קראתי רשומות שכותביהן תקפו בחריפות את בית המשפט העליון על עצם התערבותו בסוגיית מעקבי השב"כ אחרי חולים וצווי החירום. אותן הקלישאות הדמגוגיות על האקטיביזם השיפוטי, על כך ש"שלושה שופטים שאף אחד לא בחר לא יכולים לבטל החלטה של ראש הממשלה הנבחר," על כך שיש להם סמכות בלי אחריות, על כך ש"אם ימותו כאן מאות אנשים זה יהיה באשמתה של אסתר חיות" וכו' וכו' וכו'.
מצער מאוד ש-72 שנה אחרי הקמתה של מדינת ישראל, כל כך הרבה אנשים בורים בא"ב של דמוקרטיה, ואינם מבינים שאין דמוקרטיה ללא הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות.
יש מחלוקת בכל העולם החופשי בין שתי אסכולות משפטיות – זו המכונה "אקטיביסטית" וזו המכונה "שמרנית" (אני לא כל כך אוהב את ההגדרות הללו, אך אשתמש בהן כי הן מוסכמות). האסכולה האקטיביסטית גורסת מעורבות רבה יותר וביקורת שיפוטית הדוקה יותר של בית המשפט על הרשויות האחרות, כמימוש האיזונים והבלמים בהפרדת הרשויות. האסכולה השמרנית בעד צמצום הביקורת הזאת בטענה שעודף התערבות הופכת את בית המשפט העליון לריכוז גדול מדי של עוצמה, הפוגע באיזונים והבלמים ובהפרדת הרשויות.
הנטייה שלי היא יותר לכיוון ה"שמרני". אני מתנגד לכל ריכוז של עוצמת יתר בידי אחת הרשויות. מזה למעלה מעשרים שנה אני יוצא נגד האקטיביזם השיפוטי, והתפיסות של "הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט" וכתבתי על כך עשרות מאמרים. באותה מידה ומאותה סיבה אני יוצא נגד ריכוז יתר של כוח בידי הרשות המבצעת, הממשלה, שהיא מסוכנת מאוד. למרבה הצער, הרשות המחוקקת, הכנסת, היא היום הרשות החלשה ביותר, ולאו דווקא בשל האקטיביזם השיפוטי, אלא בעיקר כיוון שהיא נרמסת בידי הממשלה וראש הממשלה, והיא חסרת עצמאות כמעט כליל. ובכלל, מאותה סיבה שיצאתי נגד בית המשפט, כך אני יוצא היום להגנת בית המשפט – החשש מריכוזיות יתר של עוצמה בידי אחת הרשויות והצורך באיזונים ובלמים.
עיקר המחלוקת בין אקטיביסטים ושמרנים היא בסוגיית הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים. הטענה השמרנית היא שהפרלמנט הוא הנציג הנבחר של הריבון (העם) ותפקידו לחוקק את החוקים ועל בית המשפט לשפוט על פיהם. הטענה האקטיביסטית היא שאין הפרלמנט מוסמך לחוקק חוקים הסותרים את החוקה (בישראל, שבה אין עדיין חוקה, הכוונה היא לחוקי היסוד, הבונים בהדרגה את החוקה). למרות המחלוקת, לעיתים העמוקה, בין הצדדים, היא אינה דיכוטומית, אלא מידתית, על רצף מסוים. גם השמרנים ביותר יסכימו שחוק שיבטל את זכות ההצבעה של ערביי ישראל או של החרדים, או יכפה על דתיים לעבוד בשבת וכו' מחייב התערבות של בית המשפט ופסילתו.
אין מחלוקת בין שמרנים לאקטיביסטים על ההכרח בביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. אין דמוקרטיה בעולם שאין בה ביקורת כזו. ואין אף אסכולה דמוקרטית השוללת ביקורת כזו. גם כאן יש מחלוקת מידתית – במה ועד כמה הממשלה יכולה להתערב. מקובל שאין מקום להתערבות שיפוטית במדיניות הממשלה הנבחרת, כי המדיניות היא ביטוי להכרעת הבוחר. אך יש מחלוקת איפה עובר הגבול. לדוגמה, כאשר השופטת דליה דורנר אסרה על הממשלה לבצע את החלטתה לסגור את האוריינט-האוס, שהיה למעשה משרד אש"ף בירושלים, זו היתה בעיניי התערבות חמורה ביותר, בלתי נסבלת ופגיעה בדמוקרטיה. בעיניי היה עליה לדחות על הסף את העתירה. באותה מידה, אני שולל את עצם הדיון בבית המשפט על עתירות נגד שחרור מחבלים בעסקאות מדיניות, אף שאני מתנגד לעסקאות הללו.
יש דבר אחד, שעליו אין כל מחלוקת – שתפקידו של בית המשפט להגן על זכויות הפרט; זכויות האדם והאזרח. אין דמוקרטיה בעולם, שבה הממשלה יכולה לפגוע בזכויותיהם של אזרחיה, בוודאי בצווי חירום, ללא בקרה שיפוטית. מדינה כזו, לא תיחשב אפילו יום אחד דמוקרטיה. מדינה שבה השליט יכול בצווי חירום לעקוב אחרי אזרחי המדינה ללא ביקורת שיפוטית וללא סמכות של בית המשפט לפסול זאת, היא דיקטטורה.
הטענה שאסור לשופטים להתערב "כי אף אחד לא בחר בהם" בהחלטה של ראש הממשלה שהעם בחר בו ולכן מותר לו להחליט גם על פגיעה בזכויות האדם, היא בורות מוחלטת במושגים הבסיסיים של דמוקרטיה. זאת בעצם ארדואנוקרטיה – הטענה לפיה הדמוקרטיה מתמצית רק בבחירות ומי שנבחר הוא הביטוי ל"רצון העם" וכל מה שהוא עושה מבטא את "רצון העם" וכל מי שמתנגד חותר תחת "רצון העם". הגישה הזו היא היפוכה של דמוקרטיה.
במקרה של ישראל, במצבה הנוכחי, הטענה הזאת אפילו יותר אבסורדית, כי אין בישראל למעשה ממשלה נבחרת. הממשלה הקיימת קיבלה מנדט מהכנסת העשרים, ואנו כבר בכנסת ה-23. זו הכנסת השלישית ברציפות שאין בה ממשלת נבחרת. תוקפה של הממשלה הקיימת נובע מההכרח ברצף שלטוני. טענה שאסור לבית המשפט העליון להתערב בהחלטות חירום הפוגעות בזכויות האדם והאזרח של ממשלה שאינה הממשלה הנבחרת ואינה מייצגת את הכנסת ואת הריבון, מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה של הדמוקרטיה.
אבהיר שאני תומך בצעדים שנקטה הממשלה ואני רואה בהם פגיעה מידתית בזכויות הפרט במצב החירום הרפואי הקיים. ואכן, גם בית המשפט העליון הכיר בכך והתיר זאת, אך התנה את המשך הפעלת הצווים בפיקוח פרלמנטרי, שאף הוא הכרחי בדמוקרטיה עם איזונים ובלמים.

