מכחיש השואה, הגזען האנטישמי, אבא של מאזן, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, הגדיר את היהודים "טמאים" ומטמאים את הר הבית. (לאחרונה הגדירו הערבים את כל הר הבית כמסגד הקצה, אל-אקצא). ותבע לאסור על היהודים הטמאים לטמא את הר הבית ע"י הפיכת הר הבית ל"יודןריין".
כתנאי לתמיכה בממשלת בנימין גנץ תובעת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) למנוע מיהודים לטמא את הר הבית, ולהפוך את הר הבית ל"יודןריין", עצם הנכונות של בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד אפילו לדון בכך, מהווה שפל מוסרי. מעולם בהיסטוריה היהודית לא הגיעו מנהיגים יהודים לשפל מוסרי כזה של כניעה לגזענות אנטישמית.

מדמשק לארגנטינה ולארץ ישראל – מסע משפחתי
לפני שנים למדתי באוניברסיטת חיפה קורס מרתק על "הכנסייה הקתולית בימי הביניים". המרצה (בחסד יש לומר, אחת הטובות שהכרתי), גברת סופיה מנשה, היתה עולה חדשה מארגנטינה. כמרצה היא הקפידה מאד שנקרא לה "גברת מנשה". לנו הצברים זה נראה מוזר.
תלמידה בקורס מקריית שמונה, גם היא עולה מארגנטינה סיפרה לנו כבר בשיעור הראשון על עושרה הרב. לאבא שלה, היא סיפרה, יש כמה רחובות בבואנוס איירס.
סופיה מנשה סיימה דוקטורט בהיסטוריה אצל פרופסור יהושע פראוור בהצלחה יתרה (בלי להיכנס למיטתו) קיבלה פרופסורה, ועשתה קריירה אקדמית מפוארת.
הכרתי את הוריה. אימהּ, שרה כפטריוטית ארגנטינאית אף ניסתה פעם ללמד אותי טנגו. (היא לא הצליחה בגלל ה"צילייגעריות" שלי).
(לה קומפורסיטה מאת הצרפתי-ארגנטינאי שארל רומולד גארס-קרלוס גרדל):
https://www.youtube.com/watch?v=C0yzvOO8GZE
באותה עת היא ואחותה שעלו לארץ ב-1967 היו עסוקות בטרגדיה האיומה של המשפחה. אחיה קיקֶה נחטף ונעלם בארגנטינה ע"י שלטון הגנרלים הרצחני של חורחה רפאל וידלה הנשיא ה-43 של ארגנטינה, במה שנקרא "המלחמה המלוכלכת.
https://he.wikipedia.org/wiki/המלחמה_המלוכלכת
בין עשרות אלפי הנעלמים היו גם כאלף וחמש מאות יהודים.
למדינת ישראל היו אז קשרים הדוקים עם המשטר בארגנטינה. והיא ואחותה בקשו לנצל זאת ובקשו פגישה עם ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ יגאל אלון. שר החוץ יגאל אלון קיבל אותן. הוא היה קורקטי, אך לא גילה אמפטיה, ואמר שמה שקורה ליהודים בארגנטינה אינו מעניינה של ממשלת ישראל, ודאי לא באופן רשמי.
לאחר זמן מה, לפני יציאתו של יצחק רבין לארגנטינה בהזמנת הפיקוד העליון של הצבא הארגנטיני, שהיה בקשר הדוק עם ישראל, נפגשו היא ואחותה עימו, יחד עם עוד משפחות של נעדרים מארגנטינה.
לאחר שחזר הודיע להם יצחק רבין שלא הצליח להעלות את הנושא בפגישותיו. האינטרס הפוליטי עלה על ההומניטארי.
עם המהפך הן כתבו מכתב לראש הממשלה החדש בגין שענה להן תוך שבועיים. ביוני 1977 הן זומנו לפגישה במצודת זאב. בגין קיבל אותן בנשיקת ידיהן ע"פ מיטב המסורת הפולנית. בגין מיד הכתיב מכתב לשגריר ישראל שיטפל בעניינן. הן נסעו לבואנוס איירס עם המכתב מבגין ונפגשו עם רם נירגד השגריר.
השגריר נירגד אמר להן שלמרות האנטישמיות, היהודים בארגנטינה לא נרדפים בשל דתם ומוצאם, אלא משום מעורבותם בתנועות מחתרת שהחונטה גמרה אומר לחסל.
