על ספר השירים של איליה בר-זאב
"בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ"
תרגומים לאנגלית – עודד פלד
תמונות – יונתן אדלסון
הוצאת עיתון 77, 2020, 75 עמודים
הספר שלפנינו, שבו המחבר מנסה להתחקות אחרי קרוב לחצי מיליון יהודים שנרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, וביניהם כל משפחתו של אביו, ספר זה מושתת מסתבר על ידע חובק עולם בתרבות האנושית, שלמול תרבות זאת התרחשה זוועה, שהמוח והלב אינם מסוגלים לדמיינה. למרות ששירי הקובץ עניינם קינה נוראה על הרצח המזוויע, אני אתחיל רשימה זאת דווקא באדני התרבות שעליהם השתית המחבר את הפלגתו אל עולם הזוועות של השואה.
קודם כול – השם "בעקבות הזמן השרוף" מזכיר בהכרח את סדרת הרומנים של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", אבל המחבר מפנה את הקורא אל סדרת הקונצרטים של ד"ר אסתרית בלצן ששמה "שופן בעקבות הזמן האבוד", קונצרטים שבהם היא ניגנה את 24 הפרלודים של שופן. המחבר האזין לסדרה זאת מספר פעמים, ועל תבנית פרלודים אלה בנוי כל קובץ השירים.
שופן בילה חופשה באי מאיורקה עם בת זוגו באותו זמן, ג'ורג' סאנד (שם העט של הסופרת אמנטין-לוסיל-אורור דופן, שחיברה עשרות יצירות, ואחת מהן מתארת את השהייה באי הזה). ג'ורג' סאנד סועדת את שופן באי הזה כשמתפרצת בו מחלת השחפת, ושם מחדש המלחין הווירטואוז הזה את הפרלוד, שאיננו פתיחה ליצירה יותר גדולה (אופרה, סוויטה, פוגה וכד'), כמקובל, אלא סוגה מוסיקלית עצמאית. מספרי פרלודים אלה, כשבראשם הכותרות ששופן העניק ליצירותיו אלו (אלגרו, לארגו, אג'יטטו, לנטו וכד' עם תרגום בעברית) מהווים פתיחות ל-24 שירים שבקובץ.
אני מבין שהמחבר התרשם מאוד מנגינתה של אסתרית בלצן, אבל מודה שלא היה ברור לי מדוע בחר המחבר להכתיר כל אחד מהשירים בקובץ בכותרות מהפרלודים של שופן – כיצד המלחין הווירטואוז הזה, שחי במחצית הראשונה של המאה ה -19, קשור לשואה בכלל, ולמחנה ההשמדה בלז'ץ בפרט? אולי ביקש המחבר לתאר את הפער שבין הווירטואוז הפולני הזה ובין הקניבליזם של האיכרים הפולנים שחיפשו בבורות אחרי שיני הזהב של המומתים, כפי שמרומז באחד השירים שאזכיר להלן? אולי הכותרות לפרלודים, העומדות בראש השירים, אמורות לנתב את הקורא אל מצב הרוח הישיר, או המנוגד, של השירים? למשל, בתרגום עברי: "מלא חיים", "בשמחת חיים", "מתון ובעדינות" - כותרות מנוגדות תכלית ניגוד למשתמע מתוכן השירים. ואולי העובדה שבמחנה ההשמדה הזה היו מובילים את הקורבנות אל מותם, כשתזמורת של נגנים, המיועדים גם הם להשמדה, מנגנת מנגינות קלאסיות, וביניהן מנגינות של שופן (ראו שיר 7)? אלו כמובן רק השערות.
אישיות אחרת המוזכרת ביצירה (בקטעים המעניקים מידע לקורא) היא ד"ר רוחמה אלבג, שהדריכה קבוצה של ישראלים בלבוב (לשעבר בפולין, היום באוקראינה), והיא שהפנתה את תשומת לב המחבר לקטע מתוך "עיר ומלואה" של עגנון שמופיע על אחת המצבות. רוחמה אלבג היא מומחית לטופוגרפיה של הספרות העברית, היא מאתרת ארצות ומחוזות שבהם פעלו הסופרים העברים (ראו ספרה "אל המקום בדרכים בעקבות סופרים", 2015). הדוקטורט שלה הוא על עגנון, ולכן אולי הצביעה על הכתובת הזאת, הגם שיצירת עגנון כמעט שלא הזכירה את השואה, וגם לא את תקומת ישראל בארצו (להוציא הסאטירה הרדודה – "ספר המדינה"), כי הוא, כאדם דתי, לא יכול היה לעכל אפשרות שאסון נורא כזה התרחש ללא חטא, וכן לא יכול היה לעכל את העובדה שעם ישראל עלה לארץ בהמוניו, הקים מדינה, נגאל בדרך הטבע, ולא בידי משיח בן דויד, כמובטח במקורות. בשלושה סיפורים מזכיר עגנון את השואה (זמן רב אחרי שהתרחשה): "לילה מן הלילות" (1951), "הסימן" (1962) ו"כיסוי הדם" (התחבר בשנות השישים, והתפרסם אחרי מותו ב-1975). בשני הסיפורים הראשונים, הוא מרחיק את עצמו מן הזיכרון, ובשלישי הוא מרמז שהעונש הנורא שהגיע מהקדוש ברוך הוא אירע משום שיהודים התבוללו, ואף התחתנו עם גויות. ובכן, תסלח לי רוחמה אלבג, אבל דעה זאת של עגנון לגבי סיבה אלוהית לשואה איננה רחוקה מאוד מדעתו של הרבי מסאטמר.