[אהוד: בקשר לארדואן – שאתה בחוכמתך (אחרי שכבר הוכחת עד כמה צדקת בדרכך הפוליטית-המפלגתית בעבר הקרוב מאוד) – טוען שראש הממשלה שלנו הולך בעקבותיו, אולי יעניין אותך הקטע הבא, שמעורר תקווה ["בתוך שלושה שבועות"!] לגבי מה שעוד נכון לך ולנו מנתניהו הנמצא כיום, בלשונך, בעיצומו של תהליך ה"ארדואנוקרטיה":
"בתוכנית טלוויזיה הסבירו חלק מן המומחים (הטורקיים) כי הטורקים מחוסנים באופן טבעי מן הנגיף 'בשל מבנה הדי אן איי שלהם,' ואילו הנשיא רג'פ טייפ ארדואן מבטיח שאם האזרחים יישמעו להוראות הבידוד וישמרו על היגיינה אישית, 'כל הסיפור יסתיים בתוך שלושה שבועות'." (צבי בראל. "הארץ", 20.3.20)].

2. צרור הערות 22.3.20
* המבוגר האחראי – על פי כל הסימנים נתניהו אינו רוצה ממשלת אחדות. גנץ רוצה אבל מחושק על ידי לפיד ויעלון. אבל האינטרס הלאומי מובהק. המדינה אינה שייכת להם אלא לנו, האזרחים. עלינו להשמיע את קולנו ולהפעיל לחץ כבד, כי מישהו במדינה צריך להיות המבוגר האחראי.

