כל זמן שמשה סמולינסקי-יעלון שימש כשר הביטחון הוא היה ליכודניק נאמן ותומך נתניהו מסור. ככל הליכודניקים, היה סמולינסקי-יעלון בדיוק כמו אלו שיאיר למפל-לפיד כינה "חראים", ויוסף ורטר "טמאים" ואחרים "עדר ברברי". והנה עם החלפתו בתפקיד ע"י איווט אביגדור לובוביץ ליברמן (שהוונדטה האישית שלו נגד נתניהו מטרללת את המדינה לסיבובי בחירות חוזרים ונשנים) – הוא נהפך כמוהו לשונא נתניהו מושבע שכל הפוליטיקה שלו שבויה בכוח השנאה.
כפסע לפני הבחירות ב-25.2.20 הצהיר סמולינסקי-יעלון כי לא יסכים לשבת בממשלה בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כי היא לא מכירה בישראל כמדינה יהודית, והיא רוצה לשלוח אותו ואת גנץ להאג כפושעי מלחמה:
https://rotter.net/forum/scoops1/608995.shtml
והנה לאחר הבחירות, כאילו כדי לאשש את האשמות יריביו, הוא אומר כי יתמוך בהקמת ממשלה בתמיכת המפלגה הערבית המשותפת בשנאת ישראל בלי בל"ד. (כאילו "התנועה האיסלמית"-"החמאס" טובה יותר).
על כך לועג לו עודה בשארת, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי: "יעלון מבקש שבל"ד לא תתמוך, בערבית אומרים יעני קבצן ויש לו תנאים..."
https://rotter.net/forum/scoops1/609093.shtml
הבגידה של משה סמולינסקי יעלון בערכיו האישיים והפוליטיים כל כך חריפה עד כי גם חסידו המובהק, אורי הייטנר, יוצא נגדו.
אורי הייטנר (שכעסקן פוליטי פעל בתקווה לקבלת ג'וב כלשהו ממנהיגו), השטין, הכפיש וטינף במשך כל מערכת הבחירות על כל אלו שתמכו בנתניהו והזהירו מהסכנה שגנץ יקים ממשלה בחסות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בטענה שהדבר בלתי אפשרי – נוכח שהאזהרות אכן התממשו. משכך הוא יצא בהודעה (עליה מגיע לו שאפו, וישר כוח):
"בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה. זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשבוגי פרש מן הממשלה והכנסת. אני לא שייך לתל"ם כזאת. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג. (עובדה שכן נ.כ.)
"כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.
"היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם בוגי סטה מן התל"ם – אני לא איתו. אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.
(הלוואי שבוגי יוציא הודעה המבהירה שזה פייק ניוז. לא יהיה דבר שישמח אותי יותר מאשר למחוק את ההודעה הזאת. אבל מהבירורים שעשיתי עד כה, כנראה שזו אמת)."
https://rotter.net/forum/scoops1/608987.shtml
יש לקרוא למשה סמולינסקי-יעלון, חזור בך! שנאה אישית לנתניהו, ורצון לג'וב אינם שקולים לבגידה בעתיד המדינה. יש לך כעת הזדמנות היסטורית לפרוש מכחול-לבן ולהצטרף לממשלת הליכוד ולהגשים ביחד את חזון אלון-רבין-טראמפ לסיפוח בקעת הירדן כרצועת ביטחון החיונית לביטחון ישראל בעתיד. חלון ההזדמנויות קצר, וייתכן שייעצר עם הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, ולכן עת לעשות. ותר על השנאה וראה את הסיסמה של כחול לבן (הנבובה מבחינתם) כחשובה מבחינתך, "ישראל מעל לכל". כמובן שחשובה יותר משנאת נתניהו.

מפלגת הוונדטה האישית
זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבין מפלגות ה"פיהרר פרינציפ" (מפלגות המנהיג) בארץ קמה מפלגה שתכלית קיומה הוא וונדטה אישית.
כמיטב המסורת של המאפיה, איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן, המומחה בהעלמת עדים, פועל לפי דבריו כדי להעלים את נתניהו בגלל שלדבריו "נתניהו עומד מאחורי 7 תלונות עליי, ועל ילדיי, ואין על זה מחילה אפילו ביום כיפור."
