ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1523 16/03/2020 כ' אדר התש"פ
אורי הייטנר

1. בזכות אלה תחיי

שלושים למותו של יוסי גמזו
למחרת פטירתו של המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו, התקשר דימי אפרצב, ראש המועצה המקומית קצרין, למשפחת גמזו, והציע לקבור את יוסי בקצרין, על חשבון המועצה. הדבר לא יצא לפועל, כיוון שיוסי גמזו ביקש להיטמן לצד קבר אימו, שנפטרה בהיותו בן 5.
במשך כעשור וחצי חי יוסי בקצרין, אליה הגיע כמרצה באוהלו. הוא היה דמות מרכזית בקצרין ובגולן. תלמידי בתי הספר היסודיים בקצרין ערכו לכבודו מופע הוקרה שבו הציגו את סיפור חייו דרך שיריו. הוא נטל חלק באופן קבוע בחוג היוצרים בעט. הוא השתתף בערב שירי לוחמים של חבורת הזמר קצרין וסיפר על שיריו. הוא השתתף בחגיגת ט"ו בשבט בקצרין, לצד אבי טולדנו, לו כתב את שירו "זוהי יפו". חבורת הזמר "קול ברמה" הופיעה בתוכנית שלימה משיריו, בהשתתפותו. הוא השתתף באופן קבוע בתוכנית לענייני תרבות ברדיו כינרת. יוסי גמזו עזב את קצרין עקב ההידרדרות במצבו הבריאותי ועבר לגור אצל קרובי משפחתו בחיפה.
במאמרי "בלי חצוצרות ותוף", שפרסמתי בטור זה עם מותו של יוסי גמזו, הקדשתי חלק ניכר ממנו לשירו האלמותי של גמזו, "הכותל". זהו שיר המשלב את האהבה הגדולה לירושלים, האושר על שחרורה, עם היגון הכבד על הנופלים בקרב וכמיהה לשלום. כל אלה באים לידי ביטוי בשני השירים עליהם אכתוב היום: "בשערייך ירושלים" ו"ירושלים האחרת".

במזמור קכ"ב בתהלים נאמר:

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ
בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה
כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב יוסי גמזו את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, "בשערייך ירושלים", בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוסיקה יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,
ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.
ורק דמעות הגאווה שבעיניים
נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי
למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימון בשערייך
בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משיך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תש"ח שרות לך, בדרכן:
"אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים"
אך לא שכחנו - והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי...

איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי...

הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית
ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!
ירושלים, כוהנייך ולווייך
בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי...

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,
פעמוני הזמן קמים בך להלום:
את עיר שלם היית בטרם גבול ותיל
ואת תהיי מעיר שלם לעיר שלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.
ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.
למנצח מזמור על כיתות-חרבות בשערייך
בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכ"ח, עם מזמור קל"ז ("אם אשכחך ירושלים"), עם ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" שהותאם ל"שלום בחורייך"), עם מגילת איכה ("איכה ישבה בדד"), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו ("נכון יהיה הר הבית", "כיתוּת חרבות"), עם ספר בראשית ("עיר שלם") עם עקידת יצחק ("מאכלת ואיל") ועם יחזקאל ("בדמנו חיי").
לכאורה זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש, והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד', כאן הוא המנצח על מקלע ורימון, והוא גם המנצח במלחמה.
אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של וחי זאב עם כבש – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להיפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידיאל הוא קץ לנשק, ושלום אמת.
לכן, העיר שהיתה מחולקת בגבול ובתיל חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. ובבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. והשיר מסתיים – "בזכות אלה תחיי," הן "בדמייך" – "רעיי שנפלו היוקדים בבכיי", הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות.

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של מזמור קכ"ב:

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ
שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי
אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ
אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

השיר השני הוא "ירושלים האחרת", שאותו הלחין עמוס מלר. הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני, "אהובתי". אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת. ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.
הוא כותב לירושלים, שקשה, קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.
יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת, וכנראה שעוד רחוק היום שירושלים תהיה עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר צעד צעד.