"אבל אחי לא היה מעורב בשום תנועת מחתרת הוא גר בבית עם ההורים ועבד קשה במפעל השטיחים. האם זה נראה לך התנהגות של איש מחתרת?" ענו לו.
נירגד, שהיה עסוק בטיפוח הקשרים עם ההנהגה הארגנטינית, לא עשה דבר למרות שנפגש אישית עם וידלה במשרדו.
שנה אחר כך קיבלו טלפון מקדישאי מזכירו של בגין כי אחיהן ישחרר בקרוב, והוא בגין, יבוא לקבלו בשדה התעופה.
קיקֶה מעולם לא הופיע.
האב רפאל שילם מיליון דולר לעסקן בקהילה שהבטיח להביא לשחרור בנו.
האב רפאל אף נסע לנתיבות לרב המקובל עושה הניסים ישראל אבו חצירא (אבי המחצלת) הבאבא סאלי, הרים לו תרומה נכבדה, והרב הבטיח לו שבנו חי וישוב הביתה.
מדיום הולנדי אליהם פנו ענה שהוא רואה נחשולי ימים גדולים. בניגוד לאחרים הוא לא לקח תשלום.
אחת הדרכים להעלמת עצורים היתה באמצעות טיסות המוות. מעלים את העצורים למטוס ומשליכים אותם לים.
לפני שנה הוציאה פרופסור סופיה מנשה רומן תקופתי היסטורי המתאר את תולדות משפחתה:

סופיה מנשה, מדמשק לבואנוס איירס, מסע משפחתי עלום,
ירושלים, 2019
https://carmelph.co.il/book/from-damascus-to-buenos-aires/
לא ברור למה נקרא המסע המשפחתי "עלום". ברומן ההיסטורי מתוארת המשפחה בשלושה דורות. הסבתא אמאל חסן שהיגרה מדמשק לארגנטינה, הבת שרה שנולדה בארגנטינה, והאח קיקֶה שנחטף ונעלם. שני החלקים הראשונים נכתבו בגוף ראשון מעין ממואר, והחלק השלישי בגוף שלישי. מכיוון שהמחברת היא היסטוריונית, לעיתים קרובות הסיפור הופך מממואר להרצאה היסטורית. זה פוגם באמינות הדמות מבחינה ספרותית, אבל נותן לקורא ידע על ההיסטוריה של ארגנטינה בכלל, ועל תולדות היהודים בה בפרט.

אמאל חסן (1900-1988)
אמאל חסן, נערה בת 14 מדמשק, נשלחה לבדה לארגנטינה ערב מלחמת העולם הראשונה. אחיהּ אליהו ברח לארגנטינה מאימת שירות צבאי בצבא הטורקי, והיא נשלחה בעקבותיו. משפחתה גם שידכה לה בעל (בלי שהכירה אותו) שחי בבואנוס איירס.
המסע הארוך מתואר על כל תלאותיו. בעגלה מדמשק לביירות, באונייה מביירות למרסיי בצרפת, וממרסיי לנמל דקר, ומשם לבואנוס איירס, אליה הגיעה ב-31 דצמבר 1913.
האח אליהו לא נמצא. כאילו בלעה אותו האדמה, הבעל המיועד התחתן בינתיים עם אחרת. הנערה הצעירה נשארה לבד במלחמת הקיום הקשה. קרובי משפחה דמשקאיים משדכים לה בעל, מוסא סווֶיד, רוכל, סוחר זעיר, והם מולידים שמונה ילדים.
אמאל חסן, מעתה בספרדית אמיליה סווֶיד, היא עקרת בית הנאבקת להאכיל את משפחתה. היא משמשת כל השנים עוגן למשפחתה העניפה, וגם עוזרת בפרנסתה. היא הביאה מדמשק את אמנות הריפוי העממי ע"י רקיחת עשבים, מסג' ריפוי כאבי גב, נקע בקרסול, ובמיוחד נגד עין הרע.
תיאור חייה של אמיליה מפיה בגוף ראשון גולש לעיתים קרובות להרצאה היסטורית על ארגנטינה, הרצאה הגורעת מאמינות הדמות של נערה ואישה אנאלפבתית חסרת השכלה הדוברת בקושי ספרדית, אך כאמור דרכה יכול הקורא ללמוד על ההיסטוריה של ארגנטינה בכלל, וההיסטוריה של הקהילה הדמשקאית בפרט. אבל זה מביא גם להגדרות אנאכרוניסטיות.
