ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, הקליטה, החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) והחוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.
ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון, ולפתע – חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תוכנית טראמפ, הקימה לתחייה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תוכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות – לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, ובראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תוכנית אלון. תוכנית טראמפ אינה תכונית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתוכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.
לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ-דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תוכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות "חילופי שטחים". למרבה הצער, רעיון העוועים של "חילופי שטחים" מצא את מקומו גם בתוכנית טראמפ, וזה הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר "סרבן". הגדולה של תכנית טראמפ, היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תוכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. ולא בכדי, התוכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תוכנית אלון.
יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים, ובין השאר דחף לשחרור ירושלים והגולן.
אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה תימרן אלון בין המחויבות האידיאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד – לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעייה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתוכניתו – "תוכנית אלון", אותה פירסם מיד לאחר שוך הקרבות, ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למיספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל והאמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה"מ. את זכותנו על הארץ העמיד בראש תוכניתו, והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.
העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. הוא לא צייר בתוכנית אלון מפות מדויקות, אך הוא הבהיר מאלו שטחים אין לסגת ויש ליישבם, ומאלו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות. אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, שתבע להכלילם בידי ישראל והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות.
בתוך הקיבוץ המאוחד ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתוכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות הקפיד להסביר זאת. "הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם, ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום היעדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה. ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום... מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי... העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאיתנו היא בראש ובראשונה כלפי ההווה וכלפי העתיד."
ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נותן לקבל את דבריו כלשונם. אלון חתר במלחמת השחרור להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן, אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה.
גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין, שתוכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.
בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל קוליים והטכנולוגיה המודרנית פחת הצורך בעומק טריטוריאלי.
עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.
עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. "בגבול זה," כתב בספרו "מסך של חול", "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט," ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו," כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת," וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים." אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.
אלון הצביע בעד "ההחלטה הסודית" של 19.6.67 שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהיתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני בלחץ המעצמות אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בינלאומי דומה. מהר מאוד ההחלטה הזאת בוטלה.
בראיון סמוך למותו, היכה אלון על חטא על הצבעתו זו, והגדיר אותה "אווילית". הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העלייה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה, ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה כבר ב-13 ביולי 67', חזר על כך בפומבי במרכז הקבה"מ באוגוסט 67' והציע זאת רשמית לראש הממשלה באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.
ביולי 1967 אמר אלון בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן." שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73', הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – "אסטרטגיה של שלום", הוא הסביר ש"אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר, ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."
לעומת זאת, ב-1970 הגיש אלון לגולדה מאיר תוכנית מגירה לקראת נסיעתה לארה"ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקאי כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התוכנית היתה סודית ביותר, ובסופו של דבר אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקאים, והיא נגנזה. ייתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום שבכל מקרה ובכל מחיר אין לזוז ממנו. בתוכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.
אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידיאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו"ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק, ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שאלון האמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, הוא דגל בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תוכנית אלון. ואכן, תוכניתו היתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.
יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן, והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.
אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967 בקוניטרה, שם היתה הנקודה הזמנית של מרום גולן:
"רמת הגולן שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל.
"אך אנו נישאר כאן, ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום – נדחתה, ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ. וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.
"שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני ה-5 ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.
"נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים. ואנו רוצים ברמת הגולן."

2. הפתק שיחולל את המהפך
ב-17 במרץ, שבועיים ויום אחרי הבחירות, יישב הנאשם בנימין נתניהו, לצד חבריו הנאשמים, ויאזין לכתב האישום שייקרא באוזניו. כתבי אישום חמורים ביותר: כתב אישום על שוחד ושלושה כתבי אישום על מירמה והפרת אמונים. כתבי האישום הללו הם פרי חקירה יסודית וענפה, ואחרי שימוע ממושך, שבו היועמ"ש האזין בלב פתוח ובנפש חפצה לכל טיעוני הנאשם.
ב-17 במרץ יגיע הרגע אותו ניסה נתניהו לסכל בכל דרך – בניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק או במנוסה פחדנית אל החסינות.
השאלה המרכזית שאשאל את עצמי מאחורי פרגוד הקלפי, הוא האם זה ראש הממשלה הראוי למדינת ישראל? האם זו המנהיגות שמדינתנו ראויה לה?