לא חשוב המצע, לא חשוב ביטחון ישראל, העיקר להעלים את נתניהו.
אם בנימין גנץ יצטרף אליו ואל המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הוא ייזכר לדיראון עולם בתולדות ישראל.
האם יתכן שגנץ מאמין שהכשרת המשותפת על ידיו תגרום לה להסיר את תביעתה להעמידו לדין בהאג כפושע מלחמה?

תהליך הפשיזציה – סימנים לשנות השלושים
אין ספק שיאיר גולן צודק כשהוא רואה יותר ויותר סימנים לשנות השלושים בארץ. עשרות אלפי יהודים עברו בארץ תהליך של פשיזציה כשהצטרפו למפלגה הימנית-פשיסטית-גזענית-קלריקאלית – הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).
הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הינה רשימה גזענית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הרשימה מייצגת את הקומוניזם (רק"ח) הפשיזם הערבי (בל"ד) הפשיזם האיסלמו-נאצי-האחים המוסלמים החמאס שבמצעם השמדת היהודים (רע"ם תע"ל) כמו גם תמיכה בפוליגמיה, ודיכוי נשים, הדתה מוסלמית, ונגד זכויות הלהט"בים, וכמובן בחיסול מדינת היהודים (זכות השיבה). בכיבוש הערבי של כורדיסטאן ובשלטון הפשיסטי של הקצב מדמשק אסד.
הנה הסימנים המובהקים לשנות השלושים.
נותן הסימנים יאיר גולן רואה בכך דווקא סימנים מעודדים מבחינתו, והוא שואל:
יאיר גולן מה רע במשותפת?
https://rotter.net/forum/scoops1/609051.shtml
ברור שלדידו של גולן סימני שנות השלושים במשותפת אינם רע, כי אם רק טוב.
ברור שגדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי", הגזען האוטו-אנטישמי, מרים על נס את התופעה ורק מצר על כך שמצביעי השמאל עדיין לא השתחררו מכבלי הציונות, שהרי אין עם יהודי, ולכן אין לו זכות למדינה.
(גדעון לוי, "מצביעי השמאל עדיין לא השתחררו מכבלי הציונות", "הארץ" 5.3.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8629243
ובלי בושה רבים מאלו העוברים תהליך פשיזציה מתנאים בכך בפומבי.
כל היהודים המתנאים בפשיסטיותם, כגון יוהנתן צ'רקסקי-גפן, ירון לונדון, גדעון לואי (לוי), ורבים אחרים אינם יכולים שלא להזכיר את אמרתו של היטלר שהתנאה בעצמו באומרו: "אני הומניסט ענק" - ( Ich bin so colossal human"")
הנה ערבייה, מצביעת הרשימה הערבית משותפת (בשנאת ישראל), מסבירה את המניע להצבעה שלה: "אנחנו מעצימים את המשבר של מדינת ישראל וזה טוב מבחינתנו":
https://mobile.twitter.com/mcl_bgn/status/1236033516170891265
מטרת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) היא כמובן חיסול מדינת היהודים, וחיסול היהודים בה, כולל היהודים התומכים בה.
יהודים אלו החולים בתסמונת ויינינגר ודאי מייחלים למותם.
ממליץ לכולם לקרא את מאמרו של ריאד עלי, "בזכות הכוח, הרשימה המשותפת הפסידה בגדול את העם היהודי":
https://www.kan.org.il/Item/?itemId=67577

ערבים או פּלישתים
בהמשך לתקציר של ד"ר משה מוסֵק, "הרברט סמואל ומדיניות העלייה, הגישה הבריטית, הציונית והפלסטינית", והערתו הנכונה של אהוד בן עזר על האנאכרוניזם שלו בשימושו בכינוי "פלסטינים" ("חדשות בן עזר", גיליון 1520):
לאחר שהאנגלים כבשו את שטחי האימפריה העות'מנית ב-1917 הם המציאו מבחינה פוליטית שלוש יישויות לאומיות חדשות, ושלושה עמים מלאכותיים חדשים שמעולם לא היו בהיסטוריה. במספוטמיה את מדינת עיראק ואת העם העיראקי, מדינת עבר הירדן ואת העם העבר-ירדני, ומדינת "פּלשתינה" Palestine. (הצרפתים המציאו מלאכותית את מדינת סוריה והעם הסורי, ואת מדינת לבנון והעם הלבנוני).
