על ספר שיריו של יעקב ברזילי "גבורות"

צבעונים, 2020, 286 עמ'

הרושם שהשאיר עליי ספר השירים העוצמתי הזה של יעקב ברזילי הוא שאני פוגש מוטיבים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגרי: כמו דנטה שמבקר באינפרנו בהנחייתו ובחסותו של המשורר הרומי ורגיליוס, כן משוררנו שהובל לגיהינום של ברגן בלזן, ושם הוא עד לזוועות – ומי שחסה עליו ומוציאה אותו משם היא אימו שמקבלת בשיריו מעמד אלוהי ממש, אנטיתזה לאל עצמו שמתואר בספר במקרה הטוב כחסר אונים גמור, ובמקרה הפחות טוב כמשתף פעולה עם מכונת הרצח הנאצית.

גם מדור גן-העדן מצוי בספר, והוא בא לידי ביטוי בשירי האהבה והארוטיקה מרניני הלב, ובשירי התקומה מהאפר – שירים המתארים כיצד הקים משפחה מפוארת שבה ילדים ונכדים. אצל דנטה המנחה והמעניקה השראה היא ביאטריצ'ה, ואילו בקובץ שלנו ההשראה מגיעה מאהובה חסרת שם.

ומה באשר למדור הטיהור המופיע אצל דנטה? ובכן לכאן הייתי משייך את שירי האהבה של ברזילי לשפה העברית, לאותיות העבריות, למאבק הבלתי מתפשר שלו לטוהר השפה.

כל אזכור של אלוהים באסופה שלפנינו הוא אזכור סרקסטי:

"בחושך הוא (האל) לא רואה,"

אמרו המלאכים,

ובאמת, כשפתחו

הברזים, אלוהים

לא ראה שאין

בהם מים

והילדים

לא שאלו עוד

למה.

("אין כוכבים ברקיע", עמ' 150)

סבא ניגב את הדמעות

והסביר לנכדו הקטן

שהציור על היד

הוא מיספר טלפון סודי

של אלוהים.

....

הוא (הנכד) רק לא ידע שזה טלפון ישן

מהמאה הקודמת

סבא יכול לדבר מבוקר עד ערב

ואלוהים לא ישמע אף מילה.

("שח רחוק", עמ' 155-154)

בשיר "חייל אמיץ" (עמ' 237) מתואר איך חייל גרמני מעיף תינוק באוויר, ואלוהים, כביכול, רצה ללכוד אותו באוויר, אך החטיא במילימטר, והוא נחת על כידונו של הקלגס.

בשיר "זכאי מחמת הספק" (עמ' 269) שואל הדובר, כשבני משפחתו טיפסו זה על זה בתא הגזים וקראו "שמע ישראל", הייתכן שמכשיר השמיעה שלו היה מקולקל?

בשיר אחר מתואר איך נעלמו עקבותיו של אלוהים ברכבות המוות ("מעשה שטן", עמ' 175), וכן, איך זה שלא הטיל וטו על החלטות ועידת ואנזה? ("גבורות", עמ' 221, שם השיר כשם כותרת הספר).

מסתבר שהאל לא היה רק חסר אונים או אפאטי, הוא שיתף פעולה עם הרוצחים. האבסורד הגדול הוא שבכל הלוויה קוראים את תפילת "אל מלא רחמים":

אל חסר רחמים

לא שוכן במרומים

נע ונד

בין אושוויץ לבירקנאו

בין בוכנוולד לדכאו

להמציא מנוחת עולמים

למיליוני נבחרים

שקידשו את שמו בכבשנים.

("חסר רחמים", עמ' 62)

בעצם האל הוא המניע את הרוע המוחלט:

אלוהים יקר, אתה זוכר?

כשאני הייתי ילד קטן

אתה היית נהג קטר.

היית נוסע למקומות אקזוטיים:

אושוויץ, בירקנאו, מיידנק, ברגן בלזן

("נוסע סמוי", עמ' 196)

האל הוא לא רק משתף פעולה עם הרוע – הוא המוביל, הגורם! (ראו גם "תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים", עמ' 78; " להקה נודדת", עמ' 199; "בשוק המציאות של אלוהים", עמ' 209-208; "אלוהים יקר", עמ' 264; "באחוזתו של אלוהים", עמ' 265)

את מקומו של האל המציל, המושיע, מילאה אימו של המשורר:

באלף תשע מאות ארבעים וארבע

לקח אותנו אלוהים לברגן בלזן,

ואימא הוציאה אותנו מברגן בלזן,

תודה לאל.

