מתוך הרומאן "והארץ תרעד", 2014
כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:
"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"
"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.
"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"
"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."
"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"
ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.
שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא ייפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.
אהוד בן עזר