תגובה למאמרו של מתן קפלן "לעולם לא עוד – מספיק ודי! –

דעה: הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי"

גיליון דצמבר 2019 של "קשר עין"

אני מודה שליבי נצבט כאשר קראתי משפטים במאמר הנ"ל, כמו "מדוע אני צריך ללמד את הנערים והנערות מוסר מאירוע בודד שהוא תופעה לא ברורה ומורכבת?"

באמת?! לא ברורה לאחר מיליוני תעודות של הגרמנים עצמם, סרטים דוקומנטריים ומאות אלפים של עדויות של שורדי שואה, ביניהם גם החתום מעלה – עדיין זאת בעיני המחבר תופעה לא ברורה?!

ובהמשך: "...יש בנו התייחסות אובססיבית לשואה, במידה מוגזמת, אנחנו עוסקים בה באופן בלתי פוסק, ולתוכה מעורבבים גם מושגים של קדושה כמו 'החובה לזכור', 'לעולם לא עוד'..."

"התייחסות אובססיבית במידה מוגזמת"?! – האם קרה אי פעם בהיסטוריה האנושית אירוע מזוויע כמו זה שיועד לעמנו בימי מלחמת העולם השנייה? היו בעבר, וגם בהווה, פשעים מבהילים נגד האנושות, אבל מעולם לא הוקמו בעולם מחנות ענקיים מתוחכמים שכל מטרתם הייתה לשמש בתי חרושת למוות. מעולם לא קרה שנרצחו מיליוני בני אדם בגז, ובמיתות משונות אחרות, מתוך אידיאולוגיה שטנית, כשהארצות שבהן התרחשו הזוועות האלו שיתפו פעולה ברצח בהתלהבות, ולמצער – נהגו באדישות – להוציא מכלל זה שני עמים יחידים בכל אירופה: הבולגרים והדנים.

איך "התייחסות מוגזמת"?! הרי כל מה שמבצעים "יד ושם", וכן חוקרים, היסטוריונים, מחנכים, עדים – כל אלה הם רק טיפה בים לעומת האירועים האינסופיים הזוועתיים שהתרחשו אז! לעולם לא נצליח להכיל את הסבל של אם אחת מתוך שישה מיליון הקורבנות שנאלצת לראות איך מנפצים את גולגולתו של תינוקה, או מרעילים את התינוק ב"בית חולים" בגטו – כי ליהודים אסור להביא צאצאים לעולם; כמה שהדמיון שלנו ירחיק לכת לא נוכל להכיל את פחד המוות של המועדים לסלקציה בגטו ההולך ומתרוקן, לעולם לא נוכל להכיל את הרעד שעבר בגופם של הנדרשים להתפשט לפני הכניסה לתאי הגזים. ההתייחסות היא מוגזמת?! הנטייה להתעלם מהעובדות המצמררות – היא המוגזמת!

ובהמשך: "לדעתי, הוראת זיכרון השואה אינה כלי חינוכי, ואין מטרתה להעלות שאלות קיומיות חשובות."

איך אפשר לומר דברים מופרכים כאלה?! האם יש עם בעולם שאיננו מלמד את ילדיו את ההיסטוריה שלו, על עליותיה וירידותיה? הרי אין כמו דברי הימים של עם כדי למעצב את דמות הדורות הבאים. איך אפשר להתעלם מאירוע כל כך משמעותי בקורות ישראל כשמבקשים להנחיל ערכים לדור הצעיר?

מתוך שלל הנתיבים המצדיקים חינוך הצעירים תוך הנחלת זיכרון השואה - אזכיר שניים:

א. ב-1800 שנות גלות עמנו הוא הפך ל"שפוט" במעמד דייר משנה אצל עמים אחרים, רובם ככולם עוינים עד כדי שאיפה גלויה לגירושו והשמדתו. בתקופות שונות היתה ארץ ישראל כמעט ריקה לחלוטין, ובכל זאת היהודים העדיפו לחיות בסביבה עויינת, להתנסות בגירושים, בעלילות דם, בפוגרומים נוראים – ובלבד שלא יצטרכו לקחת יוזמה ולחזור למולדת. הם המציאו שבועה משולשת שלפיה אסור לעם ישראל לעלות בחומה (כלומר לעלות ארצה בכוח ובאורח טבעי), לא לדחוק את הקץ (כלומר, לחכות למשיח, שלעולם לא יבוא), ולא למרוד באומות העולם (כלומר, לשאת את ההפלייה, הגירושים, הרציחות של העמים "המארחים", שהרי כידוע, גם הנצרות וגם האיסלאם, דתותיהם של העמים "המארחים", משתיתות את האמונה על שנאת ישראל.

