רומאן משנת 2013
פרק עשרים וארבעה
תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

שיר לאהובותיי המתות

האהובות המתות שלי
עדיין מגרות אותי
כאילו רק אתמול
מוללתי את פטמות
שדיהן המושלמים
והדובדבנים שלהם
תפחו בפי כמו מותק
כמו מותק מאוד
עומד לי כשאני חושב על
האהובות המתות שלי
והלא הן כבר רק
שלדים ואין בשר על
חלקת חזן הצח
שהיה משאת נפשי
יקרו לי זיכרונות שדיכן
אהובותיי המתות
משיָקרו לי רגבי עפרכן
באדמת מולדת
ובחלומותיי אני ממשיך
לזיין אתכן ואתן
חיות ואני מאושר
ורק יודע שאם
זה היה להיפך
אתן לא הייתן נזכרות
בי כלל. כּוּסִיוֹת.

*
ואני לא האמנתי למראה עיניי

החברה הכי טובה שלי היתה רותי
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

*
ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע
הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע
נזדעק האריה הקשיש ושאג:
"אני רוצה את אבישג!
אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג
אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה
איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה
לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג
אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים
אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!
"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:
"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית
עטפה את המלך כמו בשקית
הכניסה שמה גם את אבישג
וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.2013
סוף