מיהו העם הפלסטיני בפלסטין? כשהאנגלים השתמשו בשם "פּלשתינה" Palestine. הם התכוונו על פי הימים ההם ליהודים.
מתי ואיך הומצאה פּלשתינה?
מתי ואיך הומצא העם הפּלשתינאי? והאם הוא בכלל קיים?
מקור השם פּלשתינה בכתבי הרודוטוס (484-425 לפנה"ס). בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפּלישתית" (ביוונית (SYRIA PALESTINA על שם הפּלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו.
לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה חיפש הקיסר האדריינוס שם חדש לפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה (ברומית JUDEA)– שם שימחק את זכר היהודים מארצם, והוא החליט לאמץ את השם שנתן הרודוטוס, וקרא לפרובינציה – SYRIA PALESTINA שם שנשאר עד סוף התקופה הביזנטית, ועבר מהלטינית לכל השפות האירופאיות.
בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפּלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.
לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל כינו הערבים את הארץ "ארץ שאם". הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים – צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש – המדינה האיסלמית בעיראק ובשאם).
בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פּלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן.
במאה השביעית לספירה לאחר כיבוש הארץ אימץ שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".
בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פּלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.
המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פּלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפּלישתים.
השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:
א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".
ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".
ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פּלישתי" – בערבית "פילסטיני". "היהודים" בתחום פּלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פּלשתינאים".
ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פּלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י" – "פּלשתינה א"י".
גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פּלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי.
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, הערבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" ("סוריה אל-גֻ'נוביה") אשר בירתה בדמשק.
עארף אל אערף ממנהיגי הערבים בירושלים ייסד עיתון בשם זה, וטבע את הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות."
עמיתו המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני שמונה ע"י הבריטים לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה הקים את "הוועד הערבי העליון" כגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט, ועמד בראשו.
ודוק: השם היה "הוועד הערבי העליון", ולא "הוועד הפלסטיני" העליון.
במשך השנים גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, ומבחינה פוליטית החלו ערביי א"י בתחום המנדט לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים". אבל לא כולם.
הנה היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ואפילו שימש מרגל החיזבאללה, עזמי בשארא, מייסד בל"ד, מסביר כי אין בכלל בנמצא עם פלסטיני, זה הכול המצאה קולוניאלית אנגלית.
https://www.youtube.com/watch?v=Myp2Zg05vbw

הגזענות וההסתה האנטי-אשכנזית ממשיכה
היהודים-הערבים, (ואולי הערבים-יהודים) האקטיביסטים האנטי-אשכנזיים, הני זובידה ובני נוריאלי ממשיכים במסע ההסתה שלהם.
כך הם כותבים: "בפתחו של העידן הניאו-מפא"יניקי אנו עדים לניוונו של השיח האשכנזי ההגמוני. מדובר באובדן היכולת לצמצם את הדיון ל'מה שמעניין אותנו, גברים ונשים אשכנזים, משמאל ומימין', ולהציג את הדיון כאילו הוא ענייני. כשמשכיבים את השיח הניאו-מפא"יניקי –לפחות זה שמתנהל עכשיו ב"הארץ" – על ספת הפסיכולוג, נחשפים לפחות לשלושה מאפיינים שמזינים זה את זה: מחיקה לכאורה של האשכנזיות במקביל למחיקת הקטגוריה המתחרה, ה"מזרחיות"; תמיכה, תחת אצטלה של ליברליזם, בקבוצות שלא מתחרות באשכנזים, והבנייה עצמית של קוזקים נגזלים – דווקא מעמדה פריווילגית. אנחנו לא עדה, אומרים הניאו-מפאי"ניקים, אנחנו מהות הקולקטיב ואנחנו קורבנות ולכן מגיע לנו... בעולם האמיתי יוצאי מדינות ערב, שהם הרוב, עדיין לא מוצאים את מקומם במשוואה."
