפוזר הוועדה השערורייתית.

* צדק בדיעבד – לקראת בחירות אפריל, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת. לא נבחרתי. התאכזבתי באופן אישי, וגם סברתי, וזו דעתי גם עכשיו, שזו החלטה מוטעית. ברשומה שהעליתי באותו יום, כתבתי מילה כמו "לאכזבתי" או "לצערי" או משהו כזה. והמשכתי הלאה. כמובן שתמיכתי בתל"ם, שהיא אידיאולוגית, לא נפגעה כהוא זה, והמשכתי לפעול כרגיל.
ולמה אני מזכיר זאת? כי התייחסותי לראיון של יצחק אילן במוסף "הארץ", עוברת את מסננת ה"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו." עמדתי במקומו.
יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ, היה מועמד במקום ריאלי ברשימת כחול לבן. לקראת הסיבוב השלישי, גנץ החליט להזיז אותו למקום בלתי ריאלי. אין לי שמץ של מושג מה הסיבה לכך, ולכן אין לי כל דעה על ההחלטה. כיוון שבמקומו הוצבה אישה, יתכן שהסיבה הייתה רצון לקדם נשים, אך באמת שאיני יודע.
מאותו רגע, יצחק אילן נכנס לאובססיה מטורפת. הוא מציף את העיתונאים במיסרוני נאצה ובהם הוא משמיץ את גנץ ואת כחול לבן על העוול שעשו לו. ומה התיאוריה שהוא מפיץ, ואותה הוא סיפר לניר גונטז' במוסף "הארץ" – שכחול לבן הזיזו אותו כמחווה לרשימה המשותפת כדי שתתמוך בהם, בשל היותו סגן ראש השב"כ. כלומר, שלושה רמטכ"לים שלחמו כל חייהם בפלשתינאים, ושהרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בהאג על "פשעי מלחמה", כשרים בעיני המשותפת, וכל מה שהם דרשו הוא להזיז את אילן מהמקום ה-39 למקום ה-45. איזה אבסורד.
הנקמה של אילן, היא להצטרף לקמפיין של תעשיית השקרים על זיקה, כביכול, בין כחול לבן לרשימה המשותפת, תוך שהוא עף על עצמו עם החשיבות העצמית הדמיונית שהוא מייחס לעצמו. ולפתע, כל הסיבות שבעטיין הצטרף לכחול לבן נמוגו, כאשר הוא אישית הוזז ממקומו.
אין לי מושג מה גרם להחלטתו של גנץ, אולם בדיעבד, הוא צדק.

* מודעה מגעילה אך אין מקום לפסילתה – המודעה על "שלום עושים עם אויבים מובסים" שמורידה את האויבים על ברכיהם, היא מודעה מכוערת ומשפילה, יהירה ושחצנית. היא מזכירה לי את קריקטורות הרהב במדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אותי זה מגעיל. זאת לא התרבות שלנו.
עם זאת, המודעה הזאת עומדת בגדרות חופש הביטוי ולא היתה שום הצדקה להחלטתו של רון חולדאי להסיר אותה. חופש הביטוי נמדד דווקא בדברים שמכעיסים אותנו. המודעה ראויה לגינוי, להוקעה, אך היא אינה מצדיקה סתימת פיות. כל מאמר של גדעון לוי ורוגל אלפר מגעילים שבעתיים, וכפי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת אותם, קל וחומר שתסבול את המודעה הזאת.
רון חולדאי נוהג בשנים האחרונות על פי העיקרון: "תל-אביב זה אני." מודעות שאינן מוצאות חן בעיניו, יוסרו מחוצות תל-אביב. כמו בשלטון הארצי, כך גם בשלטון המקומי – שלטון ממושך מדי, גורם לסיאוב.

* נוסחת הריבונות – מדינאי אוהב להשאיר בידיו מרחב רחב של אופציות, והדבר בא לידי ביטוי בניסוחים מעורפלים, המכילים בתוכם מגוון של אפשרויות פעולה. מכאן, שאני יכול להבין את הנוסחה של גנץ בדבר החלת ריבונות על הבקעה בתיאום בינלאומי. מהו תיאום בינלאומי? ספקטרום התשובות נע בין הסכם עם הפלשתינאים לבין תיאום עם ארה"ב.
אני נגד הנוסחה הזאת. בעיניי, יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב. איננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת ללא תיאום עם ארה"ב, בוודאי כאשר מדובר בממשל כל כך ידידותי. אולם אין צורך בשום דבר מעבר לזה. אפשר לנסות להגיע להסכמות שקטות עם מדינות נוספות, אפילו עם ירדן, שלבטח מעדיפה ריבונות ישראלית על הבקעה על פני ריבונות פלשתינאית, אך פומבית חייבת לצאת נגד המהלך. אך על הבנות שקטות אין לדבר בקול רם בפומבי.
יש נושאים שהעמימות יפה להם. בנושא הריבונות על הבקעה יש מקום לבהירות. הנוסחה הבהירה הראויה: ריבונות בתיאום עם ארה"ב.