* מבחנו של מנהיג – בני גנץ ניצב בפני מבחן מנהיגות ממדרגה ראשונה. המבחן שבו עומד האינטרס הלאומי מול אינטרסים זרים. האינטרס הלאומי הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. גנץ ביקש וקיבל מנדט לרעיון גדול: ישראל לפני הכול. אני בחרתי בו מתוך אמונה שזה מה שידריך אותו.
על בני גנץ להחליט על ממשלת אחדות לאומית לאלתר. עליו להפעיל את כל כובד משקלו המנהיגותי כדי שכחול לבן בשלמותה תצטרף לממשלת האחדות, אבל ללכת למהלך גם במחיר פילוג בכחול לבן.

* קריאה נרגשת – קריאה נרגשת לשלושת הרמטכ"לים שבחרתי בהם ופעלתי בשליחותם בשלוש מערכות הבחירות האחרונות: חייבים להתקדם לממשלת אחדות לאומית, כי ישראל לפני הכל.

* שביתת נשק – הקמת ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון, ויש לדחוק כל מה שעלול להפריע להשגתו. לכן, על הליכוד וכחול לבן להכריז על שביתת נשק כל עוד מתנהל מו"מ על הקמת ממשלת האחדות. להקים ועדות זמניות של הכנסת על בסיס פריטטי עד הקמת הממשלה. לדחות את בחירת היו"ר עד אחרי הקמת הממשלה. יש צורך ביצירת אמון ולא בהריסתו.

* לה-פמיליה של הביביזם – אני פוגש בפוסטים מתלהמים של אנשים הנוהמים בעורפו של נתניהו ומדרבנים אותו לא להקים ממשלת אחדות אלא להשליך את החברה הישראלי לגלגלי סיבוב בחירות רביעי. יש להם נימוק לאומי מכריע – סקרים שבהם יש לנתניהו רוב בבחירות אילו יתקיימו עכשיו. אלה אנשים שמהותם היא הסיסמה: ישראל אחרי הכול. זאת צורת חשיבה אנטי פטריוטית של אנשים קטנים, עסקנצ'יקים עלובים, אנשי חשבונאות עסקנית עקרה, שצר עולמם כעולמו של נגיף קורונה.
רק דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון. שדיאגרמת הסקרים שעליה הם מצביעים עלולה להתהפך עליהם, ואולי דווקא בשל השלכות הקורונה, שעוד איננו יכולים להעריך מה תהיינה. החברה הישראלית זקוקה היום לממשלת אחדות לארבע שנים, שתתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל, כולל משבר הקורונה ואתגרי היציאה ממנו.

* תביעת הסף – תביעת הסף של כחול לבן במו"מ על הקמת ממשלת אחדות צריכה להיות תיק המשפטים בידי כחול לבן לארבע שנים. תמורתו, עליה לוותר על תיק החוץ. אם נתניהו באמת רוצה באחדות, כפי שאמר בנחרצות בראיונות הטלוויזיה, עליו לוותר על תיק המשפטים, ואני מאמין שבכך תיסלל הדרך לאחדות.
בנוסף לכך, על כחול לבן לדרוש את תיק הבריאות. לא כתנאי אולטימטיבי, אך כדרישה במו"מ. זה היום תיק בכיר ביותר, בתקופת ההתמודדות בקורונה. כחול לבן הציגה את המחדל הלאומי במערכת הבריאות לפני הבחירות והתחייבה לחולל בו שינוי משמעותי. גנץ אמר שממשלה בראשותו תשמור בידיה את תיק הבריאות. לכן, כעת עליה לדרוש אותו.

* אמנות האפשרי – יש לי פנטזיה. מחר בבוקר נתניהו יודיע שהוא פורש והולך לעסוק בענייניו המשפטיים, ומיד הליכוד וכחול לבן יקימו ממשלת אחדות לאומית. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. הפוליטיקה המעשית חייבת להיות עם רגליים על הקרקע. אחרי שלושת הסיבובים ברור שזה לא יקרה. ממשלת אחדות, שהיא בעיניי הכרח לאומי, יכולה להיות רק עם נתניהו. בעולם הפנטזיה לא אוותר על הטוב במירבו. בחיים עצמם, לעיתים יש להתפשר על הרע במיעוטו.