(הני זובידה ובני נוריאלי, "האשכנזים הניאו מפא"יניקים מסרבים להכיר בדיכוי", "הארץ", 3..3.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8616016
אהוד בן עזר מלין שאינו מבין אותם. האמת, גם אני איני מבין. אם הם רואים עצמם קורבנות של האשכנזים, והם שואפים לכיבוש ולשלטון ערבי, מה יותר קל להם מלחזור לארץ מוצאם הערבית (הני זובידה הוא עולה חדש מעיראק) ולחיות שם ללא אשכנזים. ובא להם, ולציון גואל.

שפליטת הפה המביכה של בנימין גנץ תתגשם
לאחר שהצביע בקלפי הכריז בנימין גנץ את אחת האמירות ההזויות שלו: "לצערי, עד הבוקר הזה אנחנו ממשיכים לשמוע שקרים נוראיים מבית היוצר של נתניהו, הקלטות מניפולציות, ורוע, ושיסוי ופיוס..."
https://buzznet.co.il/news/elections/40708/https://buzznet.co.il/news/elections/40708/
רצה גנץ לומר פילוג, ונפלט לו פיוס. יהי רצון שאכן תתגשם פליטת הפה של גנץ והוא ילך לפיוס וייכנס לממשלת אחדות לאומית עם נתניהו.

מאיר ולד יערי ויעקב חזן מתהפכים בקבר
בכירים ביורשת מפ"ם – מר"צ, כגולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), משה מזרחי-רז, יאיר צבן, אילן ברוך ואלון ליאל, ועוד, שלחו מכתב ברכה לברני סנדרס על החרמתו את איפ"ק, הלובי היהודי.
לדידם הלובי היהודי הוא גזען כי הוא תומך במתווה טראמפ, ואילו סנדרס (שהאשים את ישראל ב"צוק איתן" שרצחה 10,000 ערבים) התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, צודק בהכרזתו כי נתניהו ומרבית העם היהודי היושב בציון התומך בו, (מלבד מר"צ) הם גזענים, בעוד אבא של מאזן וישמעאל הנייה הם הומניסטים רודפי שלום.
https://www.makorrishon.co.il/news/207957/
אין פלא שמר"צ הולכת בצעד בטוח לפח האשפה של ההיסטוריה.

החולה המדומה – Le Malade imaginaire
לא הייתי כלל מודע לכך, אבל מסתבר שלפני שבוע שמתי את נפשי בכפי כאשר הלכתי להצגה "החולה המדומה" של מולייר. רק לאחר שסיפרתי על כך זכיתי לגינוי מקיר לקיר שאסור בימינו ללכת לכל מקום ציבורי. האומנם אני "החולה המדומה"?
זו היתה ההצגה האחרונה של מולייר בה הוא התמוטט על הבמה ומת. יעקב כהן הנפלא, המשחק את ארגן ההיפוכונדר, היה מלא חרדה בהצגה מתוך ההצגה, שיקרה לו את שקרה למולייר על הבמה.
ההצגה מתחילה בסרטון קצר מאיכילוב בו יעקב כהן מתוודה על ביקוריו התכופים בו כהיפוכונדר. מובן שקטעי הסטנד אפ בהצגה כללו הערות על הקורונה, וגררו רעמי צחוק מהקהל.
צוות שחקנים מצוין. בימוי מעולה של אילן רונן, מוסיקה מקורית שמתפרסת על סגנונות רבים אפילו אופרה:
https://www.youtube.com/watch?v=a8yHAor3Kbw
מזמן לא צחקתי כל כך בהצגה. שעה וארבעים וחמש דקות ללא הפסקה שעוברות כלא היו, אין רגע דל.
הצגה נפלאה. למרות הסיכון אני ממליץ על ההצגה בכל פה.
אגב, מה כתוב על הקבר על ההיפוכונדר? "מה אמרתי לכם..."

אמת היסטורית מול אמת משפטית
מהי אמת? אמת היא התאמה בין טיעון למציאות. אבל קיים הבדל בין אמת היסטורית לבין אמת משפטית.
משה סבוראי וכמה מחבריו ללח"י, נעצרו בדירה ברחוב דיזנגוף. סבוראי נפצע מירי בריטי בעת המעצר, ואושפז בבית חולים תחת אבטחה ונכבל למיטתו. באותו הזמן ממש העניקה אשתו, טובה, מסתור למפקדו, שטרן, בדירתם ברחוב מזרחי בשכונת פלורנטין.
