רומאן
פרק עשרים ושלושה
בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.
תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.
בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.
באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.
והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.
ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.
בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.
מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.
כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"
פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.
"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."
היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".
קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.
אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.
וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.
כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.
כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.
"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.
"לא."
"אתה יכול להוכיח?"
"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."
"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."
"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."
"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."
לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.
הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!
מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –
היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –
"די!"
"מדוע?"
"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"
"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.
"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."
השפרצתי על הסנדלים והתחלתי לבכות.
"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"
הפליקה לי סטירת לחי חזקה.
"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...' – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"
אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.
אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.
כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.
"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."
"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"
"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה

המשך יבוא