המהגרים מדמשק והמהגרים מחלב קיימו בארגנטינה קהילות נפרדות עם בתי כנסת נפרדים ובתי קברות נפרדים. אמאל-אמיליה מגדירה עצמה "שאמית" וקוראת לדמשק "אלשאם" ולעומת זאת קוראת לחלב "טורקיה" (עמ' 25).
הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים. צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש – המדינה האיסלמית בעיראק ובשאם).
(בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד, אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן).

שרה – פטריוטית ארגנטינאית 1924-1995
שריתה היא הבת הרביעית של אמיליה ומוסא סווֶיד. ילידת ארגנטינה הרואה עצמה תמיד פטריוטית ארגנטינאית. ואפילו נוטה לנצרות הקתולית. סיימה בית ספר יסודי ספרדי, והחלה בעזרה לפרנסת המשפחה כפועלת בבית חרושת לממתקים.
במסיבת תחפושות שאירגנה הכירה צעיר והזמינה אותו לרקוד טנגו, הוא סירב אבל נענה לבסוף. לאחר כמה שנים ב-1946 נישאו.
הבעל רפאל מואדד בא גם הוא ממשפחה דמשקאית ענייה בת עשרה ילדים. סוחר זעיר שעשה חייל בעסקים ונהפך עם השנים למולטי מיליונר בעל עסקים רבים, ומנהל בנק של יוצאי דמשק, ואפילו זכה בפיס הארגנטינאי ב-30 אלף פזות, סכום גדול בזמן הזכייה.
גם אצלה גולש הכאילו-ממואר להרצאות היסטוריות מקיפות, למשל על קולונל חואן דומינגו פרון, ועל מריה אווה דוארטה-אוויטה, אותה היא העריצה. אבל שוב נותן תמונה על התנועות האנטישמיות בארגנטינה.
ב-1947 נולדה הבת הבכורה סופיה מרתה (סופיה ע"ש הסבתא מצד האב בערבית שפיאה). לידת בת במקום בן הביאה לאכזבה גדולה מצד האב שקיווה לברית מפוארת. הוא נטש בזעם את היולדת והתינוקת לכמה ימים. אפילו שקל להחליף את התינוקת בבן שנולד לשכנה בבית החולים. עד שנתרצה.
לאחר הולדת בת נוספת אמיליה ביאטריס, (אמיליה ע"ש הסבתא), שכונתה קטי, הגיע סוף סוף הרגע הגדול. נולד בן – נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ, והברית המפוארת שלו נחגגה בסעודה מפוארת עם רקדניות בטן, כמיטב המסורת הדמשקאית, כך גם בר המצווה שלו.
ב-1967 נישאה סופיה מרתה לחבר שהכירה בתנועת הנוער "החלוץ למרחב" ריקרדו (ע"ש ריצ'רד לב ארי) מנשה, שנקרא בתנועה רחמיאל, ובארץ רמי, שהיה ממשפחה חלבית.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים השניים עולים לארץ כחלוצים לקיבוץ נאות מרדכי. האב רפאל מתעניין אם אפשר לקנות להם מכונית בקיבוץ, אך נענה כמובן בשלילה, אך לאחר כמה חודשים כחלוצים בקיבוץ הם עוזבים את הקיבוץ לחיפה, והוא רוכש להם דירה ומכונית.
הבת השנייה נישאה בארגנטינה לאוסקר (בארץ אשר) קורנבלאו, גם הוא חבר בתנועה, אבל אשכנזי-פולני ממשפחה ענייה. נולדו להם שני בנים. רפאל ע"ש הסבא, ווולטר (בארץ גיורא), וכל המשפחה עולה לארץ בעקבות האחות הבוגרת.
שרה ורפאל נשארים עם בן הזקונים. נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ.