* דרושה: מפלגת מרכז – כבר שנים רבות אני כואב את ההתפלגות של החברה הישראלית לשני מחנות – "השמאל" ו"הימין", התהום ההולכת ונפערת בין שני המחנות וההקצנה בתוכם. אחד הביטויים להקצנה, היא ההתגבשות של כל מחנה כאוטומט בעד דברים שעד לפני זמן קצר לא היו עולים על הדעת. לדוגמה, ההתגבשות של מחנה הימין בעד אלאור עזריה, שעשה מעשה שמנוגד בתכלית לערכים, גם של הימין הישראלי. ובאותה תקופה, ההתגבשות של מחנה השמאל בעד דבריו החמורים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שבטקס יום השואה השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אמירה שעד לפני זמן קצר הייתה תועבה בשמאל הציוני.
וביטוי נוסף הוא הלגיטימציה לקצוות הרדיקליים. הימין, שהחרים את הכהניזם, הפגין נגדו, תמך בהוצאתו מחוץ לחוק, החל לקבל אותו כלגיטימי. השמאל, שתמיד עמד בחוד החנית במלחמה נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, החל לקבל אותו כחלק מן המחנה. כך, למשל, הלגיטימציה לארגון עוין כמו "שוברים שתיקה" שפועל נגד מדינת ישראל והפך ללגיטימי, וכך גם הלגיטימציה לרשימה המשותפת.
כחול לבן נועדה להיות מפלגת מרכז, ובתור שכזו היה עליה להיות הגשר מעל פני התהום, מי שמעצבת ומשקמת את ההסכמה הלאומית הציונית, דמוקרטית, ממלכתית של החברה הישראלית, ומהווה משקל נגד להקצנה של השמאלימין שנגרר אחרי השמאלימין הרדיקלי. והנה, דווקא כחול לבן הולכת להקצנה מטורפת, של העדפת ממשלה שקיומה תלוי ברדיקליות אנטי ציונית, על פני ממשלת אחדות לאומית שתבטא את הסולידריות הישראלית בעת משבר. הצורך במפלגה שתהיה מה שכחול לבן היתה אמורה להיות קיים היום בדיוק כפי שהיה קיים ביום הקמתה. ואני מקווה מאוד ומאמין שמפלגה כזו קום תקום.

* העדפה מתקנת – העובדה שלמעלה מעשירית מחברי כנסת ישראל הם מטעם מפלגה השוללת את קיומה של המדינה, היא איום על הדמוקרטיה. העובדה שרוב מוחלט של ערביי ישראל הצביעו למפלגה אנטי ישראלית, היא איום על המרקם החברתי של ישראל. יש להתמודד עם האיום הזה. התופעה הזו מחייבת את מדינת ישראל לחשבון נפש. האם עשינו את כל הנחוץ כדי שערביי ישראל ירצו להשתלב במדינה ולא יהיו לעומתיים לקיומה? האם באמת כל אלה שמצביעים לרשימה המשותפת תומכים באידיאולוגיה האנטי ישראלית שלה, או שחלקם, רבים מהם, דווקא מעדיפים להשתלב במדינה וניתן לקרב אותם?
כדאי שנשכיל לקבל את תוצאות הבחירות כסימן אזהרה שמחייב אותנו לשינוי. שינוי, באמצעות שילוב ערבים ישראלים בחיים הפוליטיים הנורמטיביים בישראל. בממשלה הבאה, ואני מקווה שהשכל הישר יגבר והיא תהיה ממשלת אחדות לאומית, מן הראוי למנות שר ערבי או שרה ערבית, שאינם שייכים לרשימה המשותפת. הוא יכול להיות שר באחד המשרדים הקיימים, או לעמוד בראש משרד מיוחד לקידום החברה הערבית. מן הראוי שבבחירות הבאות כל מפלגה תשריין לפחות מקום ריאלי אחד למועמדים ערבים. כמו כן, יש לחוקק את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל השתייכות לאומית או דתית. החוק הזה אינו סותר כהוא זה את חוק הלאום, שכלל אינו עוסק בשאלת השוויון האזרחי וכמובן שאין סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון אזרחי מלא.