("מי כמוה באלים", עמ' 201)

המשורר המעריץ את אימו מכה על חטא שלא הביע אהבתו והערצתו לאם בחייה כמו שהייתה ראויה ("לא אמרתי שלום", עמ' 17; ראו גם "אהבותיה של אימי", עמ' 119-118; "משקה אותך באהבתי", עמ' 281).

אביו של המשורר, וכן סבו, נספו בברגן בלזן, והוא, ילד בן עשר רואה כיצד מעלים את גופתו של אביו על עגלת מתים, ומערימים עליו עוד גוויות, ומפניו של המת לא מש החיוך שקפא. את הסצינה המצמררת הזאת תיאר המשורר בשיר "החיוך" (עמ' 135-134). והוא, ילד בן עשר אומר קדיש על אביו שלעולם לא תהיה מצבה לבכות עליה ("לזכור עד כלות", עמ' 127-126).

המשורר הקדיש שירים נוספים לאביו שדישן את אדמת גרמניה באפרו ("גם האפר הזורם בנהר היה פעם אבא", עמ' 91; "אבי לא יברך על הלחם", עמ' 35-34; "מחכה לאבי", עמ' 66; "כשנפגשו ארבעה דורות", עמ' 101-100; "ספר חדש", עמ' 173; "מצבה", עמ' 240).

המשורר מתאר תופעה סיוטית לפיה צאצאי גתה ושילר בחרו בקריירה של רצח מזריחת החמה עד החשיכה ("צאצאי גתה ושילר", עמ' 225); שאנשים רגילים הפכו למפלצות ("אנשים רגילים", עמ' 180); שמי שנחשב לעם תרבותי – שורף ספרים ורוקדים כמו קניבלים ליד מדורה ("אש בכיכר", עמ' 24), שארכי-רוצחים כמו היינריך הימלר ראויים לפרסים ("מפעל חיים", עמ' 214; ראו גם "אדולף", עמ' 179-178 ו"הירושה", עמ' 227); שכנים למחנה הזוועות ברגן בלזן רקדו בקרנבל כאשר במחנה תלו ילד כי גנב סלק בהמות להשתיק את הרעב הנורא ("השכן מברגן בלזן", עמ' 46). וכן, על פי דרך החשיבה של הנאצים הם צריכים לקבל פיצויים מהיהודים ששרדו, על כך שלא הספיקו להשמיד את כולם ("פיצויים", עמ' 246).

בקובץ שלפנינו נמצא הבלחות אל עולם הזוועות שהוכן לעמנו על ידי הנאצים. הזכרתי לעיל את הילד שנתלה בעוון גניבת סלק בהמות ("חטא ועונשו", עמ' 190). בשיר אחר מתוארת הדרך לכבשנים כשאימא מבועתת רוצה להעניק לאל את בתה הפעוטה ("בדרך לכבשנים", עמ' 268; וראו גם "נעליים", עמ' 140; "בגד פסים", עמ' 163; "ולס וינאי", עמ' 164; "על הרמפה", עמ' 235).

השיר שמבטא הן את התמימות של ההולכים למות, וכן, עד כמה לא מתקבל על הדעת שזוועות כאלו נעשות בידי בני אדם הוא "אימא רעה":

עמדנו במגרש המסדרים בברגן בלזן

וצפינו בנערים המתנדנדים

על עמודי תלייה.

אחותי חשבה שהיא נמצאת בגן

שעשועים

ורמזה לאימא שגם היא רוצה להתנדנד.

כשאימא סירבה לקחת אותה לנדנדות

היא לחשה לה באוזן:

"הרי אני יודעת שאת לא אוהבת אותי."

(עמ' 231)

לא רק הילדה הקטנה לא יכלה להבין את מה שראו עיניה – אף אדם בעל צלם אנוש לא יכול לתאר לעצמו שזוועות מן המין הזה הוא בבחינת סדר יום קבוע במחנות המוות. על גורלם של ילדים במחנות המוות ראו את "דין שווה לכולם" –ילדה קטנה לא ידעה שאסור לבכות במסדר, ולכן הוצאה להורג (עמ' 188) וגם "טומי" (עמ' 116) ו"ריח גללים" (עמ' 132).

המשורר איננו שוכח להזכיר את העובדה שעמי אירופה ניצלו את ההזדמנות שהנאצים ראו בעצם לידתו של יהודי פשע שדינו מוות בעינויים קשים ("יש שופטים בברלין", עמ' 207), והם השתתפו בהתלהבות בטבח היהודים: השיר "ידוובנה" (עמ' 206) מבכה את שריפתם בחיים של 1,600 יהודים על ידי שכניהם הפולנים בקיץ 1941.

