את סדר הפסח מקיימים כמעט כל היהודים – דתיים וחילוניים, ועל הרוב מקיימים את הטקס המפורט בהגדה כלשונו, וכל כך למה? משום שזה טקס פנים-משפחתי, שבו משתתפים גדולים וקטנים, והוא תלוי במידה רבה במסורת המיוחדת שקיבלו המשפחות השונות מדורי דורות. השירים המסורתיים, שתיית ארבע כוסות, קערת הפסח, הכוס לאליהו, ארבע קושיות – כל אלה מרנינים את הלב, בעיקר ליבם של הילדים, וגורמים לחוויה מהנה לכל המשתתפים. ברור שהטקס הביתי, המשפחתי, שונה במהלכו מהמעמד המוקפד בתפילות שבבתי הכנסת, שם, על הרוב מבקרים החילונים, אם בכלל, רק בראש השנה וביום כיפור.
האווירה השמחה, שטקסים ביתיים אלה משרים על המשתתפים בהם, גורמת להתעלמות מהמסרים השנויים במחלוקת המשתמעים מטקסט ההגדה, והרי קצת דוגמאות:
ברכת בורא פרי הגפן מסתיימת בהיגד די מקומם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון... כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים."
במה בדיוק באה לידי ביטוי בחירת עם ישראל? הרי חווינו פגעים מזעזעים לאורך ההיסטוריה! האל הבטיח לאברם "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יימנה" (בראשית י"ג 16). אם כוונת הכתוב לכל צאצאי אברהם, הרי שהברכה הזאת התקיימה, אבל היא חלה על שונאי ישראל. ואם בחירת ישראל באה לידי ביטוי בכך שהוא קיבל מהשמיים את מצוות התורה, הרי שכאן מדובר בתקלה ענקית שנגרמה לעם שלנו, כי הרי לא ניתן לקיים בשום אופן את המצוות האלה ולשרוד כפרט, כאומה וכמדינה, ולכן, היהודים מצאו לנכון לברוח מהמולדת כדי שהיא לא תקיא אותנו כפי שהאל הבטיח (ויקרא י"ח 28, כ' 22). בחירת ישראל היא מוסכמה אמונית חסרת כל בסיס עובדתי. ושלא נשלה את עצמנו – הגאונים הרבים שיצאו מעמנו, הגיעו למה שהגיעו לא בזכות "אתה בחרתנו", ולא בזכות מצוות התורה, אלא אדרבה, בזכות הפריצה מכבלי הדת אל הנאורות.
בהמשך מצוינת החובה לספר ביציאת מצרים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים," שהרי השיעבוד שממנו נושעו בני ישראל, כביכול, נגלה לאברם כבר בברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה."
נניח לפירכה האמונית שנמצאת בכתוב זה (ידיעת העתיד סותרת הרי את הבחירה החופשית, שהיא יסוד האמונה שבגללו יש חובה לקיים מצוות), אבל באמת אין הרי שום ראיה שבני ישראל ירדו מצרימה, ובוודאי לא ששהו שם ארבע מאות שנה. בממלכה המצרית היה תיעוד מדוקדק של כל אירוע, ולא ייתכן ש-600,000 גברים, לבד מנשים, ילדים וזקנים (כלומר, בסך הכול כ-3 מיליון בני אדם!) – עזבו את מצרים, ואין לכך כל תיעוד! וכיצד היו אמורים מיליונים אלה להתקיים במדבר ארבעים שנה?
איך בדיוק נוצר המיתוס המופרך הזה, שבזכותו אנחנו מקיימים את הטקס המשפחתי, סדר הפסח?
אחת ההשערות היא שלאחר מותו של אחנתון (הוא אמנחותפ הרביעי, תחילת המאה ה-14 לפני הספירה), בנו, תות-ענח-אמון, ביטל את אמונתו של אביו לאתון, אל השמש, וחזר אל הפנתיאון המצרי הקדום כשבראשו האל אמון. העיר שאחנתון בנה לכבוד האל שלו – נהרסה, והכוהנים של האל אתון ברחו מהמקום למדבר כדי שלא יירצחו על ידי המשטר הדתי החדש-ישן. בראשם של כוהנים אלה עמד כהן ששמו דומה לשמו של משה, שהרי השם "משה" הוא וריאציה עברית לשם המצרי "מוסי", שפירושו בן, המופיע בשמות רבים מפרעוני מצרים, כגון "תחותמוסי". האטימולוגיה המקראית לשם "משה" היא רעועה לחלוטין: בת פרעה קוראת לילד שמצאה בתיבה בשם משה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' 10), כביכול בת פרעה ידעה עברית, ואם ידעה, מדוע לקרוא לו משה, ולא משוי?