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים...

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים...

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 15.3.20

* אחדות עכשיו!

* לא רוצים אחדות? – יודעים מה? לא מתאים לכם ממשלת אחדות? אוקיי. שיהיה ממשלת חירום.

* הסולם – מאז תוצאות הסיבוב השני של הבחירות, אני תומך וקורא להקמת ממשלת אחדות לאומית. מאז תוצאות הסיבוב השלישי, אני רואה בממשלת האחדות הכרח קיומי, לא פחות. לא הייתי זקוק לשם כך לקורונה. המשבר החברתי והפוליטי הביאו את ישראל למצב חירום גם בלי הקורונה, שרק החריפה אותו. אבל אם צריך היה את הקורונה כסולם להוריד את המנהיגים מצמרת האגו – גם זו לטובה.

* מבזבזים את זמננו – מדינת ישראל נמצאת במצב חירום ומנהיגי הליכוד וכחול לבן מבזבזים את זמננו על תעלולים פוליטיים, על משחקי האשמות וענייני אגו, במקום לקדם את האינטרס הלאומי העליון – הקמת ממשלת אחדות לאלתר.
נתניהו עשה כאילו, והזמין את כחול לבן ל"ממשלת חירום" שאינה ממשלת אחדות אלא צירוף עלה תאנה לממשלתו. גנץ מסנדל את עצמו בבלוק, מציג דרישה אבסורדית לכלול בממשלה את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (לא שמעתי על כך רשמית, ולכן אני מקווה שיתברר שזה פייק ניוז). והוא ממשיך עם המהלכים העסקניים של החלפת יו"ר הכנסת וקידום החוק הפרסונלי.
מנהיגינו אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל הפטריוטים, לא נהיה האידיוטים השימושיים של תעלוליהם, ולא נדברר את ההאשמות ההדדיות שהם משליכים זה על זה. אנו האזרחים, חייבים להפעיל לחץ חזק על ההנהגה לגלות אחריות ולהקים מיד ממשלת אחדות לאומית.

* ממשלת הליכוד הלאומי – בנאומו לאומה הזכיר נתניהו את ממשלת החירום הלאומי שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים. אז היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי. זה היה המינוח למה שאנו קוראים היום ממשלת אחדות. כך כונתה בעברית גם ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה. אבל לאחר הקמת הליכוד, היה צורך לשנות את המינוח, ולכן ממשלת הליכוד והמערך ב-1984 נקראה ממשלת אחדות לאומית.
לממשלת הליכוד הלאומי ערב ששת הימים הצטרף משה דיין מרפ"י כשר הביטחון. ממפלגת האופוזיציה הראשית – גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) צורפו מנהיגי תנועת החירות והמפלגה הליברלית, מנחם בגין ויוסף ספיר (בהתאמה) כשרים בלי תיק.
אני מקווה מאוד, שכאשר נתניהו הזכיר את ממשלת 1967, אין כוונתו למודל כזה. כי אם כן, הוא עושה צחוק מהעבודה...

* להרים את הכפפה – ברגע שנתניהו קרא להקמת ממשלת חירום, היה על גנץ לפרסם מיד הודעה שהוא מרים את הכפפה והיה עליהם להיפגש בו בלילה להקים את הממשלה.
אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר המנהיגים מסנדלים את עצמם בבלוק. הבלוק שנתניהו סינדל בו את עצמו, הכשיל את הקמת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השני. עכשיו גנץ מחקה את התעלול הזה? הוא צריך לקבל רשות מליברמן, פרץ וניצן הורביץ?
הרעיון של הכללת הרשימה המשותפת בממשלת החירום הוא רעיון סרק הזוי. נכון, יש הבדל בין השתתפותה בממשלה רחבה, לבין ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע. אך גם בממשלה רחבה אין לכך מקום. מי ששולל את עצם קיומה של מדינת ישראל אינו יכול להיות בממשלת ישראל. אדרבא, שיתמכו בממשלת האחדות מבחוץ.
בעיצומו של משבר הקורונה, היה ביום חמישי צבע אדום בעוטף עזה. מסתבר שהיתה זו התרעת שווא. אולם היתה זו תזכורת חשובה – גם בשעת חירום רפואית, ביטחון המדינה אינו יוצא לחל"ת, והמחבלים אינם יוצאים לנבצרות. ולכן, ברור שאין מקום לרשימה המשותפת בממשלה.