* הסתה – מסע הסתה, דה-לגיטימציה ודיבה נערך בשבועות אלה כלפי ישראלים שסבורים שהרשימה המשותפת אינה פרטנר ראוי לקואליציה או לכך שממשלת ישראל תהיה תלויה בה. לב ההסתה היא האמירה החצופה והשערורייתית, שההתנגדות הזאת היא "גזענות", ושהיא השתקת ציבור המצביעים לאותה רשימה ופגיעה בזכויותיהם ובעקרון השוויון.
הטענה הזאת מבטאת אי הבנה בסיסית במהותם של דמוקרטיה ופרלמנטריזם. בדמוקרטיה יש קואליציה ואופוזיציה. לשבת באופוזיציה זה ייצוג מכובד מאוד לאזרחים שבחרו במפלגה. שמונה פעמים בגין ניסה לנצח בבחירות, נכשל והצהיר: "נשרת את עמנו באופוזיציה." האם העובדה שמפלגה נמצאת באופוזיציה, מבטאת שלילת זכויותיהם של בוחריה? אם אלה שטוענים נגד התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת מתנגדים לקואליציה עם הליכוד – פירוש הדבר שהם שוללים ממצביעי הליכוד את זכויותיהם האזרחיות? הכנסת היא הייצוג של הבוחרים. לא הממשלה. הממשלה מבטאת את ההסכמים בין מפלגות בכנסת. כדי להסכים – יש צורך בבסיס משותף. אני שולל קואליציה עם מי שאין לי שום בסיס משותף אתו. לדוגמה – הכהניסטים. כל בסיס הערכים שלי מנוגד בתכלית הניגוד לכהניסטים. ולכן, לעולם לא אתמוך בקואליציה איתם. הוא הדין ברשימה המשותפת. במקום לכבד את עמדתי, מתייגים אותה בעזות מצח כ"גזענות". כלומר, אם מדובר בערבים, אני חייב להסכים לקואליציה איתם, גם כאשר כל בסיס הערכים שלי מנוגד לערכיהם? למה? בגלל שהם ערבים? הטענה הזו היא סוג של גזענות.
אני שולל קואליציה עם הרשימה המשותפת בשל האידיאולוגיה שלה, כפי שאני שולל קואליציה עם עוצמה כהניסטית בשל האידיאולוגיה שלה. האם אני שולל את הכהניסטים בגלל שהם יהודים? איש לא טוען זאת נגדי. באותה מידה איני שולל את הרשימה המשותפת בגלל שרובה ערבים.
למה אני שולל עקרונית וערכית קואליציה עם הרשימה המשותפת? כי מפלגה שאינה מקבלת את זכות קיומה של מדינת ישראל, אינה יכולה להיות חלק מקואליציה, וממשלה אינה יכולה להיות תלויה בה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אין מדינת ישראל אחרת. הרשימה המשותפת שוללת את זכות הקיום של מדינה יהודית. היא קוראת לביטול חוק השבות. היא קוראת למימוש "זכות" השיבה כלומר להטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. היא תומכת באויבי ישראל בכל עימות; כך היה ב"צוק איתן", במלחמת לבנון השנייה וגם ב"סבבים" האחרונים. הם נגד כל פעולה של צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, ורואים בה פשע מלחמה. הם שותפים ל-BDS. הם קוראים להעמיד את מפקדי צה"ל, ובהם שלושת הרמטכ"לים מכחול לבן, בבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה. כאשר הקבינט דן בדרכים שלנו להתמודד עם פיגוע מרמרה, ח"כית מטעם הרשימה המשותפת היתה יחד עם המחבלים על הספינה. כמה אפשר להיתמם?
הטענה החצופה שהתנגדות לקואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית היא "גזענות", אינה אלא הסתה והוצאת דיבה. האם אני בעד קואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודייה? האם הייתי מוכן לקואליציה עם גדעון לוי ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, אילו היו ח"כים? האם הייתי מוכן לקואליציה עם "שוברים שתיקה" אילו חלילה היו מפלגה בכנסת? כמובן שלא. כמה אפשר לשקר ולהסית? כן, לכנות התנגדות לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית "גזענות" – זו הסתה. הרשימה המשותפת היא רשימה לאומנית קנאית – נגד ישראל. מה משותף לקומוניסטים אתאיסטים אנטי-דתיים ולאיסלאמיסטים קנאים? הרי הם חלוקים בכל תחומי החיים. רק דבר אחד - עמדתם האחידה נגד קיומה של מדינה יהודית.
אפשר לחלוק על עמדה זו, אבל מי שטוען שהיא נובעת מ"גזענות", אינו אלא מסית ומדיח.

