על ספרו של דב מגד, "שופט בשר ודם"
ספרי מקור 2020, 175 עמ'
לאנשים הממונים על אכיפת החוק – שוטרים, בלשים, עורכי דין, שופטים – יש אינספור נושאים פיקנטיים שראויים להיות מועלים על הכתב, שכן, כידוע, הספרות הרי נועדה להביא רכילות עסיסית (על הרוב מהוקצעת ומחופשת) אל שולחנו של הקורא, הכמה להתבשם מחוויות שהסופר פורש לפניו, חוויות שעל פי רוב לא יהיו לו סיכויים להתנסות בהן.
הספר שלפנינו שייך לסוגה הזאת: שופט בדימוס מתאר את חוויותיו בשבתו על כס המשפט. הקורא מתוודע אל התלבטויותיו לגבי תיקים שונים: שוטר מחביא בעגלה של סופרמרקט דג סלמון מבלי לשלם. חרדי בן שמונים מואשם על ידי חיילת שנגע בה במשך נסיעה באוטובוס. צעיר שחזר מהודו מגדל קנאביס בעציץ לצריכה עצמית. איש העובד במפעל ביטחוני התפתה לגנוב ממטע 5 ק"ג תפוחים. בכל התיקים האלה פוסק גיבור הספר, השופט עמוס בן חורין, לקולא, מתוך חשש לא להרוס לאנשים את חייהם על עבירה קטנה.
חברו של בן-חורין, השופט יוסף קלדרון, מציע לבן-חורין להחמיר כדי לקיים הרתעה. קלדרון עצמו שופט בתיקים קשים, כשהוא אחד מתוך הרכב של שלושה שופטים, שבראשם השופט שדמי, שפורש בגלל גיל וחולי, ובמקומו ממונה השופטת יונה כהן, אישה קשה המשליטה טרור. השלושה דנים בתיק (הדומה מאוד לתיק דרומי המפורסם) על בעל חוות יחידים שמגדל כבשים, וכל לילה חודרים גנבים למכלאה ומרוקנים אותה. חברות הביטוח מסרבות לבטח, המשטרה לא מצליחה לסייע, הגדר שהקים – נפרצת, כלבי השמירה מורעלים, והגניבות נמשכות. לבסוף בעל החווה מחליט, למרות העבודה הקשה שלו ביום, לשכב במארב בלילה, וכשהגנבים שבים לפרוץ למכלאה, הוא יורה, ואחד מהם נהרג. השופטת יונה כהן, ועמיתה טולדנו, סבורים שיש לזכות את הנאשם כדי ללמד לקח את הגנבים מהחקלאים, אבל קלדרון מתנגד, כי הוכח שכדור הרובה חדר לגבו של הגנב, ולא מלפנים, לכן הטענה להגנה עצמית איננה אפשרית. יונה כהן מעוניינת בפסק דין אחיד של שלושת השופטים בהרכב, ולכן היא מתגוללת על קלדרון בצעקות.
הספר מתפרש על שלוש תקופות בחייו של הגיבור:
א. ימי הילדות והנעורים של עמוס בן-חורין (על כך אדלג, כי דברים אלה אינם תורמים ללוז העלילה).
ב. הימים בהם למד בן-חורין משפטים באוניברסיטה, קשריו עם בנות, ובעיקר עם רות קידר שתהיה בסופו של דבר אשתו, וזיכרון שירותו הצבאי כסמג"ד ביחידה קרבית.
ג. "ההווה" בו מכהן עמוס בן-חורין כשופט, תיאור עבודתו, קשריו עם שופטים אחרים, בעיקר עם יוסף קלדרון, קשריו עם המתמחה מלי סוויסה והקלדנית ציפי.
הספר מדלג בין ימי בחרותו כסטודנט ובין ימי בגרותו כשופט. הגיבור מעיד על עצמו שהוא "בחור יפה" (עמ' 16), ולכן יש לו הצלחה אצל בנות: יעל מאוהבת בו בייאוש, אבל הוא דורש ממנה להפסיק לכתוב לו מכתבי אהבה, כי מבחינתו הקשרים ביניהם הסתיימו (אני מודה שהפרשה הזאת השאירה עליי רושם קשה שמדובר בגיבור ספרותי מנוכר). מוזכרת רעיה, עולה מרוסיה שלימדה אותו מתמטיקה וגם את תענוגות הסקס. ישנה רותי קידר, שכאמור תהיה אשתו, והיא מוקסמת ממנו, ונענית מייד לחיזוריו הכוללים עינוגי המיטה. מוזכרת גם סטודנטית בשם סוזי שמפתה אותו לבוא לחדרה במעונות הסטודנטים, והיא מצליחה לעורר בו את היצר, וממש לא ברור אם הוא עמד בניסיון, שהרי בעת ההיא היה כבר חבר של רותי.
מסתבר שהקשר של עמוס עם רותי מנתב אותו למה שנהוג לכנות "בור שומן": היא בת למשפחה מאוד אמידה, ליד הבית שלהם חונות שלוש מכוניות, והם בעלים של עוד מספר דירות. אביה, מרדכי קידר, הוא עורך-דין מאוד מפורסם, ומסתבר ששתי המשפחות – שלה ושלו – מרוצות מהשידוך. למרות שהכבוד של עמוס איננו מאפשר לו לקבל טובות הנאה מהמשפחה העשירה, הוא בכל זאת נהנה מנסיעה במכונית של רותי, מהמאכלים שהיא מביאה לו למעונות הסטודנטים ומכרטיסים להצגות ולסרטים שהיא רוכשת.
