רומאן
פרק שישה עשר
מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה
וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.
עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.
לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.
"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".
את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.
עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"
וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.
פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.
מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.
"אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."
כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.
י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.
"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"
מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.
אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.
בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.
הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.
כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.
כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...
האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.
מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.
במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?
לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.
בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.
נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.
בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.
מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.
בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.
אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.
אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.
באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים.

*
שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:
היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.
לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.
משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.
בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר – רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.
לפתע עברה הצעקה –
"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"
רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.
במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.
אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.
23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.
לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.
קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?
כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו – כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.
מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?
המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.
המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.
נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...
[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות"].

*
ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.
בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.
לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.
וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.
למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...
סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...
התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.
על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהריים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.
יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.
ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן.

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.
באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.
מי עושה את זה, ולמה?
מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...
"י. למה?"
ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.
מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.
לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:
"תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"
ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.
בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.
אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.
הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.
יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי.

המשך יבוא