* מה אין במצע המשותפת? – במצע של הרשימה המשותפת לא מופיעה בשום מקום המנטרה "שתי מדינות לשני עמים." מדובר שם בנסיגה של ישראל לקווי 4.6.67 ופירוק כל ההתנחלויות, כלומר מקווי 4.6 ומזרחה – מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים, אחרי טיהור אתני אכזרי של יותר ממיליון יהודים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן ומזרח ירושלים, כולל כל השכונות שקמו מאז מלחמת ששת הימים. אולם ממערב לקו הזה לא תהיה מדינה יהודית. ממערב לקו הזה יהיה "שוויון לאומי" – כלומר לא שוויון אזרחי לכול במדינת הלאום היהודית, אלא מדינה דו-לאומית. המדינה הדו-לאומית הזאת תבטל את חוק השבות, כלומר תסגור את שערי ארץ ישראל בפני עליית יהודים, אך תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות השיבה", כדי שתהפוך אף היא למדינה פלשתינאית נוספת.

* הרשות השופטת חיה ונושמת – האם הפסקת פעילות בתי המשפט למעט דיונים דחופים היא באמת פגיעה בדמוקרטיה וביטול הרשות השופטת? אילו כל מערכות המדינה פעלו כסדרן זולת בתי המשפט, היה טעם בטענה הזאת. אבל כל המערכות במדינה פועלות בכפוף להנחיות שנועדו למנוע התקהלות, וכדי למנוע כל פעילות שאינה דחופה, מתוך אחריות לבריאות הציבור. לכן, נכון שכך יהיה גם בבתי המשפט. אילו בג"צ היה מושבת היה טעם בטענה. אולם בג"צ פועל כסדרו ומפעיל באופן מעשי בקרה שיפוטית גם על החלטות החירום, ומטפל באופן מיידי בעתירות שהוגשו נגד חלק מן ההחלטות.
ובאשר למשפט נתניהו. המשפט יתקיים גם יתקיים. אין לו חסינות. אין בכנסת רוב לחקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. וטוב שהוא נדחה, כי באמת בעיצומה של שעת החירום ראש הממשלה לא צריך לבלות שעות בבית המשפט. הקראת כתב האישום נדחתה ותתקיים במאי. דווקא מי שחושב, כמוני, שיש משמעות ציבורית וערכית מן המעלה הראשונה למשפט הזה, צריך לתמוך בדחייתו. חשוב מאוד שהקראת כתבי האישום תיעשה בקשב ציבורי מלא, ולא שתידחֵק לשולי השוליים של סדר היום הציבורי, ותוזכר, אם בכלל, כידיעונת בשולי החדשות.

* משמעות החלטת בג"ץ – המשמעות העיקרית של החלטת בג"ץ הקורונה, היא שהטענה ש"סגרו את הרשות השופטת" ו"אין בקרה שיפוטית" אינה נכונה. נכון, לשם הגנה על בריאות הציבור, גם בתי המשפט, כמו מרבית מוסדות המדינה, סגורים למעט מקרים דחופים. אולם הזרוע המרכזית של הרשות השופטת, בית המשפט העליון, שהיא הזרוע של בקרה שיפוטית על השלטון – עובדת גם עובדת. והבקרה השיפוטית קיימת גם קיימת. וכאשר הוגשו עתירות נגד צווי החירום, בית המשפט דן בהן באופן מיידי. זוהי צפירת הרגעה, למי שנכנסו להיסטריה על "קץ הדמוקרטיה".
שנית, העובדה שהשימוש בטכנולוגיית מעקב בידי שב"כ לא נאסרה, מעידה על כך שבית המשפט העליון נותן גיבוי להחלטה. עם זאת, בצדק הִתנה בית המשפט את המשך השימוש בהם מעבר לחמשת הימים הבאים בפיקוח פרלמנטרי. העובדה שלא הוקמו הוועדות החיוניות של הכנסת שנועדו לבקר את השלטון בשעת חירום היא שערורייה. כעת, יהיה זה האינטרס של הממשלה להבטיח שהכנסת תתפקד.
שלישית, לכל הטוענים שבית המשפט הוא לעומתי לממשלה והוא "פוליטי", הנה הוכח שבית המשפט העליון, שייעודו העליון הוא הגנה על זכויות האדם והאזרח, מאשר פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח, כאשר האינטרס הלאומי מצדיק זאת, ובלבד שיהיה פיקוח פרלמנטרי על הצעד. פסיקת בית המשפט מבהירה את מושגי "הסבירות" ו"המידתיות" המושמצים. בית המשפט קובע שצעד, שבמצב רגיל לא היה עולה על דעתו לאשר אותו, מאושר בסיטואציה הזאת. למה? כי בסיטואציה החריגה הזאת הוא במתחם הסבירות והוא מידתי, ובלבד שתהיה עליו בקרה פרלמנטרית.