ב-8 במאי 1976 חזרו הביתה שרה רפאל והבן קיקֶה ממסעדה מפוארת. בפתח הבית חיכה השוער עם שלושה אנשים באזרחית ללא מדים שלא טרחו להזדהות, ואסרו את קיקֶה. רפאל התרוצץ בין תחנות המשטרה. באף אחת מהם לא היה צו מעצר. לאחר שעה ארוכה חזרו אותם אנשים עם נשק, ודחפו את שרה ורפאל למכונית וכיסו את עיניהם. הנסיעה ארכה יותר משעה. דחפו אותם למרתף. שם פגשו את קיקה מטושטש ללא יכולת דיבור והסבר מה קורה. שלושתם שכבו על הרצפה. קיקֶה סיפר שעינו אותו במכות חשמל.
אחד הסוהרים שאל את שרה: "גברת האם גם את חברה בתנועה המהפכנית של העם."
"לא אדוני'" השיבה. "אני יהודייה."
"חבל, לא נוכל להסתדר, אני מוסלמי," ענה לה, תוך כדי הנאה מהבעיטות שבעט בקיקה אשר שכב לידה.
"אני לא מזיין אותך, כי את גם יהודייה וגם זקנה." הוסיף בפרץ צחוק לעגני. "הפרדי מבעלך, אנחנו מוציאים אותו להורג."
הסוהרים לקחו את רפאל וירו כמה פעמים באוויר ובצחוק פרוע דחפו אותו שוב לרצפה.
המילים האחרונות ששמה מקיקֶה היו בערבית: "אנא בח'אף" אני מפחד.
הצעיר שהרגיע את המוסלמי אמר: "עוד מעט נשחרר אתכם הביתה."
שרה ורפאל קמו מיד. קיקֶהֶ התעכב לרגע ושאל: "אדוני, אם יתקשרו אליי מהצבא המהפכני, מה עליי לומר?"
"חכה רגע בחורצ'יק, אבדוק עם הממונים."
כשחזר הודיע לנו: "גברת נשקי את בנך, עלינו לשאול אותו כמה שאלות נוספות ואחר כך נחזיר אותו הביתה בשלוםץ"
ואז נעלם.
כשעיניהם מכוסות דחפו אותם לאחר שלושה ימים ושיחררו אותם ליד מכוניתם. כשחזרו גילו כי עם החטיפה שדדו גם את כל דברי הערך, התכשיטים, והכסף המזומן שהיו בדירה.
שרה נפטרה בארץ בחיפה ב-1995 בת 71. רפאל מת ונקבר לידה ב-2013. עד סוף ימיהם לא ידעו במה הואשם וקיוו לשובו.

נסטור סלבדור, שכונה בשם חיבה קיקֶהֶ.
הנסיך הקטן, או הכוכב שאכזב 1957-1976
לאחר ארבעים שנה, מחקר ממושך, וגביית עדויות רבות הגיעה סופיה מנשה לחקר האמת.
הבן זכר היחיד במשפחה. היה בן יקיר לי אפרים. נסיך מלידתו שזכה לכל הפינוקים שכסף יכול לקנות.
בתיכון קנה לו אביו מכונית ספורט מהודרת. אבל ליבו של הנער היה נתון לסבלם של בני העניים בארגנטינה, ובעולם כולו, והזדהה עם כאב העולם. ה"וולט שמרץ". Weltschmerz
כנער הלך בתחילה לתנועת הנוער הציונית "בדרך" שיוחדה לנערי יהדות-ערב, אחר כך עבר ל"שומר הצעיר", אבל זה לא סיפק אותו, והוא הלך והקצין. אולי גם כמרד נעורים נגד הסמכותיות הדומיננטית של אביו. הוא נשבה כליל בקסם הרומנטי של אהרנסטו (צ'ה) גווארה, שדמותו קסמה לנוער. הוא הזניח את לימודיו בתיכון וסיים אותו ללא בגרות, עזב את התנועה הציונית והצטרף בסודיות גמורה בלי לספר להוריו או לאחיותיו – ל"תנועת הנוער הגוואריסטי", תנועת נוער מחתרתית שהגדירה עצמה "ארגון לאומי מרקסיסטי-לניניסטי, אשר ייעודו ההיסטורי הוא לכוון את הנוער למלחמה מהפכנית ואנטי קפיטליסטית בהשראת 'האדם החדש' של צ'ה גווארה."
אהרנסטו (צ'ה) גווארה היה רוצח המונים, סדיסט, ששימש כשופט ותליין.