* עמית או טורף – כאשר התקרבה ספינת הטרור מרמרה לחופי ישראל, ישב הקבינט של ישראל ודן בדרכי התגובה של ישראל. מן הסתם נשמעו שם דעות שונות, אולי היו מחלוקות עמוקות. אולם היו אלו מחלוקות בין ישראלים שדנים באופן שבה ישראל צריכה לפעול כלפי פעולת אוייב. באותה שעה, חברת כנסת מן הרשימה המשותפת היתה על המרמרה, בין המחבלים. תזכורת למי שאינו מסוגל להבין למה הרעיון של ממשלה התלויה ברשימה זו הוא רעיון עוועים.

* אביב הגיע עלילה באה – חג הפסח קרב, ועימו – עונת עלילות הדם האנטישמיות. ח"כ תומא סלימן צייצה עלילת דם אנטישמית המאשימה את ישראל ב"עוד זוועה של הכיבוש בחסות הקורונה – ריססו פלשתינאים במחסום קלקיליה בחומר לא ידוע." הרעיון שהלאומנות הקנאית האנטי ישראלית הזאת תיוצג בממשלה הוא רעיון עוועים הזוי. אגב, הנ"ל שייכת לחד"ש, הגורם הכי "מתון" ברשימה המשותפת.

* שר ערבי – בממשלת האחריות והחירום הלאומית שאני מקווה מאוד שתקום, ראוי למנות שר ערבי. ראשית, כי אין זה ראוי שלציבור הערבי הגדול, המונה כחמישית מאזרחי ישראל, לא יהיה ייצוג בממשלה. שנית, כי חשוב מאוד לקדם ולקרב ערבים הרוצים להשתלב במדינת ישראל, מתוך הכרה שהנם מיעוט במדינה יהודית ולהרחיק את אלה שאינם מכירים בזכות קיומה. שלישית, כי חשוב לקדם ולחזק את האוכלוסייה הערבית ואת הכלכלה במגזר הערבי ושהדבר יעשה מעל לראשם וללא השתתפותם של חברי הרשימה המשותפת, כדי שהציבור הערבי ידע שהדרך לקידומו עוברת בהשתלבות ולא בלעומתיות והתרסה. רביעית, כדי להפריך את העלילה הבזויה, כאילו מי ששולל קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית עושה זאת כי הוא פוסל ערבים. טענת הכזב הזאת היא הסתת הציבור הערבי נגד רוב אזרחי המדינה.

* ערבי מחמד – לקריאתי למנות שר ערבי בממשלה, שאינו חבר במפלגה אנטי ישראלית, הגיב מישהו באמירה שאני רוצה למנות "ערבי מחמד". איזו גישה גזענית ומתנשאת. גישה על פיה כל ערבי חייב לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ולחשוב שזכות זו מוקנית לכל עם בעולם זולת העם היהודי, אחרת הוא "מחמד". טוב שהוא לא כינה אותו "בוגד". מעניין איך יהודים שבזים ללאומיות של עמם, מאמצים לאומנות קנאית נגד עמם.
אני לא מתכוון לבחון כליות ולב ולראות אם השר הערבי רוצה מלכתחילה בקיומה של ישראל. די לי שהוא משלים בדיעבד עם עובדת קיומה, והוא מאמין שטובת ערביי ישראל היא להשתלב בה ולא להחליף אותה ביישות חלופית.

