חזון נפרץ בימינו אלה: זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה. ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכול נמצא בו: טלפון, זיכרון של שיחות ומסרונים, דרכים קלות ליצור קשרים חברתיים (דוא"ל, פייסבוק, ואטס-אפ), שעון ולוח שנה, אמצעי ניווט (וייז), אמצעי נוח להבטיח חניה (פנגו), אמצעי להשיג מונית (גט טקסי), עיתון (ואללה, YNET וכו'), מצלמה, מסרטה, אלבום תמונות וסרטים, מחשבון, חלון אנציקלופדי (גוגל), יומן, פנס, מאגר של מוסיקה, מאגר משחקים, "חנות" בה ניתן להשיג אינספור יישומים. וברור שלא הזכרתי את כל פלאיו של המכשיר המדהים הזה שהגיע לעולם רק בשנת 2007, כלומר "אתמול".
יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב – הרבה פחות טוב: הסמרטפון מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא אחת לאסונות בקרב הנוער. הסמרטפון מייתר את הצורך לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג'י, והנמען יודע למה התכוונת.
אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם, איך התרגשו מ"כוכבים בחוץ", משירי רחל, מהאידיליות של דויד שמעוני, איך התחרו הצעירים ביניהם מי קרא את "מלחמה ושלום" או את "יאן כריסטוף". אומרים שנוסטלגיה כבר לא מה שהיה פעם, אבל אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר.
אני מבקש לספר על חוויה אישית מימי נעוריי: בשנות החמישים של המאה הקודמת גרתי באחד המושבים שבעמק יזרעאל, ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה, הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.
כשהגעתי לאותו מושב, המייסדים כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. היו להם כבר בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיני הם היו יצורים על-אנושיים.
הנפילים שהיו בארץ הלכו לעולמם, אבל אני שומר בליבי הערצה אדירה למפעלם, שבלעדיו לא היינו זוכים למדינה הפורחת והמשגשגת שלנו. אני מניח שמורים רבים חושבים כמוני על המורשת הזאת שאסור לה להתפוגג בגלל המודרנה.
איך, אם כן, "עושים שלום" בין הזיכרון הזה על הנפילים של העליות הראשונות שאנו חייבים להם כל כך הרבה, ובין הסמרטפון?
אני יודע בוודאות על מורים שמצאו את הדרך לתווך בין שני העולמות: מטילים על התלמידים לחפש באמצעות הטלפון החכם דמויות של חלוצים ובונים כגון יואל משה סלומון, מלכה ואפרים פישל אהרונסון, מניה וישראל שוחט, אהרן דויד גורדון, דבורה ושמואל דיין, מרים ויוסף ברץ, יוסף בוסל, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי. מהדמויות המרתקות האלו ניתן להתנתב אל ספרות היסטורית כמו "במדרון" של נחמה פוחצ'בסקי, "בין כרמי יהודה" ו"בצל הפרדסים" של משה סמילנסקי, "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר, "גיא אוני" ו"חוות העלמות" של שולמית לפיד, "המושבה שלי" של אהוד בן עזר, "ים ביני ובינך" של נורית גרץ – רשימה חלקית מאוד.
והרי אין מראה מרנין יותר את לב ההורה והמורה מאשר נערה ונער שקועים בקריאת ספר. את השינוי הזה בטיפול בסמרטפון מסוגלים לעשות רק המורים היקרים שלנו.
משה גרנות

אהוד: בתור נכד לאחד האנשים שאתה מכנה "דור הנפילים" – אני עוד זכיתי לחיות בצל חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה ב-1878 – הוא סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948), וזאת עד שנתי ה-12; ולמרות שאני כיום אולי הסופר העברי החי היחיד שיש לו "ייחוס" שכזה, ואשר חלק ניכר מכתיבתו הבידיונית והביוגרפית הוקדש לאותן תקופות ולאותם אישים – איש לא הזמין אותי לספֵּר או להתראיין על אותו דור ראשונים בארץ שאני הכרתי מקרוב ושעליו כתבתי ושאני אחד היחידים שיודע היטב את תולדותיו – לא הזמינו גם לשום טקס ממלכתי או עירוני – כי אני סופר נידח שכידוע לך לא היה ראוי אפילו לקבל את פרס אקו"ם על מפעל חייו.
זאת ועוד, באופן עקרוני אני לא מחזיק סמרטפון כי לדעתי סכנת טמטום סביבתי פושה ומציפה ממנו באמצעות מיסרוניו, וזאת לרוב בעברית עילגת מאוד. אני מסתפק בטלפון-נייד ישן שמשמש אותי רק לשיחות ולקבלת הודעות טלפוניות פשוטות – ואין שום דרך אחרת להתקשר איתי אלא באי-מייל. וכך אולי אני גם מצליח לשמור על רמה גבוהה של החומר שמתפרסם במכתב העיתי.
מאחר שאין לי סמרטפון – אני גם לא מטריד את ידידיי בשפע תמונות ושטויות, כמו שהם מטרידים אותי, ולכן ייתכן שהם מאוד מחבבים אותי, כי אני המאזין-המסתכל הפאסיבי האידיאלי.