לאחר שפידל אלחנדרו קסטרו רוס השתלט על קובה ב-1959, מונה ארנסטו (צ'ה) גווארה למפקד המשטרה של 'לה-קאבאנה', מצודה שהפכה לכלא. ולשופט הראשי של "בית דין המהפכה", אליו הובלו אנשים שכיהנו תחת משטר פולחניו של בטיסטה די סאלדיבר. עיתונאים אנשי עסקים סוחרים וכו'. צ'ה גווארה היה השופט המענה והתליין ושידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה.
גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. ממצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע." בנאום שנשא התנאה צ'ה בהוצאות להורג: "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות."
ב-1960 העתיק גווארה מבריה"מ את שיטת מחנות הכפייה אליהם נשלחו בגין "התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית, שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות השלטון, עצלות, השמעת מוסיקה מערבית, והומוסקסואלים."
הרציחות הנתעבות של חורחה רפאל וידלה לא היו גרועות יותר מאלו של ארנסטו (צ'ה) גווארה, אבל ברוח הימים ההם, אצל חוגים מסוימים בארגנטינה, הרציחות של ארנסטו (צ'ה) גווארה, נחשבו מוסריות יותר, שהרי כבר למדנו אצל פרופסור ישעיהו ליבוביץ שהערבים הם סובייקטיביים ויחסיים. ("טרומפלדור אמר: "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב? למות בעד ארצנו, או קוקה קולה?)
ומעבר לכך הנה עוד הוכחה למתנגדים לטענת מרקס שהוויה קובעת את התודעה.
כל בני המשפחה הגדולה והעניפה התפרנסו ממסחר, ברובו זעיר. ניצחון המהפכה עד כמה שהוא נשמע רומנטי היה ממיט אסון על המשפחה כולה, לא רק על המשפחה הגרעינית. אבל הרי מי שאינו סוציאליסט בנעוריו סימן שאין לו לב.
מנהיגיו במחתרת הגווארדיסטית שידעו לדאוג לעצמם ודאגו למלט את עצמם, סיבכו אותו בכך שהטילו עליו להתגייס למשטרה כדי שיוכל מתוכה לדלות ידיעות. כשבישר על כך להוריו ולאחיותיו כי ברצונו להתגייס למשטרה בגלל תנאי הפנסיה הטובים שלה קיבלו זאת בתימהון. מה לצעיר יהודי עשיר ולמשטרה. במשטרה דחו את בקשתו אך כתובתו נשמרה.
בשנת 2016 ביקרתי בבואנוס איירס. ליד קאזה רוזטה עדיין היתה הפגנה של אימהות הנעלמים במלחמה המלוכלכת. שלחתי להם את התמונה. (ראו למעלה בקובץ המצורף).
את הספר מסיימת סופיה מנשה במכתב האחרון שכתב לה. ברוח כמעט נבואית ציטט מספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי, על היעלמותו של הנסיך הקטן. וכותבת: זו גם בקשתי תפילתי: אם מישהו מבין קוראי יראה את קיקה אחרי ה-8 במאי 1976 או שמע דבר אודותיו, "עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ...
https://benyehuda.org/read/4041
(ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, כותב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) את ספרו המפורסם "הנסיך הקטן" ומקדישו לידידו היהודי לאון וורת, המצוי בסכנה תחת שלטון וישי.
"הנסיך הקטן", גיבור ספרו הנפלא של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) מתייאש מהמבוגרים-בני האדם, ומאהבה נכזבת ומחליט להתאבד בנכישת נחש).
"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"
https://he.wikipedia.org/wiki/ראי_אדמה
לסיכום ספר מרגש ומלמד שכדאי לקראו.

[אהוד: בשעתו סיפר לי חבר, ששימש בשליחות יהודית בבואנוס-איירס באותה תקופה, כי היתה השתדלות ישראלית להציל את הבחורים היהודיים שנאסרו ועונו. בתגובה נציגי המשטר הודיעו לנציגים הישראליים – כי כל צעיר יהודי שיתחייב לעזוב לצמיתות את ארגנטינה ולעלות לישראל, ישוחרר מיד ויישלח ארצה. ואולם הצעירים היהודיים, שהיו רובם שמאלנים קיצוניים, כנראה מעריצי צ'ה גווארה, סירבו להצלה הישראלית, והעדיפו להישאר כלואים בבואנוס-איירס – ולימים הושלכו כנראה ממטוסים לים וכך מצאו את מותם ההירואי במקום להגיע אלינו. אז אולי כדאי לא להאשים את ישראל במותם!]

