סטירת לחי
מעשה שהיה, מתוך הרומאן "ספר הגעגועים", 2008
דמותו של צבי – רק בפרק הזה
עוצבה לפי בן-דודי עמרם
הצעיר ממני בשנתיים
ששהה אז אצלנו בביקור בקלמניה
והלך לעולמו השבוע
הנסיעה ללא רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דופנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפויה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.
ובצוהרי יום אחד של קטיף, בדרכנו חזרה מבית-הספר, הפלגנו, צבי, גיורא ואני, אל לב הפרדסים, ומצאנו בראש הגבעה אשר ממזרח לחצר האחוזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד.
בלי לחשוב פעמיים עלינו וישבנו בה, שלפנו את הקרש, ויצאנו לדרך, אלא שלא חשבנו כלל על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שִיבּש מסענו את כל סדרי ההובלה של הפרי מהפרדס. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפֶּרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלֵי נצרים קלועים (הסל הזה נקרא בערבית "כּוֹפָה"), מרופדים ביריעות-שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – התהפכו ונפלו מִקרוניתו. בנס נמנעה התנגשות. ואנו המשכנו לטוס, ליבנו מפרפר ואין בכוחנו לעצור.
לאחר שנים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים שבהם היתה אהבתי לנלי מעבירה אותי על דעתי.
אבא עמד בצד המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות-ברזל קלים, שהותקנה בין שורות העצים, וכמו זחלה אל לב הפרדס. ובאמצעותן הוציאו סלים עמוסים פרי טרי אל אם הדרך, אל הרכבת ה"גדולה". פניו של אבא השחירו מכעס. אנו חלפנו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסיתי להתכופף מעט. האם הבחין בי אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית שלנו הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לחצר האחוזה, ועוד הספיקה להתנגש בקרונית אחרת, עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגוררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.
זה היה כמו לפני סופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. נמלטנו לפרדס ושם ישבנו שעה ארוכה בצל עץ של סָצוּמוֹת וקלפנו לעצמנו מפירותיו ושוחחנו על צלבניוֹת, נושאות-מטוסים, מֵסֵרשְמִידְטִים וסְפִּיטפַיֵירִים, ורק לא על מסענו האחרון. ולבסוף נפרדנו בצער ממחבואנו הטחוב וצעדנו לעבר בתינו, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.
גיורא נפרד מאיתנו בשער חצרו, וכעבור רגע שב והביא לי סל תפוחי-אדמה אשר אימי ביקשה שאביא מאימו. צבי ליווה אותי מתוך איזו שותפות-גורל עצובה. אולי רצה להיות בטוח בתוצאות מעשינו, אם התגלו, ולא להסתכן בכך שהדבר ייוודע לאביו מפי אחרים. התבוננו שנינו בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי ה"עיניים", כאילו מצויה בהם איזו ישועה עבורנו. אליבי. את המילה הזו למדנו אז מתוך ספר שעשה עלינו רושם רב, "הצפון נגד הדרום" של ז'וּל וֶרְן.
השתהינו ככל האפשר, שהרי גיורא ואני היינו כמעט שכנים, עד שהגענו לביתי. עלינו במדרגות ונכנסנו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהריים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור, ושדה כלניות ועצי זית מכסיפים.
"מאין אתם באים?"
"היינו אצל גיורא. הבאנו – " ניסיתי לומר חצי-אמת, משהֶה את המשך התשובה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.
"נעשית גם שקרן, נוסף לכל?"
"לא, מה פתאום?"
"ומי נסע בקרוניות?"
פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי, כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ התנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות של מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע.
אני ידעתי שעליי להודות. איש ישר הוא אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לי. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.
"אני."
משהו כבד הלם בלחיִי ואוזני הצטלצלה. אבא סטר על לחיי. שתקתי. לא בכיתי. הגיע לי. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.
"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.
"הייתי עם אוּרי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע את עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?
"התקרב הנה, צביקה!"
צבי היסס. מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.
"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"
אבא תפס בבדל-אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.
"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"
צבי יצא מעל פנינו מבויש ובדל-אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואני שתקתי ולא בכיתי. נשבעתי כי לעולם לא אתן את לחיי למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילני, אך את הסטירה זכרתי כל ימיי, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא הִיכה אותי, והיא המשיכה להכאיב לי כל אימת שנמאס לי להיות אדם ישר.
אהוד בן עזר

הערה: במציאות עמרם נשאר אז כמובן איתנו בביתנו ולא "יצא לביתו" כמתואר לגבי צבי בסיפור. תקופת ההתרחשות היא שנת 1946 לערך. עמרם היה ילד בן 8 ואני בן 10. אבי בנימין ניהל את אחוזת קלמניה של משפחת גרידינגר ואנחנו גרנו שם בשנים 1944-1947.