* מילה זו מילה – האם ליברמן תומך במהלך של הקמת ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת? עד כה הוא לא ביטא בקולו ולו ברמז נכונות לשקול אפשרות כזו, ולו להרף עין. עם זאת, בכל חישוב של ממשלה כזו, הכול סופרים את ישראל ביתנו.
אני מפרש כך את התנהגותו. הוא שותף מלא למהלך, ולכן סופרים אותו בצדק. אבל הוא מקפיד לא לבטא תמיכה פומבית בו. אם המהלך יצלח, הוא יצטרף אליו וימצא את ההסברים (מניעת סיבוב רביעי, שלב זמני בדרך ל... וכו'). אם המהלך לא יצלח, מה שמסתמן כנראה, הוא יספר שעמד על עקרונותיו ולא הקים רשימה בתמיכה מלפנים או מאחור, מלמעלה או מלמטה של "הגיס החמישי" ויתקוף את כחול לבן.

* מה קרה לבוגי – רבים שואלים אותי "מה קרה לבוגי"? מניחים שיש לי תשובה לשאלה. ולכולם אני משיב שאיני יודע.
ובכל זאת אנסה להסביר את מהלכיו, על פי היכרותי אותו. יעלון הוא אדם חזק ונחוש. יש לו דרך והוא דבק בה. אני משוכנע שהאידיאולוגיה שלו ועמדותיו הפוליטיות לא השתנו, הוא לא עבר שום "המרה". יש לו שתי מנטרות שמבטאות את תפיסתו. האחת – מנהיגות היא מצפן ולא שבשבת. והשנייה, שהדרך הארוכה היא לעיתים הקצרה. הוא יודע לאן הוא חותר, ואם הוא סוטה מן התלם לדרכים עקלקלות, זה לא מתוך אובדן אוריינטציה, אלא כי הוא רואה במעקף הזה ירידה לצורך עלייה, בדרך אל המטרה.
יעלון רואה בנתניהו אבן נגף בדרך למימוש היעדים האסטרטגיים של מדינת ישראל, בשל השחיתות והמלחמה שלו במדינת החוק. בראש ובראשונה, הוא משוכנע בכל ליבו שנתניהו מעורב עד מעל הראש בפרשת 3000 שבה הוא רואה את פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות ישראל, שפגעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל, למען אינטרסים זרים. איני נכנס כאן לשאלה אם הוא צודק בהערכתו, אבל משיחות רבות איתו, אני יודע שהוא משוכנע בכך באמת ובתמים, ומאמין שהפרשה טויחה. לכן, הוא רוצה קודם כל להעביר אותו מתפקידו, גם במחיר קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, שעקרונית הוא רואה אותה כמו הקיצונים במתנגדי התהליך.
הוא משוכנע, שברגע שנתניהו יסיים את תפקידו, הליכוד יבחר מנהיג אחר ובתוך זמן קצר תקום ממשלת אחדות לאומית רחבה וטובה. הוא רואה בממשלת המיעוט ירידה לצורך עלייה.
את דעתי אמרתי וכתבתי פעמים רבות, אישית לבוגי ובפומבי – אני שולל את המהלך הזה מכל וכל, קודם כל ברמה העקרונית, האידיאולוגית. אך גם ברמה הטקטית – זאת בעיניי פנטזיה שאין שום סיכוי שהיא תביא לתוצאות שתומכיה מייחלים להן, והיא תפיל את כחול לבן. אך אני בטוח שמה שמוליך את יעלון זו אמונה שהמהלך טוב למדינת ישראל.
איך אני רואה את יעלון, לנוכח המהלך שאני כה שולל? כמו ששוללי תוכנית אוגנדה ראו את הרצל. הם לא פקפקו בגדולתו כמנהיג, אך נלחמו בכל כוחם במהלך שהוביל. הם נאבקו בכל מאודם במהלך, אך ידעו שליבו של הרצל במקום הנכון, עיניו נשואות לציון והוא רואה בתוכנית אוגנדה מהלך טקטי בדרך להשגת המטרה.
גם היום אני רואה ביעלון מנהיג משכמו ומעלה, המתאים ביותר היום לראשות הממשלה. אולם אין דבר שמעורר בי סלידה יותר מחסידים שוטים של מנהיג ומ"יסמנים" ציניים, שאומרים אמן על כל מה שהמנהיג אומר ועושה. כאשר אני מתנגד היום או אתנגד בעתיד לפעולות של יעלון, או של כל מנהיג שאתמוך בו, לא אהסס לצאת נגדו.