והאיש שחווה את מוראות השואה כותב בסרקזם על מכחישי השואה בשיר "השואה אגדה מארץ האגדות" (עמ' 144; וראו גם "מכחיש שואה", עמ' 233).

המשורר איננו שוכח את הגיבורים האמיתיים שלא איבדו צלם אנוש בתופת, כאשר פני האל היו מוסתרים, והוא מזכיר שניים מהנפשות האדירות האלו: יאנוש קורצ'אק ("במלוא שיעור קומתו", עמ' 84); ורוזי גרינצויג-נוימן בעלת הנשמה הגדולה ("צלם אנוש בגיא צלמוות", עמ' 103).

מדהימה העובדה כי המשורר שתיאר בצורה כל כך מרטיטה את התופת – מסוגל לתאר ביד אמן גם את מדור גן-העדן: האהבה, הארוטיקה והטבע המלבב. הרי טעימה:

יש שאני מצותת

לרחש עלים שיכורים

ברוח.

יש שאני קולט נקישות

בדלת לא נפתחת

ויש שאני מאזין בסתר

להמיית ליבי המשתוקק

אהבה.

("מאזין בסתר", עמ'22)

כשאני קורא את השיר הזה, מתנגנת בראשי זמרתה הנפלאה של חני דינור שגם היתה אחת המלחינות של השיר הזה, וזאת לדעת כי 130 משיריו של יעקב ברזילי הולחנו ובוצעו על ידי זמרות וזמרים, מקהלות ותזמורות בארץ ובעולם.

ועוד טעימה:

...מצאתי את עצמי מכותר ביופייך

באופן טבעי זקפתי את שתי ידיי

לאות כניעה.

עוד באותו ערב גמאנו את אריחי הטיילת

ערכנו ספירת מלאי של הכוכבים

והצטלמנו עם הירח למזכרת.

"לאן עכשיו?" שאלת.

"למקום שהאהבה תיקח אותנו," עניתי.

והמראנו

("סיפור אהבה תל-אביב", עמ' 132)

ראו גם "צונמי של אהבה", עמ' 49, "חיזור גורלי", עמ' 226.

ועתה טעימה מהשירים הארוטיים שבקובץ:

גופך מקדש מעט

לרצות גופי להתמרח דבש

לשוטט במעלות חסדים

לשנן בעל-פה חמוקייך

לכרכר סביב בטנך ההומה

כשיכור מתנדנד מאהבה

להסתבך במורדות הסבך

בלי להודות באשמה

...

כל הלילה מיפיתי את גופך

כמי שממפה קרקע בתולה.

("מקדש מעט", עמ' 32)

לקטגוריה הארוטית נמנים גם השירים "אשת פונדקי ובתו" (עמ' 44), "דואט לקול אחד" (עמ' 58), "ארמון תלת קומתי" (עמ' 64), "מסורב אהבה" (עמ' 75), "רומיאו ויוליה", עמ' 87-86), "מתגנדרת" (עמ' 139), "חף מכל רבב" (עמ' 230), "בטנך כיכר הומה" (עמ' 275).

אזכיר כאן עוד שיר ארוטי שובב במיוחד:

השמועה עברה

מפה לאוזן

וכולן יצאו לדרך.

בזו אחר זו

הגיעו נשות חיי בשחור

והקיפו את התל הרענן

שתחתיו שכבתי

והצצתי להן

מתחת לשמלות

וראיתי שלא כולן

לובשות תחתונים.

("מזווית אחרת", עמ' 272)

לכאורה, ערבוב של תנטוס וארוס, אבל באמת שולטת בשיר הזה היא השובבות המלבבת.

ליעקב ברזילי יש שירי טבע נפלאים, שבוודאי ראויים להיכלל במדור גן-העדן שלו. להלן טעימה:

כמעט בוקר

עוד מעט ירחץ פניו העפרוני

בקערת טללים

ויצייץ שיר אהבה באוזני זוגתו.

אילנות ייעורו משנתם

ויצחצחו בקפידה ירקותם

...

נמלה עמוסת גבעול

משפצת ביתה.

להקת ציפורים נוסקת שמיים

להתעמלות בוקר.

וכשיימאס לשמש

להבעיר את תנור הארץ

שוב יתכסה היער ברזי הלילה.

("מחזוריות", עמ' 60)

עם התשוקה הגדולה הזאת לרוות את מכמני היופי של החיים והטבע לא פלא שהמשורר הנפלא הזה זכה להקים משפחה לתפארת, בה ילדים ונכדים – כולם יהודים! ("קמתי מהאפר", עמ' 262).