כתבי האישום אמנם חמורים מאוד, אבל הם הבעייה הקטנה. הבעייה הגדולה, שבעטייה נתניהו אינו ראוי עוד להנהגה לאומית, היא האופן שבו הוא התנהל מאז שנתפס בקלקלתו – מסע הסתה שיטתי נגד כל גורמי מדינת החוק: משטרת ישראל, רשות המיסים, מבקר המדינה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט. מסע הסתה מכוער שנועד לערער את אמון הציבור בחוק ובמשפט של מדינת ישראל. ראש ממשלה שמסית נגד מדינתו, נגד מערכת המשפט שלה, נגד גופי האכיפה שלה, מתוך רצון לערער את אמון הציבור ולהשניא את המערכות על הציבור, הוא אדם מסוכן. מסוכן לחברה הישראלית, מסוכן לתרבות הישראלית מסוכן לעתיד ילדינו.
נתניהו הוא מנהיג ברוך כישרונות ועתיר הישגים בתחומים רבים ובעיקר בתחומי החוץ והביטחון וחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. אולם את כל הטוב שעשה הוא הורס בהתנהלותו המערערת את יסודות המוסר, הערכים והחוק במדינת ישראל.
פולחן האישיות שהוא מטפח לאורך שנים הצליח לגרום למצב שבו ציבור גדול, אנשים חושבים וחכמים, היו לחסידים שוטים שמסוגלים לקנות ללא פקפוק, ללא הרהור, ללא ערעור כל דבר שקר והסתה היוצא מפיו. אנשים, שבחייהם האישיים יודעים להטיל ספק ולחשוב באופן ביקורתי, מאבדים את היכולת הזאת וקונים ומדקלמים את תיאוריות הקונספירציה המטורללות שלו על "תפירת תיקים", על "אכיפה בררנית", את סיסמת השקר הילדותית "לא ביבי לא חוקרים", ולהצטרף למסע הבכיינות החמוצה שלו על איזו מדינת עומק מדומיינת שכל מעייניה לרדוף אותו. בעיניי, פולחן האישיות הזה הוא הדבר המסוכן ביותר. חוסר האמון שהוא הצליח לעורר בקרב רבים כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה הוא סכנה מוחשית להידרדרות מדינת ישראל לאנרכיה.
אני מקווה מאוד ששלטון נתניהו עומד להסתיים, אך יחלפו שנים רבות עד שמדינת ישראל תיטהר מן הנזק; החברה הישראלית זקוקה לתהליך עמוק של דה-ביביזציה. תנאי הכרחי להצלחת התהליך הזה, הוא גילוי אחריות מצד מי שינהיגו את הליכוד אחרי נתניהו – אם יהיו אמיצים דיים להתייצב בפני לציבור שלהם, לומר לו את האמת ולפעול להחזרת אמונם במדינת ישראל ובמערכות המשפט והחוק שלה.
ביום הבחירות הקרוב, המטרה הראשית העומדת לנגד עיניי, היא להחליף את נתניהו ולהתחיל במסע הדה-ביביזציה של החברה הישראלית.

כאשר בוגי יעלון התפטר מן הממשלה ומהכנסת, פרש מהליכוד והודיע שיתמודד על הנהגת המדינה, יצרתי איתו קשר והצטרפתי אליו ולתל"ם. למרות שנוח לי בתל"ם, מפלגה קטנה והדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, תמכתי במהלך שיעלון הוביל – גיבוש כוח פוליטי שיהווה אלטרנטיבה שלטונית, באמצעות חיבור עם גורמי המרכז בישראל. לצערי, מציאות אלקטורלית שבאה לידי ביטוי בסקרים גרמה לכך שהכוונה המקורית, שגוף המרכז המאוחד יהיה סביב תל"ם ובהנהגתו של יעלון, לא התממשה, לעת עתה. אך ההישגים של כחול לבן בשנה שמאז הקמתה כבירים.
כחול לבן הפכה לרשימה הגדולה ביותר בכנסת ולאלטרנטיבה משמעותית לנתניהו ושלטונו. כחול לבן סיכלה את ניסיונו של נתניהו ליצור בלוק חסינות בן 61 ח"כים לפחות, שיעמידו אותו מעל החוק. כחול לבן סיכלה את ניסיונו של נתניהו ליצור ארדואנוקרטיה, מדינה שהמנהיג הנבחר שלה מגלם מעצם בחירתו את "רצון העם" ולכן כל מה שהוא עושה, גם לביתו, גם אם הוא מעשה מושחת ועברייני – מגלם את "רצון העם", וכל פעולה המנוגדת לכך, ובראש ובראשונה חקירות או משפט למנהיג, היא חתירה תחת "רצון העם" ואינה לגיטימית. הגרירה של מדינת ישראל לסיבוב בחירות שלישי בתוך פחות משנה, נובעת מכך שנתניהו לא השלים עם כישלונו, והוא עדין מנסה לגבש רוב שיאפשר לו לעשות כן. בזכות כחול לבן, הסיכוי שהוא יצליח בכך קטן.
