מתוך "לא לגיבורים המלחמה", 1971
[מיוסד על חוויות של הכותב מתקופת ילדותו]

גם את היום בו נכנעה איטליה זכר צבי, ואת הכותרת עם שמו של המארשאל בודוליו לרוחב העמוד הראשון בעיתון. אביו עבד אותה תקופה בצבא הבריטי, יחד עם סרג'נט אנגלי בשם הוֹל, ומייג'ור בּוּרִי ענק מדרום-אפריקה בשם נוֹרְדִי. האפריקנר שנא את הסרג'נט האנגלי והתעלל הוא בגלל תרעומת לאומית נושנה שמקורה נעוץ, בלי ספק, עוד בימי מלחמת הבּוּרים.
צבי נסע עם אביו יום אחד לעבודה במשאית של הצבא הבריטי. אמרו לו להתכופף בארגז המכונית למעלה כאשר נכנסו לשער המחנה, למען לא יראוהו. הם היו בשדה התעופה הצבאי בכפר-סירקין, או אולי בלוד? – שם ראה שדה גדול מלא עשרות מטוסי "ספיטפייר" צמודים כנף אל כנף כעדר אפור. הם הגיעו למחנה אוהלים קטן, האוהל נמצא על גבול שדות מצהיבים של שיבולת-שועל ושעורה, שנתמשכו עד למרגלות ההרים. וסמוך לשדות עמדו מחסני צבא עצומים ורחבי-מידות, אשר מהם, כך שמע צבי בבית, יהודים גונבים דלק, סחורות וצמיגים. גנבים אחדים התעשרו בזמן המלחמה ואחרים יושבים בבית-הסוהר. עבודתם של מייג'ור נורדי, סרג'נט הול ושל אביו היתה להשגיח על גידול מספוא לסוסי הצבא הבריטי.
מייג'ור נורדי גר באוהל. היו לו מיטת שדה, קלחת שדה עשוייה בד אברזין, ניצבת על חצובת-קנים ומלאה מים לרחצה, שולחן-עץ מתקפל ששימש לסעודה ולצורכי משרד גם יחד, ומעליו, באמצע האוהל, מנורה קשורה במוט.
אביו של צבי יצא לשדות. מייג'ור נורדי ציווה על שמשו, שבוי איטלקי שמנמנן ושחור-שיער, להרכיב את צבי על סוסו ולערוך עימו טיול. צבי ראה מרחוק את אביו משגיח על קבוצת פועלים ערביים. כאשר חזר מן הטיול ישב מייג'ור נורדי ליד השולחן ואכל. הוא פרס לאיטו, באצבעותיו הגדולות שמחזיקות אולר צבאי כבד, פרוסות מכיכר לחם לבנה. הכיכר הדיפה ריח מאפה טרי, ונראתה בעיני צבי עצומה במידתה. מיום פרוץ המלחמה לא ראה בעיניו, גם לא זכר, מראה לחם לבן, לבד משתי חלות קטנות שהיתה אימו אופה לקראת השבת מקמח האגירה, ובאגד נוצות מורחת על גבן הקלוע חלמון ביצה, עד שמשחימות הן בתנור וריחן ממלא את כל הבית.
מייג'ור נורדי ישב על הכיסא המתקפל, העשוי מבד אברזין צבאי בצבע חאקי, ורגליו הארוכות פרושות מתחת לשולחן ויוצאות מעברו השני. ענק היה גם ביושבו. בראש זרקה שיבה. היו לו אישה נחמדה ובנים בוגרים, ואחוזת-אבות ובה עצים עבותים ובית-עמודים לבן ומשרתים שחורים, שאותם היה מראה בתמונות שהוא נושא בארנקו. אולי מפני כך אהב מאוד את סבא יהודה ואת כל מה שיש בו מריח השדה.
ממרום טוב ליבו, הגם שהיה קצת פראי בהתנהגותו, וקולני עד למאוד – השגיח בצבי, וגרגיר קטן של תשומת-לב התגלגל ונפל כרעם על הילד הקטן, המשתדל שלא להתבונן בעיניים כלות בלחם הלבן. הלחם היה רך כספוג, ומפתה בחורים עגולים ובקורי בצק דק ופריך וחלומי. תוך כדי ישיבה משכוֹ נורדי אליו. שלח לעומתו יד ארוכה בעלת אצבעות גרומות, שעל אחת מהן טבעת זהב עבה המחזיקה אבן פטדה ירקרקת. חיבק אותו בגעגועים, כמו היה בנו, ופרס לו פרוסה עבה. אך מה חבל! – במקום לתיתה כמו שהיא, הוסיף וחתך משהו שמנני ומלוח, ושם חתיכות-חתיכות ממנו על הפרוסה.
"יס סֵיר, תודה." מילמל צבי, ונגס בזהירות את קצה הפרוסה, כדי שלא להעליב. אך בליבו התקומם. ובו ברגע ידע: חתיכות שמנות וצהבהבות ושקופות אלו הן שומן-חזיר. מימיו לא ראה חזיר, לא את בשרו ואת שומנו. אך אינסטינקט קדמון של שבט, אמר לו מיד שהלה – גוי, ומאכלו, חזיר.
ובאמת גם לא אהב מימיו את השומן שבבשר. זה תמיד נראה לו כמעורר בחילה ותיעוב.
עם הנגיסה השנייה בקרום הלחם, אש נתקע בגרונו, השתחרר מחיבוקו של הקצין הבורי, חיבוק שהדיף ריח של טבק, בד-אוהלים ועור מצוחצח, ויצא אל מחוץ לאוהל. כאשר נותר לבד ניער מיד אל בין הקוצים את חתיכות השומן הטמא. שם נחו בעפר הקיץ החם ובאבק האפור. הוא המשיך לאכול את הלחם, אך בלי הנאה, כי כתמי שומן צהבהב נשארו על הפרוסה הלבנה, ולהם ריח זר, צבאי ואסור במגע. ריח לחם הצבא הבריטי דבק בו, והיתה לו הרגשה כי בתור יהודי הוא חוטא, ולאביו לא סיפר כלום.
השבוי האיטלקי גם ליווה את מייג'ור נורדי בבואו, רכוב על סוס, לבקר אותם במושבה. גם הרכיב את צבי הלוך וחזור במעלה הכביש, למרבה קינאתם של ילדי הרחוב.