ב"מדור הטיהור" אני משייך את שירי האהבה של יעקב ברזילי לשפה העברית הטהורה, החפה מעגה ומלעז:

לא נולדתי בארץ

התאהבתי בשפה העברית מצליל פעמוניה הראשון

בתום תקופת חיזורים קצרה

השחלתי טבעת על אות מאותיותיה

לא בגדתי ולו פעם

קנאה עזה מתחוללת בקרבי

חושש ממאהבים מזדמנים, מסרסורי לשון

יחמסו יופייה

יעוותו צלילה

יפקירו אותה ללעז ולהרס

ישדלוה לזנות בראש חוצות

והיא תנער מעליה מבקשי רעתה

מכמניה אוצר בלום

ואני אלמד משפטים

להיות לה סנגור.

("מאוהב", עמ' 55)

ראו גם "לרקוד עם אותיות" (עמ' 18), "הרמון" (עמ' 28), "פעם הייתה מחוזרת" (עמ' 73) – ארבעת השירים האלה נכללו באסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" בעריכת ד"ר לאה צבעוני. כאן המקום לציין כי בהערות תחתית מוזכרים כתבי העת בהם פורסמו השירים, שמות מלחיני השירים, מקום הביצוע, פרסים וכד'.

אקדיש עתה מעט מקום לפרוסודיה של יעקב ברזילי – בולט במיוחד בשירתו הוא האימאז', והרי דוגמאות אחדות מתוך רבות: "כשעננה בוכה / הרוח מנגבת דמעותיה" (עמ' 15), "אחכה לאור הבוקר / כחכות שיבולים / ליין שמיים" (עמ' 36) "אין כמו בוקר לכבס מחשבות" (עמ' 51).

מאפיין נוסף הוא האוקסימורון, והרי דוגמאות: "מה מתוקות היו / פטמות שדייך המלוחות" (עמ' 29), "שתיקותיו (של אבא) נפרשות על פני תשעים ושישה עמודים / כולל סימני פיסוק" (עמ' 77), " הייתי שותק לו / בחרוזים" (עמ' 168), "את שתקת בקול רם" (עמ' 247), (הנשיקה היא) "סתימת פיות במשטר דמוקרטי" (עמ' 254).

קטגוריה קרובה היא הנימה הסוריאליסטית – בשיר "בדידות" (עמ' 31) מתואר כיצד לאחר שזקן נפטר, הולך מקלו לבדו. כמעט בכל השירים מופיעה אנאפורה (חזרה על מילים בתחילת השורות), ובחלק גדול מהם מופיע גם הפזמון.

בקובץ הזה נמצא, כמתבקש, גם שירים ארספואטיים: "לכתוב על אהבה – משמעו להסניף לריאות טעם החיים" ("משמעות הכתיבה", עמ' 19; ראו גם "למה משורר", עמ' 23, "שירה", עמ' 68, "פרגון", עמ' 202, "קפה של בוקר", עמ' 232).

אסיים בציטוט שיר חמוד שיש בו גם הומור טוב:

נכדתי הקטנה סיפרה לי בהתלהבות

שהיה לה יום הולדת.

שאלתי "מתי?"

"עוד מעט," היא ענתה.

"ומתי זה עוד מעט?" התעקשתי.

"אתמול," אמרה.

כשנפרדנו היא שאלה:

"סבא, מתי תבוא אליי עוד פעם?"

"אני אבוא," הבטחתי.

"אבל מתי, סבא?"

"בשבוע שעבר."

"יש!" שאגה במלוא גרונה...

("עוד מעט", לנכדתי כרמל, עמ' 110)

אומרים שהכותב שירים בגיל עשרים – זה רק סימן שהוא בן עשרים, אבל מי שמתמיד לכתוב שירים גם בגיל ארבעים – ייתכן שהוא משורר. יעקב ברזילי נכנס להיכל השירה רק בגיל 54, בגיל מאוחר זה פרסם את ספרו הראשון "שירי לא תם" (1987), ומייד ניתן היה לחוש בכישרון הוודאי, ועם כל פרסום של קובץ שירים חדש הלכה שירתו והשביחה, והיא ראויה לעמוד בכותל המזרח של הספרות החדשה. אני קראתי את כל ספריו של יעקב ברזילי, ועל חלקם אף כתבתי ביקורת, והנה, המבחר המעולה שהוא מגיש בספר "גבורות" מרגש אותי מחדש ויוצר בי תובנות מאלפות חדשות.

משה גרנות