לאחר הנישואין עמוס מעריץ את האדמה שעליה אשתו דורכת (עמ' 40), הגם שבספר מתוארות סצינות שבהן היא נוהגת בו בצורה לא ראויה: היא עושה "ברוגז" כאשר נדמה לה שאחת "שפרה השמנה" משפדת אותו במבטיה (עמ' 16), היא מכנה אותו סמרטוט, ומייד מפייסת אותו (עמ' 50), היא מצהירה שהיתה מתגרשת ממנו כמו דליה, גרושתו של קלדרון, אבל לעמוס לא יהיה כסף לשלם מזונות, כי כמעט כל מה שיש להם הוא מהוריה (עמ' 76, 82). היא גם מציקה לו שבעטייה של עבודתו בשיפוט, הוא איננו מתפקד כבעל וכאב לשלושת ילדיו, וכן היא מתלוננת שיש לה עוזרת רק פעם בשבוע, כשאצל אימה יש עוזרת כל השבוע, והיא הרי רגילה לחיי עושר המאפשרים בזבוזים (עמ' 85).
עניין עיקרי בספר הוא הקשר של השופט בן-חורין עם המתמחה מלי סוויסה: היא אמנם בעלת ידע, ציוניה בלימודי המשפט טובים מאוד, אבל חיצוניותה מרושלת, לבושה מוזנח, ומדיפה ריח לא טוב (עמ' 8-7). הבעיה העיקרית איתה היא הארכנות שלה בהכנת הטיוטות לפסקי הדין, שבעטייה הוא מבזבז זמן, שאין לו, בתיקונים, ואפילו בשכתוב. במקום שהיא תהיה לו לעזר, היא אפילו מכבידה עליו.
בסוף השנה הראשונה השופט מבקש להיפרד ממנה, והבשורה הרעה הזאת גורמת למלי להגיב בצורה קשה – חיוורון ובכי, ובסוף היא גם נוקמת בו ומתלוננת שכביכול נגע בה והציע לה סקס, כשהיה מביא אותה לביתה במושב בערבים ששניהם איחרו בעבודתם המשרדית. בן-חורין נקרא לחקירה במשטרה, נעצר ללילה, והעולם חרב עליו: מחייבים אותו להפקיד את הדרכון, הוא נאלץ להתגונן ולהוכיח את ניקיון כפיו כלפי אשתו וכלפי הוריה והוריו. התקשורת מתנפלת על ידיעה כל כך פיקנטית על שופט שנאשם בהטרדה מינית וכד', המשפט עולה לו כסף רב, הוא מושעה מהעבודה, ועוברות עליו שנתיים של גיהינום. בן-חורין שעסק בתיקים משפטיים רבים של אחרים, נאלץ להתמודד עם תיק אפל שמאיים להרוס את חייו.
בסוף מסתבר שמלי סוויסה היתה מעורערת בנפשה, וייתכן כי משום ייסורי המצפון על מה שעוללה לבוס שלה, היא שמה קץ לחייה בנפילה מעל מגדל המים במושב שבו משפחתה גרה.
כאשר האמת מתגלה, בן-חורין מזוכה, ויש אפילו אפשרות שיתבע את המדינה, שסמכה על עדות של מעורערת בנפשה, והרסה קריירה. בן-חורין מסרב לחזור לכס השיפוט, מקבל את הצעת חותנו לנהל את המשרד שלו, כדי שהחותן עצמו יוכל לפרוש מהעבודה. נראה לי שהיה הכרחי לשבץ רמזים מוכמנים לכך שבן-חורין חש שמלי איננה לגמרי מאוזנת, אבל בתיאור העבודה שלה במשרדו אין לכך זכר, וכשבסוף נודע שהיא מתאבדת משום שהיתה מעורערת בנפשה – ידיעה זאת מגיעה כהפתעה גמורה.
הספר מעניין, ובסופו אפילו מרתק, אבל אילו סופר מיומן היה עורך את הספר היה מונע מעידות קלות ומיותרות: השיחות בין בן-חורין ובין אשתו, ובין מרדכי קידר ובין אשתו הן דביקות מדי, ולעיתים הרפליקות נועדו לקורא, ולא לנמען, שאמור היה לדעת מכבר את מה שנאמר לו (עמ' 36, 90-84, 116, 118, 138-137, 140).
וכן, על עטיפת הספר מופיע פטיש של שופט, בו נהוג להשליט סדר באולם המשפט, וחמישה מסמרים ארוכים. על הפטיש אין צורך להכביר מילים, אבל המסמרים מרמזים על עבודתו של עמוס בן-חורין בהיותו סטודנט שמקיים את עצמו (משפחתו ענייה) – הוא עבד במפעל לייצור מסמרים, עבודה קשה ומסוכנת בשל אבק המתכת המתפשט האוויר, והנדבק בנשימה, בשיער ובכל הגוף. העבודה במסמרים מזכירה לשופט עמוס בן-חורין שאפילו שופט עמית כמו השופט גזית המזלזל בעבודתו, אין סיכוי שיפוטר כי שופט הוא מסמר בלי ראש (עמ' 72), אבל בן-חורין עצמו היה מסמר "עם ראש", וכאשר הממסד הזה מתנכל לו על לא עוול בכפו – הוא מסרב להמשיך לשרת בו.
אהוד: אני "הסופר המיומן" שערך את הספר ואינני מקבל את הערותיך. לדעתי הספר ערוך היטב וכתוב היטב, לא היה צריך למחוק בו מילה וגם לא להוסיף מילה. גורם ההפתעה קיים בו בצורה מצויינת. זו ממש הפתעה לגבי אדם שאינו סופר וכתב בגיל מבוגר את ספרו הראשון במקצועיות כה רבה. לכן גם המלצתי על הספר בעטיפה האחורית. השינויים שאתה מציע היו רק מקלקלים את הספר.