אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1524 19/03/2020 כ"ג אדר התש"פ
אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

פרק עשרים ואחד

ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס הראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.

המשך יבוא

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+