* ראיתיכם בקוצר ידכם – כאשר אני נזכר במסע ההסתה, הביוש (שיימינג) והשקרים הארסי נגד יולי אדלשטיין בפעם האחרונה שהוא ניסה להיות קצת ממלכתי ולא קפץ דום לתכתיבים של נתניהו; מסע שאותו הוביל בנו של ראש הממשלה, יאיר, והוא דוקלם בידי גדודים של חסידים שוטים, אני יכול להבין למה אדלשטיין מפחד לחזור על ה"טעות" ולנסות שוב להיות ממלכתי. מבין, אבל לא יכול לקבל.
קיומו של פרלמנט פעיל ועובד הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כך בכל מצב וקל וחומר בשעת חירום. ובשעת חירום שבה מבוצעות פעולות בלתי שגרתיות, הפוגעות בזכויות האדם (הגם שבעיניי הן מוצדקות כרע-הכרחי בסיטואציה הזאת) – קיומו של פרלמנט שיפקח על פעילות הממשלה חיוני שבעתיים. תפקידו של יו"ר הכנסת, ראש הרשות המחוקקת, להגן על הכנסת להבטיח את פעילותה, ולא להיות אסקופה נדרסת של ראש הרשות המבצעת הכוחני והדורסני; לא לפחד מזעם ההמון המוסת. אני מעריך מאוד את אדלשטיין, את עברו כאסיר ציון, כח"כ, כיו"ר שדולת הגולן בכנסת וכיו"ר הכנסת, אבל התנהגותו בימים האחרונים מביישת את הביוגרפיה שלו.
גם ההתנהלות של כחול לבן שגויה וחמורה. אנו בשעת חירום, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, והם משחקים בתמרונים פוליטיים עסקניים קטנים, בהתנהלות לעומתית, אינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה. על כחול לבן והליכוד להגיע להסכמות על ועדות הכנסת החיוניות ולהקים ועדה מיוחדת למלחמה בקורונה. לדחות את בחירת יו"ר הכנסת החדש להקמת הממשלה החדשה, בהסכמה עם הליכוד.
ההתנהגות של המנהיגים הפוליטיים מכל המפלגות מחפירה. אף צד אינו מעמיד את ישראל לפני הכול, אינו פועל על פי האינטרס הלאומי. וכאילו עליהם כתב ביאליק:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

* מי יהיו הארבעה – ב-1984, לאחר מערכת הבחירות שהסתיימה בתיקו, כאשר הקרע בציבור בעקבות מלחמת לבנון היה באחד משיאיו, ארבעה סופרים הדהימו את הציבור הישראלי בגילוי דעת שבו קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית. היו אלה ס' יזהר, חיים גורי, עמוס עוז וא.ב. יהושע. חיים גורי לא הפתיע. הוא היה מהניצים במפלגת העבודה ומי שנשא את דגל האחדות הלאומי והגישור בין חלקי העם. לא בכדי, לימים – הוא היה ממייסדי "הדרך השלישית" ואף נתן לה את שמה. אבל שלושת האחרים היו שומרי החומות של היוניות, אם תרצו – "השמאלנות" במפלגת העבודה ובשמאל הציוני. וכאשר הם, דווקא הם, קראו להקמת ממשלת אחדות לאומית, הם נתנו למפלגת העבודה ולפרס את הלגיטימציה, שבלעדיה ספק אם הוא היה מעז לעשות את הצעד. מראשית המשבר הנוכחי אני שובר את ראשי בשאלה – מי יהיו הפעם ארבעת הסופרים? בליל שבת, דוד גרוסמן הופיע בחדשות 12 וקרא להקמת ממשלת אחדות לאומית. בצדק הוא הגדיר זאת כרצון העם. אולי אולי, הלוואי, קריאתו תיענה.

* פרישה נוספת – אפשר לפרוש ממפלגה פעמיים? בתחילת השבוע פרשתי מתל"ם. אלמלא עשיתי כן, הייתי פורש ממנה בסוף השבוע, לאחר ציוץ חמור מאוד של יעלון, ש"הזכיר" למ"מ מפכ"ל המשטרה ולשוטרי משטרת ישראל שהם המשטרה של אזרחי ישראל ולא של נתניהו. כל כך חבל שיעלון מאמץ את הדפוסים הביביסטיים, ובמקרה הזה את המתקפה נגד רשויות מדינת החוק וצביעתם בצבע פוליטי. הקריאה שלו אפילו עלולה להתפרש כקריאה להפרת פקודה.