שלוש השבועות האלו כתובות בתלמוד בבלי, (מסכת כתובות קי"א, ע"א). הגלות עשתה אותנו עם חולה, לא נורמאלי – ואז הגיע האסון הגדול מכולם – השואה, והטיחה בפרצופנו עד כמה הגלות היא כישלון קולוסאלי. כל זה איננו ראוי להנחיל לחניכינו?

ב. נפילי העליות הראשונות עשו מעשה הנוגד לחלוטין את שלוש השבועות הנ"ל – הם עלו ארצה בניגוד לקונצנזוס בחברה היהודית המסורתית, הקימו יישובים בארץ ישראל בסביבה עויינת, באקלים קשה, ובעבודה שלא התנסו בה יהודים במשך דורות על דורות. בעקבותיהם באו עליות נוספות, והיישוב גדל וגדל עד אשר בדם ואש הצליח העם להחזיר לעצמו את העצמאות. אבל צריך להודות שלולא השבר הנורא של השואה, אומות העולם לא היו מחליטות לאשר הקמת מדינה יהודית כפי שקרה בלייק סקסס ב29 בנובמבר 1947. אילו נקראו היום אומות העולם לאשר לנו הקמת מדינה, יש להניח שרוב האומות היו מתנגדות לכך.

ולו רק בזכותו של הנתיב הזה – לא ראויה השואה להילמד ולהיחשב למקור אדיר של חינוך ושל הנחלת מורשת?

ועכשיו יורשה לי לספר חוויה אישית שלי, חוויה הקשורה לנושא הנדון: משפחתי עלתה לארץ מרומניה בפברואר 1951, אחרי הדי די טי והרישום נשלחנו מנמל חיפה באוטובוס מקרטע למעברת באר-שבע, ושם שוכנו באוהל, שהיו בו ארבע מיטות. מסביב, עד כמה שהעין יכלה לראות, היו מאות אוהלים – שום שיח, שום עץ, וכן, ברז מים אחד לעשרה אוהלים. ייאוש נורא! איזה עתיד יכול לצמוח מהמקום הנידח הזה? איך נוכל להתפרנס?

אבא ביקש שאתלווה אליו לשוק של באר-שבע, כקילומטר מהמעברה, ובפתח השוק עמד שוטר במדים שדמו למדי השוטרים הבריטים, שעזבו את הארץ שלוש שנים קודם (מכנסי חאקי קצרים, וגרביים עד הברכיים). אבא ניגש לשוטר, חיבק אותו וקרא לי: "מוני, אתה יכול ללחוץ לו את היד, זה שוטר יהודי!"

הייתי רק בן 12, נער מפוחד, וברגע ההוא פקחתי עיניים נדהמות אל עולם שלא הכרתי: עולם שהשוטר יהודי, והחייל יהודי, והרמטכ"ל יהודי, וראש הממשלה יהודי – זה היה בלתי נתפס עבורי – אני ששהיתי קרוב לשנתיים עם אימא ואחי הגדול בתוך מרתף טחוב, שאבי נלקח בכוח למחנה לעבודות כפייה, ואימי הגיבורה הייתה מסתכנת כדי להביא טרף מועט לשני ילדיה הקטנים. זה היה בלתי נתפס עבורי כי הרי עצם קיומו של לובש מדים סימן סכנת מוות, עבורי – שעד גיל חמש וחצי, כששיחררו אותנו הרוסים, לא ראיתי איך נראים ילדים אחרים – המפגש הזה עם שוטר עברי נתפס אצלי כנס שאנצור אותו כל חיי.

אלא ש-570,000 יורדים המפוזרים בארצות צפון אמריקה ומערב אירופה, שבהן האנטישמיות הקלאסית מרימה את ראשה המכוער, אותם יורדים, כ-8 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל – אינם מכירים בנס הזה, והם חוזרים לחלות במחלה היהודית הישנה נושנה: העדפת הגלות על כל מוראותיה על פני הגאולה בארץ ישראל הקשה. וסיבותיהם עימם: החיים שם יותר נוחים, הביורוקרטיה שם פחותה, המחירים שם יותר קטנים, המילקי שם יותר זול, שם יותר קל להשיג קריירה, מדיניות ישראל בשטחים לא נראית להם.

צר לי, באמת צר לי להודות על כך כי מי שראה באושוויץ את ערימות השיער, המשקפיים, השיניים של הנרצחים, מי שראה את ערימת האפר הענקית במיידנק, כלומר מי שנפגש עם קמצוץ מהאימה הגדולה שהתרחשה שם– איננו יכול להתאפק מלחזור ארצה ולנשק את עפרה. צר לי כי אהבת המולדת, מולדת שהושגה בהמון דם ודמעות, שאהבה זאת היתה צריכה לרתק אליה את בניה ללא שום צורך בטיפול בשוק. והנה...

אני סבור שמתן קפלן, מחבר המאמר הנ"ל, טועה טעות איומה, וצריך לייחל שפירותיה לא יחלחלו לתוך נפשותיהם של חניכיו.

משה גרנות