על "שלושה במיטה אחת – סיפורים ומחזה" ספרו של ראדו צוקולסקו

מרומנית – משה ב' יצחקי ופאול פרקש

עיתון 77, 2019, 190 עמ'

באחרית דבר של המתרגם משה ב' יצחקי מתוארת אווירת האימה ברומניה בעת שלטונו של ניקולאיה צ'אושסקו, וכן מתוארים חייהם המרים של היוצרים הדיסידנטים שנאלצו לפרסם את דבריהם ברמז – במקרה הטוב, ולהיות מוחרמים, ואף נאסרים – במקרה פחות טוב.

בין הדיסידנטים האלה נמנית אנה בלנדיאנה (שם העט של המשוררת אוטיליה ולריה קומאן), שמשה ב' יצחקי תרגם מבחר גדול של שיריה*) וראדו צוקולסקו, מחבר ספר זה. איור למצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו אנשי הרוח בעת הטרור של צ'אושסקו ניתן ללמוד מאפיזודה המתוארת בעמ' 182: צוקולסקו (סופר, מתרגם, במאי, כתב רדיו ומוסיקאי) רצה לביים את "מחכים לגודו" של סמואל בקט. הוא נדרש, כמקובל אז, לעמוד בפני ועדה של המפלגה הקומוניסטית, שירו צרורות של שאלות: מי זה גודו? למה הוא לא מגיע? למה קוראים לו גודו? האם גודו הוא חבר מפלגה? איפה הוא עובד? למה הוא לא עובד? למה צריך לחכות למישהו שלא מגיע? למה מקיימים התכנסות לא חוקית עם דידי? אנחנו מתרשמים שמדובר בשני פרזיטים. הוועדה דרשה למחוק קטעים, לשנות קטעים אחרים. ברור שצוקולסקו ויתר על התענוג, ולא העלה את המחזה על במת התיאטרון.

ומדוע הבאתי קטע מאלף זה מתוך אחרית הדבר? משום שברור ממנו לא רק מה חוו יוצרים בתקופת הרודנות הקומוניסטית, אלא גם על הקשר של צוקולסקו ליצירת בקט, שהיה מאבות האבסורד בדרמה.

בספר שלפנינו 52 סיפורים קצרים, ואף קצרצרים, ובסיומו מחזה בשם "שלושה במיטה אחת" (השם שהוענק לספר כולו) המסווג כקומדיה, שבה שוררת הוויה אבסורדית, כדלקמן: גיבן מכוער בשם אדי (רמז לאדם), מבצע סקס סוער עם אישה יפה בשם אווי (רמז לחווה), אשת סנטור, אירוע המתרחש, כנראה, בווילה שלה. הם מתעוררים לשמע צעדיו של גנב בשם חשי (רמז לנחש) שחודר לחדר השינה, נופל ומתעלף, וכשהוא מתעורר, הוא מביים אירוע סיוטי. מסתבר שיש לו אקדח עם משתיק קול, והוא מאיים בו ללא הפסק. הוא מספר לשניים שהוא חי עם אישה יפה ששלחה סרטים פורנוגראפיים ברשת, ולכן שבר לה את הפרצוף, ובעקבות זאת ישב בכלא, שם למד את מלאכת הפריצה והגניבה. הוא דורש מהם סנדוויצ'ים עם סלמון וחמאה ומים מינראליים (על השניים פקד לטעום קודם ליתר ביטחון). הוא פוקד עליהם שיתגפפו, וגם ירקדו כדי שהוא יצלם אותם – מהצילומים הוא ירוויח יותר מאשר מהגניבה.

האישה מוכנה שיירה בה, ובלבד שלא יפרסם את התמונות. כשנודע לגנב שהגיבן הוא מאהב של האישה, וכי היא נשואה לסנטור נאה – הוא נשאר המום כי יש פה תמונת מראה לחייו שלו. הגנב משנה דעתו במאה שמונים מעלות, מחליט לא לגנוב דבר, למחוק את התמונות בסמרטפון, ולצאת עם הגיבן (מתכנת בעל מוח חריף המשמש כמנהל הלשכה של הסנטור) אל פאב, שפתוח בלילה, כדי לדבר על עתידו בפוליטיקה. לפני יציאתם האישה מבקשת משניהם שינשקו אותה על לחייה. המשתמע מהתמונה האחרונה הוא שאם גנב רוצה שידרוג, עליו לפנות לפוליטיקה...