כחול לבן יצרה תוכנית פעולה מפורטת לעשר שנים, לקידום נושאי החברה, החינוך, הבריאות, התחבורה, החקלאות, הפריפריה וכל תחומי החיים. לליכוד אין מצע. המצע של הליכוד הוא נתניהו. מה שנתניהו יעשה – נאמר אמן. אבל כדי שתוכניות כחול לבן תצאנה לפועל, על כחול לבן לעלות לשלטון.
הישגי כחול לבן גדולים, אך היא לא הצליחה לנצח בבחירות ולקבל מנדט להנהיג את המדינה. כדי שזה יקרה, יש לעשות כל מאמץ להביא כל מצביע שמאס במצב הקיים לקלפי ביום הבחירות. אין זו שעה להישאר בבית, ללכת לים, לבטא תסכול וייאוש מריבוי מערכות הבחירות באמצעות הימנעות מהצבעה. כל קול חשוב!
למה כחול לבן ולא העבודה-גשר-מרצ?
בין כחול לבן לעבודה-גשר-מרצ יש פער גדול בדרך המדינית. דבקותן של מפלגות השמאל בדרך מדינית שכשלה שוב ושוב, הפך אותן לבלתי רלוונטיות. העובדה שמפלגת העבודה מצאה את מקומה בחיק מרצ הקיצונית, אומרת דרשני. לא בכדי, האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא מפלגת מרכז ניצית.
אמחיש את ההבדל בנושא הקרוב אלינו – הגולן. מצע כחול לבן אומר את האמירה הנחרצת ביותר שנשמעה אי פעם בישראל בנושא הגולן: הגולן ישראלי לעד ואינו עומד למשא ומתן. יש לציין, שגם ממשלות הימין אמרו תמיד שהכול פתוח למו"מ ללא תנאים מוקדמים. כחול לבן הציבה תנאי מוקדם לכל מו"מ – הגולן אינו עומד למו"מ. אחרי יותר מחמישים שנות התיישבות ציונית ואחרי כמעט ארבעים שנות ריבונות, אין עוד על מה לדבר. נקודה.
ח"כ תמר זנדברג ממרצ אמרה ערב הבחירות הקודמות, שאמנם אין היום בר שיח בסוריה, אך עקרונית הגולן הוא שטח סורי שיש לסגת ממנו. מרצ גינתה את טראמפ כשהכיר בריבונות ישראל על הגולן. הראשון שהעלה את נושא ההכרה הבינלאומית בגולן היה ח"כ מכחול לבן צביקה האוזר, עוד בהיותו מזכיר הממשלה. עם פרישתו הוא הקים את היחידה למען הגולן, שהובילה את המהלך. בוגי יעלון ויאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, פירסמו מאמרים משותפים בעיתונות האמריקאית בעד ההכרה בריבונות על הגולן. וכמובן שכחול לבן בירכה על הצהרת טראמפ.
[אהוד: ההצהרה של טראמפ הושגה כידוע בזכותו של בני גנץ והמימד החמישי!]
ההבדל הזה אינו נוגע רק לגולן, אלא גם לבקעת הירדן ולכל מדיניות החוץ והביטחון.
הממשלה הרצויה למדינת ישראל היא ממשלת אחדות לאומית בהובלת כחול לבן. לשם כך יש צורך בפער משמעותי בין כחול לבן לליכוד. הפער הזה תלוי בנו, בכל אזרח אוהב המדינה

3. צרור הערות 23.2.20
* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.
סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתוכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.
הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.
משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והיתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.
וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה, שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?
כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל," אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהיתה שרת המשפטים.
קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.
אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה איתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תוכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים."
והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.
אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל ליבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ."
אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.
ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור.
אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.
מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמיתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.
אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"
כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהיתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה."
על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל. העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.
הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.
הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית." וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.
אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני... ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך... לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד).
"היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית... ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ... אין עם מי לדבר בצד השני... המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר).
"למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות... עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגייה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו... הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).
מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותוכנית קרי ותוצאות ההתנתקות – הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים. בעקבות דבריו, תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.
במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תוכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תוכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התוכנית לנוער "עלם ועלמה" היתה התוכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.
אחת התוכניות היתה הגירסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה היתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.
בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות. הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי. הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שיכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו היתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.
הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתוכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) – היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכול כדי לא להיות תלויים בה.
על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.
בן 83 היה במותו.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).
אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.
רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב היתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק היתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושבה הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943. ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספרייה העירונית.
אורי הייטנר