במכתבים ששלח לאשתו מבית החולים דרש סבוראי בשלומו של "האורח". החשד של הצנזורה הבריטית, שעיינה במכתבים, גבר, אך בשלב הראשון לא הצליחה לגלות היכן נמצא הבית. ואז, בבוקר 12 בפברואר 1942, עשה סבוראי את מה שהסתמן כטעות חייו, ומסר את כתובתו לאחת המבקרות בבית החולים, כדי שתעביר לאשתו את מכתביו. באותו בוקר פשטה הבולשת הבריטית על דירתו והרגה את שטרן.
סבוראי שהואשם בהסגרת שטרן בפליטת הפה שלו ניהל הליכים משפטיים על ה"אמת ההיסטורית" שלו לטיהור שמו. בשניים הראשונים זכה. השלישי הסתיים בפשרה.
כמה הליכים משפטיים ניהל חבר מחתרת לח"י משה סבוראי על האמת ההיסטורית שלו.
במרכז כולם עמדה מילה אחת שפלט ב-12 בפברואר 1942. מבקריו טענו כי העובדה שהזכיר את הימצאו של "אורח" בביתו, הסגירה לבריטים את מקום המסתור של אברהם שטרן ("יאיר"), מפקד המחתרת והמבוקש מיספר אחת של הבריטים בארץ ישראל, והובילה למותו. סבוראי, מנגד, הצליח לשכנע את בית המשפט לטהר את שמו.
האם היה קשר בין פליטת הפה של סבוראי והפשיטה הבריטית? ב–1994 הצליח סבוראי לשכנע את שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אליהו וינוגרד, כי התשובה שלילית. בתביעת הדיבה שהגיש סבוראי נגד עמיתו ללח"י, אנשל שפילמן, שטען כי לסבוראי "היה מצפון לא נקי" בפרשה, פסק וינוגרד כי שטרן נרצח בחיפוש שגרתי שערכו הבריטים בדירה של סבוראי בשעה 9:30 בבוקר. עוד קבע השופט כי פליטת הפה של סבוראי, שבה מסר את הכתובת של דירת המסתור של שטרן, אירעה בשעה 10:00 – כלומר, חצי שעה לאחר הפשיטה, ומכאן שלא ייתכן שהמידע שמסר הוא שהוביל את הבריטים לדירה.
תביעת דיבה נוספת הגיש סבוראי נגד "מעריב", וגם הפעם זכה. השופט, עדי אזר (שהיה ב-2004 השופט הראשון בישראל שנרצח) אף מתח ביקורת על הניסיון לערער על המקצועיות של וינוגרד, ותקף את העיתון על ש"לא היסס לפרסם דברי ביקורת חסרי שחר וטעם על שופט ותיק ובכיר, ועל פסק דינו המנומק היטב כדרכו."
"הפרשה מוכיחה שהאמת המשפטית עשויה להיות הפוכה מהאמת ההיסטורית," אומר כעת, שמונה שנים אחרי מותו של סבוראי, עו"ד נתן רון, שכותב דוקטורט על משפט והיסטוריה באוניברסיטה העברית.
כדי לחזק את התזה שלו עיין רון מחדש בכל המסמכים והמוצגים ששימשו במשפטים שניהל סבוראי – שתי תביעות דיבה ותביעה נגד ארכיון "ההגנה" – וקרא את אלה שבית המשפט סירב לקבל. "היתה לפני בית המשפט שורה של ראיות שציירו תמונה שונה לחלוטין, ושהיו מובילות לתוצאה שונה לו נבחנו על ידי היסטוריון."
בחינה מאוחרת של העדויות ההיסטוריות מעלה כי קיים סיכוי גבוה ביותר שהן וינוגרד והן אזר שגו בפסיקותיהם. לטענת עו"ד רון השופטים לא בחנו את כלל העובדות ההיסטוריות, ופסלו בנימוקים טכניים שונים ספרות היסטורית, זיכרונות ומסמכים, שהצביעו בבירור על הקשר בין פליטת הפה של סבוראי לגילויו של שטרן.
הקביעה מעלה לדיון סוגיה והיא היכולת של שופטים לנהל תיקים על פרשות היסטוריות בנות עשרות שנים.
(עופר אדרת, "השופט טעה מפקד הלח"י נרצח בעקבות פליטת פה", "הארץ" 21.2.20)
https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8559728
בתגובה לכתבה, התנאתה אילנה צור מתל אביב בידע אישי מהדוד שלה, המאשר את אשמת סבוראי.