אותו קו של אבסורד ניתן למצוא ברבים מסיפוריו הקצרים: בסיפור "האיש עם המריצה" מתואר גבר לבוש בצורה אלגנטית דוחף מריצה חורקת ומזוהמת, מגיע לגלידריה, אחר כך לבאר ומזמין למריצה בירה, מגיע למלון ומבקש חדר עם שתי מיטות, אחת בשביל המריצה. או בסיפור "לאן נוסע האוטובוס", מסתבר שהאוטובוס אינו עוצר בתחנות, כי אין נהג מאחורי הגה – בוודאי רמז דק להנהגה חסרת השחר במדינה קומוניסטית. בסיפור "גשר האבן" מסופר בעצם על גשר עץ שמט לנפול. נהג משאית שנוסע כבר עשר שעות בדרכים, מייחל לסיים את הנסיעה ולהגיע הביתה, אבל אחרי שעבר את הגשר, עוצר אותו איש הרשות, ומטיף לו מוסר שעבר גשר שאסור לעלות עליו עם מטען מעל 5 טון. האיש מכריח אותו לחזור באותה הדרך, ובאותו הגשר, ולחפש דרכים חלופיות. הפעם הגשר קורס תחת המשאית, ואיש הרשות מאושר שהחשש שלו שהגשר יתמוטט – אמנם התגשם. בסיפור "כדורי" לגיבור נודע מפי הפקידה שהוא לא גר במקום שהוא גר, שם גר, לטענתה, מר גבריאל. שום טענה שלו אינה נשמעת – המחשב לעולם אינו טועה. הגיבור חוזר הביתה, ומחכה שמר גבריאל יפתח לו את הדלת. מסתבר שהבירוקרטיה בוראת מצבים קפקאיים.

סיפורים רבים מתארים את עליבות החיים בימי השלטון הקומוניסטי, וגם בתקופת אי-הוודאות שאחרי מהפיכת 1989: הגיבור נתקע במעלית, ואיש אינו עוזר. שואלים אם יש מישהו במעלית, אבל לא מביאים עזרה. לבסוף כששואלים אותו בפעם המי יודע כמה – הוא עונה: "אין פה אף אחד" ("במעלית"). החדר לייבוש כביסה הופך לחדר אסיפות של המפלגה, והמשפחה נאלצת לעזוב ("חדר ייבוש כביסה של המפלגה"). רכבת יורדת מהפסים, ומיכליות נפט מתפזרות ביישוב. המקום הופך לאתר תיירות, אבל אין סיכוי שבזמן הקרוב יובא מנוף להחזיר את הקרונות לפסים ("אתרי תיירות"). חמישה ימים דנים ללא הפסקה על צו שאסור לחטט באף כשעוברים בכביש סואן ("צו ממשלתי"). הרכבת לא מגיעה בזמן, ולא מגיעה בכלל. הגברת מהמודיעין דורשת שלא יפנו אליה ("בהמתנה לרכבת המהירה"). דווקא בעונה החמה הבריכה בשיפוצים ("נקמה"). גיבור בשם כדורי מבקש לקרוא בלילה, אבל חושש מהלשנת השכנים על כך שהוא מבזבז חשמל, לכן הוא קורא בעזרת פנס מתחת לשמיכה ("מתוך פחד"). מחכים לאוטובוס שאינו מגיע, כי הוא מקולקל, והעצה הטובה היא לחכות לאוטובוס בבית ("בתחנה המרכזית"). ברכבת החשוכה מאכילים עכברים, במלון הטלפון לא פועל, כנ"ל הטלוויזיה, אין חימום, אבל יש ג'וקים ("חברו החדש של האדם").

באחד הסיפורים ("העצם הפרהיסטורית") מתוארת חבורה של בני אדם קדמונים שאכלו בשר, והשאירו עצם. אחד מהחבורה תהה מה עושים בעצם, והוא ניסה אותה על ראשו של אחד בחבורה, שבעקבות כך שבק חיים. בשל מעשהו הפכו אותו למנהיג, וכך התחילה ההיסטוריה האנושית. כאן יש תיאור סרקסטי למציאות בה גדולה ומנהיגות נמדדות במספר ההמתות שנגרמו בעטיין.

אני מודה שבתחילה היה קשה לי להתרגל לסיפורים שאין בסופם פואנטה, לדוגמה בסיפור "תעלות" מסופר על שלומיאליות בתכנון העירוני: חופרים תעלה במקום הלא נכון, ובסוף הסיפור יש מודעה על קיוסק שיוקם בקרוב באותו רחוב – סוף שלכאורה אין לו שום שייכות לעיקר. התחבולה הספרותית הזאת מופיעה בסיפורים רבים, ומחייבת את הקורא לעיין שוב בסיפור כדי להבין את הסטייה מהעיקר.

ככל שהעמקתי בקריאת הספר הזה, נוכחתי לדעת שמדובר בסופר ייחודי מאוד, ואפשר לומר שבכתיבה שלו יש פריצת דרך בתחום הסוגות הספרותיות. יש לשבח את המתרגמים שהביאו יצירה מיוחדת זאת לידיעת הקורא העברי.

*) "שפל החושים" בתרגום משה ב' יצחקי, קשב לשירה 2014; וכן "תקווה מתחת לשמש אפורה" מבחר מחמישים שנות יצירה שלה, קשב לשירה, [שנה?].

ב-2007 יצא לאור בהוצאת קשב לשירה קובץ משיריה של אנה בלנדיאנה "כל שמחה פוצעת מישהו", תירגמו משה גרנות ושאול כרמל.

משה גרנות