* האתגר הציוני – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה, ולפני שנתיים היא הוגדרה כך גם בחוק יסוד חשוב, חוק הלאום. בתור שכזו, מדינת ישראל נושאת באחריות לקיומו ועתידו ולאחדותו של העם היהודי.
הפער הנפער, ועלול להידרדר לקרע, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, עלול להיות אסון לאומי. ממשלה ציונית, המחויבת למהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת להציב את איחוי הקרעים במקום מרכזי ביותר בסדר העדיפויות שלה ולראות בכך יעד אסטרטגי. ממשלה שלא תעשה כן, אינה ממשלה ציונית.
ראש הממשלה צריך לראות בכך יעד אסטרטגי ולהקדיש לכך באופן אישי מזמנו וממרצו וכך גם נשיא המדינה. יש לקיים דיאלוג פתוח ומתמיד בינינו לבין יהדות ארה"ב, להכיר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות מדינת ישראל מתנכרת להם, לחזור למתווה הכותל שנתניהו היה כל כך גאה בו, בצדק – ולבסוף הוא לא מימש אותו מתוך כניעה לחרדים.
אם חוק הלאום אינו סתם אות מתה, הוא מחייב אותנו. אם ישראל אינה סתם עוד מדינה של אזרחיה, אלא מדינת לאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה להשתמט מייעודה.
הממשלה החדשה שתקום חייבת לקחת על עצמה את האתגר.

* משימתה של גרמניה בחזונו של גדעון לוי – אחת המדינות הראשונות שהגדירו את BDS כאנטישמיות היא גרמניה. גרמניה מבינה משהו באנטישמיות, היא יודעת להריח אותה. היא יודעת שהאנטישמיות המיטה גם עליה אסון. ולכן, בצדק, היא רוצה לעצור אותה לפני ששריקת הקומקום תהפוך לצפירת רכבות.
מאז אותה החלטה, אין כמעט שבוע שגדעון לוי אינו מפרסם פשקוויל נגדה. בעיניו, מי שיוצא נגד האנטישמיות הוא אוייב.
בשבוע שעבר החליטה גרמניה להתייצב להגנת ישראל מפני התביעה הצבועה והשקרית "לחקור את פשעיה" בהאג. את הפשקוויל נגדה הוא הכתיר: "גרמניה הלא אחרת." הביטוי "גרמניה האחרת," שאותו תבע בן גוריון כשהכריע בעד מו"מ על הסכם השילומים ובהמשך בעד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, משמעותו – שגרמניה אינה עוד גרמניה הנאצית. בא גדעון לוי וטוען שגרמניה היא גרמניה הנאצית. למה? כיוון שהיא נאבקת באנטישמיות. איזה מוח מעוות. איזו אוטו-אנטישמיות.
את הפלשתינאים הוא מגדיר "הקורבנות העקיפים של השואה," קרי הקורבנות של קורבנות השואה, ולכן גרמניה צריכה להיות מחויבת להם. כלומר, מה שהגרמנים עשו ליהודים, היהודים עשו לפלשתינאים. אלמלא השואה, היהודים היו נשארים באירופה וכך היתה נמנעת שואת הפלשתינאים. ולכן, גרמניה שאינה מסייעת לפלשתינאים לממש את חזונם הלאומי, שפירושו השמדת מדינת ישראל, ממשיכה את השואה. על גרמניה לעמוד לצד קורבנות השואה האמיתיים, הפלשתינאים, במלחמתם נגד היהודים שחוללו ומחוללים את שואתם.

* בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – לפני שנים אחדות, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", פירסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ": מכתב למחבל שידקור אותו למוות. הוא שיבח אותו על מעשהו והביע תמיהה על כך שלקח למחבל כל כך הרבה זמן. הוא ביקש סליחה בפני המחבל על היותו בן לעם הכובש.
בתגובה, כתבתי שההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר הוא שוויינינגר לקח את עצמו ברצינות, בעוד אלפר הוא סתם פקה-פקה. ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטו-אנטישמי מובהק. אמנם בגיל 23 הוא התנצר, אך חש שההתנצרות לא גאלה את נפשו מקלקלתה היהודית והוא מימש את רעיונותיו בהתאבדות.
אתמול כתב אלפר ש"לא פעם אני נתקף דחף להפוך את דוכני התפילין של המיסיונרים מחב"ד." ולמה הדחף הזה אינו מתממש? כי בניגוד לוויינינגר אלפר הוא סתם פקה פקה.

* מענה לעוולות של ימינו – את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, אותם קראנו בשבת שעברה, פורטת פרשת השבוע – "משפטים" לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.
החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, כשרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.
זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.
סוגייה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים."

* קבר הצדיק – למי שאינו מאמין בקברי צדיקים – אי אפשר להתעלם מן העובדות. תמר זנדברג עלתה להשתטח על קברו של ערפאת, התעברה וילדה.

* ביד הלשון: בארות יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שמנציח את יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים, על שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה ועל בית יצחק הקרוי על שמו של יצחק פויירינג.
בארות יצחק הוא קיבוץ דתי במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח ליהוד. הקיבוץ נוסד ב-1943 בצפון מערב הנגב, בידי חלוצים מתנועת "ברית חלוצים דתיים" שעלו לא"י מגרמניה וצ'כוסלובקיה אליהם הצטרפו חלוצים נוספים מארצות שונות ומא"י עוד בתקופת ההכשרה בפרדס חנה, בשנים 1936-1943. במלחמת השחרור ניסו המצרים לכבוש את הקיבוץ והוא ניהל קרבות גבורה קשים ועקובים מדם, לצד כוחות תגבור, והצליח להניס את הפולש. בקרבות איבדו מגיני היישוב 17 איש, 15 נפצעו והקיבוץ חרב כליל. לאחר המלחמה החליטו החברים, לאחר ויכוחים סוערים, לא לחזור לנקודה המקורית ועברו למיקומו הנוכחי.
קיבוץ בארות יצחק מנציח בשמו את הרב יצחק ניסנבוים, דרשן וסופר, מן המנהיגים וההוגים המרכזיים של הציונות הדתית ונשיא המזרחי האחרון לפני השואה. הרב ניסנבוים נספה בשואה, בגטו ורשה.
אורי הייטנר