* שורש הפארסה – לאחר האיחוד בין תל"ם לחוסן לישראל, עמדה בפני האיחוד הזה הברירה בין צירוף גשר בראשות אורלי לוי אבוקסיס – לצירוף "יש עתיד" לגוש הגדול. אי אפשר היה לחבר את שני הגופים, כיוון שאורלי לוי נחשבה לח"כית מורדת, כי פרשה מישראל ביתנו, ולכן היא לא יכלה לרוץ ברשימה שכבר קיימת בכנסת, ויש עתיד כבר כיהנה בכנסת.
אני סברתי שיש לחבור לגשר. רציתי לחזק את הצד הניצי בתחום המדיני ואת הצד החברתי של החיבור החדש. לצערי, החיבור היה דווקא ליש עתיד, ובמחיר שאסור היה לשלמו – רוטציה.
אני מאמין, שריצה של המרכז בשני ראשים, היתה מוסיפה לו קולות רבים. יש מן הסתם רבים בדעותיהם של יועז הנדל וצביקה האוזר שלא הצביעו לכחול לבן בגלל עופר שלח ולהיפך. ואולי הצעד הזה היה תחילתה של הדרך שהובילה לפארסה של הרפתקת ממשלת המיעוט בחסות עופר כסיף ושות'.

* אגדה שהייתה באמת – גל השנאה והנאצות (שאינה חפה ממיזוגינות וגזענות עדתית) כלפי אורלי לוי אבוקסיס מחריד. ובין השאר תוקפים אותה על אי הלויאליות האישית שלה כלפי עמיר פרץ, שהתאבד בשבילה, נשא אותה על גבו והיא כך עקצה אותו... ורבים השתמשו במשל הצפרדע והעקרב...
אפרופו צפרדע ועקרב, נזכרתי באגדה שהיתה באמת. היה היה ח"כ במפלגת העבודה שקראו לו עמיר פרץ. פרץ שהיה יו"ר ההסתדרות, פרש ממפלגת העבודה והקים מפלגה שנקראה "עם אחד". למגינת ליבו, "עם אחד" לא תפסה גובה ובשלוש מערכות הבחירות בהן השתתפה, לא חצתה את תקרת שלושה המנדטים. וכיוון שהאמביציות של פרץ לא התאימו למפלגה קטנה, הוא החליט לחזור למפלגת העבודה, עם מפלגתו. אלא שרבים במוסדות מפלגת העבודה התנגדו לכך בתוקף. יו"ר המפלגה שמעון פרס, התאבד למענו, הטיל את כל יוקרתו ואת כל כובד משקלו וכמעט כפה על מפלגתו לקבל בחזרה את עמיר פרץ. ופרס הצליח, מפלגת העבודה קיבלה את פרץ. פרץ חזר למפלגת העבודה ומיד יצא להתמודדות נגד שמעון פרס וניצח אותו. צפרדע ועקרב כבר אמרנו?
במפלגת העבודה, כידוע, מחליפים מנהיגים כמו גרביים. וגם פרץ הפסיד, לאהוד ברק. כעבור שנים אחדות הוא התמודד שוב על ראשות המפלגה והפסיד לשלי יחימוביץ'. הוא לא יכול לשאת ההפסד, ולאחר זמן קצר הודיע על פרישתו ממפלגת העבודה וחבירתו למפלגת "התנועה" של ציפי לבני. הוא הסביר את פרישתו בכך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. הוא טען שבכוונתה לחבור לנתניהו והוא אינו יכול לתת לכך את ידו. לאחר הבחירות שלי יחימוביץ' היתה ראש האופוזיציה, למרות שנתניהו הציע לה את תיק האוצר. ואילו פרץ הצטרף לממשלת נתניהו, כשר מטעם התנועה.