התנצלות
בהמשך למכתבו של אלי דובדבני ("חדשות בן עזר" 1522) ברצוני להתנצל בפניו על שלא הצלחתי במאמציי להנציח את חללי צה"ל שנפלו ע"י האצ"ל בפרשת אלטלנה, ובהם פיקודיו:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php
למרבה הצער נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין מסרב להנצחה מטעמים פוליטיים, ואילו כאן יוסף גיסנביץ-אחימאיר הכחיש בכלל את הריגתם.
נמשיך לנסות ובינתיים נאחל לו איחולי בריאות טובה ואריכות ימים.

הקמת ממשלה
הגזען הערבי-מוסלמי אחמד טיבי קבע ש"ארץ ישראל" הוא מושג קולוניאליסטי.
https://twitter.com/radio103fm/status/1236919697444143106
כוונתו של טיבי היא כמובן חיסול מדינת ישראל והמת מדינה ערבית-מוסלמית בשם פלסטין במקומה. האירוניה היא שטיבי רק מוכיח את פיליסטיניותו, שהרי אללה אלוהים הערבי לא הכיר כלל את השם פלשת או פלסטין, וקבע ש"ארץ בני ישראל" שייכת רק לעם ישראל על שתי גדות הירדן. (קוראן סורה 7 פסוק 132) .
ואיתו, עם טיבי – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.
ח"כ מרק"ח, תומא סלימאן, הגזענית היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, תובעת לבטל את חוק השבות כי אין בו יותר צורך:
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/429605
ואיתה, בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.
מנכ"ל חד"ש, הגזען האנטישמי, "המייחד" (דרוזי הוא כינוי גנאי מוסלמי), המרגל הסורי, מוחמד נפעא, קבע כי הברית בין הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לבין כחול לבן דומה לברית שעשה סטלין עם מעצמות המערב במלחה בהיטלר:
https://www.makorrishon.co.il/news/211979/
היטלר הוא – למי שלא מבין נתניהו.
אגב נפאע קבע בזמנו כדרוזי כי הזיהוי של נבי שועייב עם יתרו הוא רק תעמולה ציונית.
ואיתו – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד רוצים להקים ממשלה.
הגזען הערבי-מוסלמי, פרופסור מרואן דוירי, מרצה לחינוך, ויו"ר עדאלה, כתב בביטאון הקומוניסטי "אלאתיחאד": "ניאבק לעקירת השם ישראל, לביטול חוק השבות, לריקון הכרזת העצמאות מתוכנה. אנחנו רוצים להיאחז באזרחות כמו עצם בגרון המדינה. האזרחות היא כלי לשם ניצול הסתירות בתוך החברה הישראלית וכריתת בריתות עם קבוצות אחרות בתוך החברה הזאת, ותוך שימוש בהשפעה של כוחות ומאזנים בינלאומיים."
למשל, ניצול מאבק הכוח בין נתניהו ליריביו, והתסכול העצום של תנועת העבודה לנוכח תבוסתה.
https://news.xoox.co.il/item_3607327.htm
ואיתו – בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, יאיר למפל-לפיד, וארמנד-עמיר פרץ מהעבודה רוצים להקים ממשלה.

משטרת ישראל לוחמת בפשע
היה מזעזע לראות בתוכניתה של אדווה דדון את ניצולת השואה בת התשעים נעקצת ע"י "המטפלת" שלה, נגזלת מרכושה, והמשטרה לא מתייחסת:
https://www.mako.co.il/news-law/2020_q1/Article-0ea3ee6dce0c071026.htm
משטרת ישראל הרי אינה פנויה לטפל בפשע. היא עסוקה הרי רק בטיפול בפושע אחד הגדול מכולם. בנימין נתניהו.

שוחד עבור תקשורת עוינת
עמיתתי רחלה קומלוש אומרת שאם תובעים את נתניהו על מתן שוחד עבור תקשורת אוהדת – יש לתבוע את בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, משה סמולינסקי-יעלון, ויאיר למפל-לפיד עבור מתן שוחד לתקשורת עוינת.
נעמן כהן