[אהוד: כל הכבוד לטיעון המופרך שלך, שבו אתה מאשים את חבורת ההבל ב"ביביזם" – כלומר, התנהגותה הנלוזה היא באשמתו ובגללה הוא לא ראוי בעיניהם להיות ראש ממשלה!]

* טענות מופרכות – כל הטענות על "הפיכה" ו"התנקשות בדמוקרטיה" מופרכות, ומעידות על משבר האמון הקיצוני, שמחייב הקמת ממשלת אחדות לאומית. אין לי ספק, שאילו היתה היום ממשלת אחדות, אותם צעדים היו ננקטים, אבל בהסכמה רחבה של הציבור ובלי אי האמון והחששות הללו. אני משוכנע שאילו גנץ היה ראש הממשלה, הוא היה נוהג באותה דרך שנתניהו נוהג.

* חיסון האנושות – מוקדם לדעת מה תהיינה ההשפעות של משבר הקורונה על האנושות. אבל אני מקווה שהיא תחסן את החברה האנושית ממגפה אחת – האידיאולוגיה של סרבנות החיסונים והסובלנות כלפי האידיאולוגיה הזאת.

* חל"תניק – כאשר הייתי בטירונות, הגיע למחנה 80 מרכז תנועת הצופים העבריים, וניסה לשכנע אותי לצאת לחל"ת. החל"תניקים היו חיילי נח"ל, חברי גרעינים, שיצאו לשנה של הדרכה בתנועה, לרוב כמרכזי שבטים. ראשי התיבות הרשמיים של החל"ת היו: חופשה ללא תשלום, כלומר חופשה מהצבא. בתנועות הנוער ראשי התיבות הבלתי רשמיים היו: חייל למען תנועה.
לא השתכנעתי ולא יצאתי לחל"ת. והיום, בחלוף 38 שנים, נהייתי חל"תניק. קיבלתי הודעה ממכון שמיר למחקר, על צאתי לחל"ת של 30 יום עם אופציה להארכה. זה אומר שאני נפגע קורונה?

* מוכר – מתוך מאמר ביקורת של חיותה דויטש ב"מקור ראשון" על ספרה החדש של שולמית לפיד "פרפר במחסן": "אחת הסצנות שמשכו את תשומת ליבי בספר החדש של שולמית לפיד 'פרפר במחסן' היא סצנה שבה סופר מבקר בחנות ספרים. כל מי שכתב פעם ספר מכיר את הסיטואציה: מבט גנוב לערמות הספרים: לשאול או לא לשאול? האם אני מוּכָּר (מוכֵר) מספיק כדי שהמוכרת תזהה אותי? אופס... זיהתה!"
אכן, מודה באשמה.

* ביד הלשון: קורונה – המילה קורונה היא כתר בלטינית. היא ניתנה לנְגיף בשל צורתו, הדומה לצורת כתר. בקרב חובבי שפת עבר עולים רעיונות למתן שם עברי לנגיף. האקדמיה ללשון עברית אינה מתלהבת. וכך נכתב באתרהּ: "אל האקדמיה ללשון העברית הגיעו הצעות מהציבור לקבוע שם עברי לנגיף דוגמת כַּתֶּרֶת וקָרֶנֶת – אך הגישה הרווחת היא לא לתת שמות עבריים לכל מיני החיידקים והנגיפים."
דעתי שונה מדעת האקדמיה. לדעתי, נכון להחריג את הנגיף קורונה מהמדיניות הנוגעת לשאר מיני חיידקים ונגיפים, בשל התהודה הרבה ואף התבהלה שהוא מעורר, והיותו הנושא המעסיק 24/7 את כולנו. נכון להתייחס לקורונה במדיניות הנהוגה כלפי מחלות, ולתת לה שם עברי במשקל מחלות, כדוגמת ההצעות שהוזכרו כאן. כתרת היא הצעה טובה – היא מתרגמת את שם הנגיף ומטה אותו למשקל מחלות. הצעה יפה נוספת היא של אסף אשתר, שהציע את השם היפה נָזֶרֶת. נזר היא מילה נרדפת לכתר.
אורי הייטנר

אהוד: אם איני טועה, נעמן כהן מציע פשוט לקרוא לה – עטרה.