* עיר רפאים – נסעתי לדרום הרחוק, לתל-אביב, לישיבה של מטה הפעולה להקמת ממשלת אחדות לאומית לאלתר. מעולם לא ראיתי כך את תל-אביב. עיר רפאים. מראה מדכא. הייתי שם בשיאה של סופת הרוח והחול, ונזכרתי במראות הסרט "קלרה הקדושה".

* מטה קורונה – כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל, ידיי בימים אלו עמוסות עבודה. אנו יושבים בצח"י הרחב, במטה צח"י ובמטה הקורונה שהקמנו וכן בפורום חינוך (שאני היו"ר שלו), מקבלים החלטות ותפקידי ליידע את הציבור בהחלטות ולהעביר לו את המסרים. באף תרגיל של צח"י לא חזינו סוג כזה של אירוע. זה גם אירוע החירום המשמעותי ביותר שעימו התמודדנו עד כה, והוא צפוי להיות ממושך.

* החולייה החלשה – בכל מצב חירום ומשבר, החולייה החלשה, הנפגעת ביותר, היא אוכלוסיית המצוקה, השכבות המוחלשות. בוודאי במצב חירום ממושך, כפי שצפוי להיות המצב הנוכחי. בתקווה שתקום ממשלת אחריות לאומית, הדאגה לאוכלוסיות אלו חייבת להיות על ראש שמחתה.

* רגע לפני העוצר – לשמחתנו הרבה, אסף יצא שבת, וכך הרווחנו אותו לקראת עוצר היציאות הצפוי. ועדת צעירים ציידה את כל החיילים שיצאו שבת בערימות צ'ופרים לקראת השבועות הבאים.

* קורונה מבורכת – יכול להיות שיש גם כמה צדדים בעייתיים בקורונה, אבל יש בה צד חיובי בולט – עליה תלולה במפלס ההומור.

[אהוד: למשל, כמו הפרקליטוּת-שלך-מן-השטן כשאתה מגן על יעלון!]

* ביד הלשון: לך לעזה – בספרו "המתריע" – שיחות עם עמוס גלעד, כותב שמעון שיפר: "צמד המילים 'לך לעזה' מבטא שאט נפש כלפי מי שאנו חפצים ברעתו. זה לא מקרי שדווקא עזה הפכה שם נרדף לקללה שמטיח אדם בזולתו."
יתכן ששיפר צודק בתיאור הסנטימנט לעיר עזה העולה בראשנו כשאנו משתמשים היום בביטוי, אולם במקורו מדובר בקיצור של "לך לעזאזל", המקושר אסוציאטיבית-פונטית גם לעיר עזה. לך לעזאזל הוא קריאה של כעס ודחייה. רוביק רוזנטל מציג בערך הזה, בספרו "מילון הצירופים" שימוש בביטוי כבר במאה ה-17, בשו"ת חוות יאיר.
מהו עזאזל? מקור המילה הוא מקראי, ספר ויקרא. מסופר שם שבטקס יום הכיפורים בבית המקדש היו מוגרלות שתי עזים. אחת היתה נלקחת למזבח ועולה קורבן לה' והשנייה היתה צריכה "ללכת לעזאזל." "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה."
אולם העז, או שעיר העזים, שנשלח לעזאזל, לא נשלח כנראה לחופשי, אלא הושלך אל גורלו מצוק במדבר יהודה שנקרא עזאזל.
יוסי גמזו כתב ללהקת פיקוד דרום שיר שנקרא "לך לעזה". השיר מדבר על שמשון שעקר את שערי העיר עזה והשווה אותו לממשיכי דרכו, חיילי צה"ל שכבשו את עזה במלחמת ששת הימים.
שי להב כתב את הספר "לך לעזה", בו הוא מספר את חוויותיו כלוחם הנח"ל המוצנח ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. על בסיס הספר העלה התיאטרון הקאמרי את המחזה "ע' 17".
אורי הייטנר

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+