כל אחד מהפרלודים בספר, וגם הקטעים האינפורמטיביים, מתורגמים על ידי עודד פלד לאנגלית. עודד פלד, משורר בעצמו, ומתרגם בעל יבול של עשרות רבות של יצירות, מביא כאן טקסט נאמן ומדויק להפליא.
מקטעי האינפורמציה שבספר אנחנו מתוודעים לאימי מחנה ההשמדה בלז'ץ, ועל משפחת אביו של המחבר שהושמדה שם. אביו, משה וולפנהאוט, עלה לארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת (ראו שיר 20), שירת בבריגדה, ונלחם במלחמת העצמאות, בה נפצע קשה – הוא השריד האחרון מכל המשפחה בזכות עלייתו ארצה לפני שעלה הכורת על עם ישראל. כיוון שאביו לא הזכיר את משפחתו שנספתה, בנו מצא את כל המידע הזה ב"דפי עד" שב"יד ושם", כפי שמסתבר משירים 2 ו-22.
בשיר1 מוזכרים ווי הברזל שבאמצעותם פתחו לגוויות את הפיות כדי לעקור את שיני הזהב (ראו גם שיר 12). בשיר 4 מרומז שיתוף הפעולה של המקומיים עם הרוצחים. בבלז'ץ היו מאיצים בקורבנות להגיע ערומים אל "בית המרחץ", שהיה תא גזים (שיר 5). "מול המקלחות ובתוכן, אלוהים אינו זקוק לבריאה... / גם כך היא מושלמת להחריד" (שיר 6). רודולף רדר, אחד משלושת הבודדים ששרדו את התופת של בלז'ץ, מצטט קריאה נואשת של ילד המוכנס לתאי הגזים: "אימא'לה, / הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" (שיר 7). בשיר 9, שהכותרת שלו היא "לארגו", כלומר, הנחיה לנגן "איטי ורחב", מתואר איך הקורבנות דחוסים בקרונות בקר, ומוזכר שירו המטלטל של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום".
במחנה בלז'ץ נהגו להטיל על מאות אסירים את משימת הזוועה להוציא את הגוויות מתאי הגזים, לדאוג לסילוקם ועוד מלאכות מזוויעות אחרות. על כל שגיאה קלה היו יורים ב"חוטאים", ולאחר מיספר חודשים שולחים גם את הנותרים אל המוות, וממלאים את השורות בקורבנות חדשים. הממונה עליהם היה סרדיוט סדיסט בשם שמידט, שהיה מעניש את "החוטאים" ב 25 הצלפות, תוך שהוא דורש מהקורבן לספור את ההצלפות. מי שהיה מתבלבל (איך לא?) היה מקבל עוד 25 הצלפות, שלא היו משאירות אותו בחיים. בשיר 12 מתואר סבו של המחבר החווה את החוויה המזוויעה הזאת מידיו של אס אס ההאופטמאן וירט - וכל הזוועה הזאת תוך השמעת מוסיקה. התזמורת הייתה מנגנת להנעים את זמנם של הסרדיוטים, כשהעבדים מנקים את תאי הגזים ב"בית המרחץ". מסתבר שאפילו בשאול שב"קומדיה האלוהית" של דנטה לא דמיינו עולם זוועתי כמו בבלז'ץ (שיר 18).
חשבון מר יש למחבר עם האל שברא את התופת. האל אינו ראוי לשאול את האדם "איכה?", אלא האדם זועק את השאלה הזאת (שיר 14). מהשמיים מביט האל אל ערימות הגוויות, אל מגדלי נעליים, המלבושים והשיער של המומתים (שירים 13, 14). האל שותה דם חללים, קניבל בסמטאות העיר שמלקט ילדים בטפריו כמו עוף טרף (שיר 16).
כיוון שאביו לא דיבר על משפחתו שנספתה, קרא הבן עליה, כאמור, ב"יד ושם", וראה בדמיונו את סבתו רצה במנהרות המוות (שיר 15). הסבתא והסבא מוזכרים בשירים נוספים: צירל וולפנהאוט שנספתה בבלז'ץ יחד עם בתה בת השנה, שלא הספיקה אפילו לקבל שם (שיר 2; ראו גם שירים 10, 22).
שירים שונים מצטטים פסוקים מתהילים, שם מובעת תקווה שהאל יגונן על בחיריו, כמובן, תקוות שווא – מתי האל הגן על עמו הנבחר? ההיסטוריה, רוויה בדם יהודים שקיוו לשווא לעזרת האל. על "אילמותו" של האל כותב המחבר גם בשיר המסיים את הקובץ (שאולי הוקדש לקורבנות מלחמת יום הכיפורים), בו נאמר: "... במקום / בו האדם צועק, נעלם האל" (עמ' 73).
כשהכותרת היא "מתון ובעדינות" מוזכר רצח ההמונים בבאבי יאר, ושירו של יבטושנקו "יד ומצבת" (שיר 23). המחבר מבקר גם בשאר מחנות המוות אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, ברגן בלזן, וכשהוא מגיע לבלז'ץ הוא מתפעל מהכניסה היפה לאתר (שיר 24), התפעלות סרקסטית המזכירה את דבריו המרטיטים של ביאליק "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ("בעיר ההריגה").
השירים בקובץ הזה חזקים מאוד ומטלטלים מאוד, הושקעו בקובץ המון נשמה, וגם ידע רב בתרבות שהכורת ניסה להכחיד יחד עם ההכחדה הפיזית של מיליונים מהעם היהודי.
משה גרנות