הדוד שלה, הבלש הבריטי ברנרד סטמפ, סיפר לה שהיה אחד משני הבלשים שמצאו את שטרן ברחוב מזרחי ב' בפלורנטין.
לדבריו הם קיבלו את הכתובת מסרג'נט דיילי ששמר בבית החולים על סבוראי ויאשקה אליאב, ושמע מהם את הכתובת (הוא ידע עברית) הבלשים רצו לביתו. הם הזעיקו את ג'פרי מורטון שירה בו ללא משפט.
(אילנה צור, "מברשת גילוח רטובה", "הארץ" 28.2.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.8595348
באמת דוד נהדר להתנאות בו.
משה סברנסקי-סבוראי נולד בשנת 1914 באוקראינה, הצעיר בין תשעה ילדים. עלה לארץ ב- 1925. ב-1932 הצטרף לארגון "ההגנה". בנוסף, היה חבר בתנועות ברית הבריונים, בית"ר וצה"ר. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה פעיל במסגרת האצ"ל בחיפה. ב-1939 נעצר וישב בבית הכלא בעכו ביחד עם דוד רזיאל למשך 6 חודשים.
בשנת 1940 הצטרף לקבוצתו של אברהם שטרן (יאיר), ושימש אחראי על המודיעין בארגון. ב-1941 נעצר סבוראי על ידי המשטרה הבריטית בתל אביב ונשלח למחנה המעצר במזרע. כעבור כמה חודשים, ב-27 בנובמבר, הצליח לברוח מהליווי המשטרתי וחזר לפעילות המחתרת כמפקד מחוז תל אביב.
במהלך חודש ינואר עבר מפקד הארגון, אברהם שטרן, לדירתם של משה וטובה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל אביב, ומשם ניהל את פעילות המחתרת.
ב-27 בינואר 1942 שהה סבוראי בדירה ברחוב דיזנגוף 30 שבה נורו ארבעה מחברי הלח"י על ידי אנשי הבולשת הבריטית בראשות הקצין ג'פרי מורטון. כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר נורה אברהם שטרן בדירתו של סבוראי על ידי ג'פרי מורטון ומת. (בדירה נמצא היום מוזיאון הלח"י)
סבוראי נידון למאסר עולם שהומר בהמשך ל-10 שנות מאסר, ממנו ברח בראשית שנת 1948.
לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי בגרימת מותו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו. סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד חברו ללח"י, אנשל שפילמן, נגד עיתון מעריב ונגד ארכיון צה"ל.
לאחר הקמת המדינה התקשה למצוא עבודה כמורה ולכן שימש כנהג בחברת "אגד". בשנת 1957 הוסמך כעורך דין. ב-1981 נמנו משה וטובה סבוראי עם מייסדי היישוב שקד בצפון השומרון.
סבוראי נפטר בביתו בשקד ב-6 בדצמבר 2011 שמו הונצח בקריאת רחוב על שמו ביישוב חוות יאיר שבשומרון. אשתו טובה נפטרה ב-31 במרץ 2013, בגיל 97.
בשירו המפורסם של אברהם שטרן "חיילים אלמונים" (שהיה הימנון האצ"ל ועבר יחד איתו להימנון הלח"י) הוא מבטא את תפיסתו הלאומנית-פשיסטית על חלומו למות בעד ארצנו (בניגוד לטרומפלדור שאמר "יופ טפוי מט, אין דבר אם כבר למות שיהיה למען ארצנו"), ו"משורה משחרר רק המוות" (למות בעד ארצנו).
מסתבר ש"משורה" משחרר גם למען חיים טובים בניו יורק, כפי שעושה בנו יאיר הקרוי ע"ש אברהם שטרן בכינויו המחתרתי. יאיר סבוראי נהפך לגזען אנטישמי-אנטיציוני. המגדיר עצמו "פלישתי גולה".
כתב הארץ, הגזען האנטישמי הנוצרי, עודה בשאראת, (האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי מוסלמי של הארץ) נסע לניו יורק לראיינו וחזר עם כתבה בשם: "אנשים טובים, הנער שממנו למדתי את האמת" (מוסף הארץ 28.7.17)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4298128
וזה מה שכותב בשאראת: "גם בניו יורק מתברר שאין מי שחיים את בעיות הארץ הזאת יותר מאשר פלסטיני גולה וישראלי לשעבר." ודוק: יאיר סבוראי עכשיו הוא "פלסטיני גולה".
אגב הכותב הוא יווני-נוצרי שבגין הכיבוש הערבי איבד את שפתו וזהותו היוונית אך המשיך לשמור על דתו הנוצרית, ובחר לכנות עצמו פלישתי (פלסטיני בערבית). למרות שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר 23 מדינות) היו לפני הכיבוש הערבי נוצריים כעת כמעט לא נותרו בהם כמעט נוצרים ורק תחת הכיבוש היהודי ניתן עוד לנוצרים לחיות, הנוצרי עודה בשאראת נאבק לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.
נחזור לכתבה. אותו יאיר מספר שמגיל 16 (ב-1966 לפני "הכיבוש" של 1967) כחניך "השומר הצעיר" בקיבוץ מזרע, הוא הזדהה עם אירועי 1948 והסתכל בבוז על התעמולה הציונית והתובנה שלו היתה: "מה שלא יהיה, תושבים לא מפנים מכפריהם. נקודה."
בשאראת לומד ממנו וכותב בהערצה: " מול תובנה פשוטה זו גם התרגזתי על עצמי, בגלל ניסיוני הפתטי להדוף טענות אלה בתגובות נקודתיות שאינן העיקר. מפני שהעיקר, שבא מפיו של נער בן 16, מסנוור בפשטותו: גם אם הערבים סירבו לחלוקה, גם אם הם נוצחו במלחמה, גם אם הם ירו מכפר זה או אחר, גם אם מדינות ערב פתחו במלחמה, גם אם המופתי הוא זה אשר הגה את 'הפתרון הסופי' ולא היטלר המסכן (כפי שאפשר להבין מדבריו המלומדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וגם עוד אלף 'גם' — כל זה לא מתרץ את הגירוש של משפחתי ושל שאר תושבי כפר מעלול. נקודה, שורה חדשה."
כמה חודשים לאחר מלחמת 1967 נסע יאיר סבוראי לירושלים (המשוחררת מהכיבוש הערבי העבר ירדני) ו"מישהו שם סיפר על מה שהתחולל במה שנקרא אז 'אצבע לטרון', הרס הכפרים עמואס, יאלוּ ובית-נוּבא, וזה דירבן אותו לבקר באזור." שם הם צילמו את חורבות הכפרים. הם נהרסו לגמרי אחרי שהקרבות הסתיימו, בדיוק כמו שקרה ב-1948.
מצויד בצילומים הוא הגיע אל מערכת "העולם הזה" בתל אביב. הוא זוכר היטב שאורי אבנרי, עורך העיתון, לא מצא עניין בסיפור." גל ההתלהבות הלאומי ששטף את הארץ אחרי המלחמה כנראה לא פסח גם עליו. אבל סבוראי לא ויתר. חודש לאחר מכן הוא שלח מכתב למערכת, בליווי אחת התמונות שצולמו בלטרון. דבריו פורסמו במדור המכתבים.
(הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) הגיב על זה שבכל זאת הוא פעל נגד. "הארץ" 2.8.17)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4320249
כמובן שלאור זאת מהבחינה המוסרית החליט "יאיר" סבוראי לרדת מהארץ לאמריקה (שנישלה את האינדיאנים). יאיר סבוראי רואה את הכיבוש של 1967 כהמשך של הנכבה. מפני שהמטרות בשני האירועים הן מה שהוא קורא "החלפת עם", ובמונחים משפטיים זה טיהור אתני שנחשב לאחת העבירות החמורות ביותר על החוק הבינלאומי. והוא רואה בטרוריסטים הערבים לוחמי חופש. כעת, שהוא בפנסיה, הוא כותב ומנסה למשוך את תשומת ליבו של העולם לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני ע"י חיסול מדינת היהודים. ולהיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל. עיקרי התחייה של יאיר (אברהם שטרן) נדחו ע"י עיקרי התחייה (הנהאדה) של הכיבוש הערבי המכונה פלישתי ע"י יאיר סבוראי. בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו פרק א').
נעמן כהן