ייתכן שכוהני אחתאתון, שברחו מאימת השלטון החדש והגיעו לארץ כנען, הפכו לשבט העובדים בקודש בעם ישראל, הלא הם הלויים שאין להם נחלה. שבט זה, שכנראה רק הם הגיעו לארץ כנען ממצרים, יצרו את המיתוס שכל עם ישראל הגיע משם לארץ כנען, ודרשו לספר על כך ולחגוג את הפסח. זאת, כמובן השערה בלבד, אבל היא יותר הגיונית מהמיתוס המקראי על יציאת מצרים, שהגדת הפסח משבחת ומהללת אותה.
לאחר איזכור ההבטחה של האל לאברם בברית בין הבתרים, מופיע היגד מופרך נוסף: "והיא (ההבטחה) שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך מצילנו מידם."
מתי בדיוק האל הציל אותנו? האם בימי שלמנאסר מלך אשור שהגלה את ממלכת ישראל? האם בימי נבוכדנאצר שהחריב את המקדש והִגלה את בני ישראל לבבל? שמא בימי טיטוס, בימי אדריאנוס? בימי גזירות אשכנז, בימי פרדיננד ואיזבלה? בימי פרעות ת"ח ות"ט? בימי עלילות הדם שפשטו על כל אירופה וגם בלבנט? בימי ה"סופות בנגב"? בימי פרעות פטלורה? בשואה? – חילוני שאיננו מאמין כי המצוות שבתורה ירדו מן השמיים, אינו יכול שלא להתפלץ מן העובדה שלאל (אם יש) חשוב ש-13 מיליון יהודים לא יאכלו שרימפס, אבל שמיליון וחצי ילדים יירצחו במיתות מזוויעות – זה ממש לא איכפת לו!
בהמשך יש רב-שיח מעניין בין החכמים – רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא – כמה מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ועל הים, וכדי שלא נשכח אפילו מכה אחת, רבי יהודה נתן בהם סימנים!
אחרי הכוס השלישית מופיעה תחינה אל האל לנקום בעמים ש"אכלו את יעקב ואת נווהו השמו" הרצון לנקום באוייב אכזר הוא אנושי, אבל קשה להצביע עליו כעל תכונה אנושית נעלה – אפשר להבין את רצון הנקמה בשונאי ישראל, אך המתפלל המקראי (הפסוקים כאן מירמיהו י' 26, תהילים ע"ט 6, איכה ג' 66) דורש את השמדת העמים האליליים:
"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו... שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'."
האם מתכוון המתפלל להשמיד את הסינים, ההודים והיפנים עובדי האלילים, שמונים מיליארדים! כי הרי עמים אליליים אלה התברכו לרבות כעפר הארץ, ולא בני ישראל כמובטח לאברם (בראשית י"ג 16)? אם כך – המתפלל מטיל על האל משימה לא קלה...
ברור שאיכור יציאה מעבדות לחירות, הגם שמדובר במיתוס, יש בו חיוב ולקח חשוב, ובכך ההגדה ממלאה תפקיד לאומי ואנושי חשוב, וכך לימד אותנו רבנו ברל כצנלסון במאמרו "מקורות לא אכזב" ("במבחן" תרצ"ה), אבל ההיגדים שהזכרתי לעיל רחוקים מלהתיישב עם הקו החיובי הזה. ולא רק זאת, התורה מבהירה למאמינים שהאל אמנם גאל אותם מעבדות למצרים – אבל מדוע? – כדי שנהיה עבדיו שלו! כלומר, לא הפכנו לבני חורין: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם." (ויקרא כ"ה 55).
החברה הקיבוצית שחוללה מהפיכה חברתית, שלא היתה כמוה מעולם, התמודדה עם הכשלים האלה של ההגדה, ויצרה את ההגדה הקיבוצית ששמה דגש על כך שהגאולה האמיתית שאירעה בימינו (שאיננה מיתוס!) – אין ערוך לה בלקח המוסרי וההיסטורי. גאולה זאת היא כולה יצירה אנושית, לאחר שדורות על דורות הוכיחו שאין לסמוך על ישועת האל, ועל פלאי ימות המשיח, אלא בני האדם חייבים לקחת את גורלם בידיהם, וכך לחולל נפלאות.
ההגדות הקיבוציות תיארו את העבדות המודרנית בגלות, ששיאה המזוויע הוא השואה, לכן הם שיבצו בהגדה הקיבוצית את שיר הפרטיזנים. הם הדגישו את מה שהיה חסר ליהדות המסורתית במשך 1800 שנה – הדביקות בקרקע, את שבחיו של הטבע באביב המתעורר כפי שמתואר ביפעה בשיר השירים. הם הדגישו את שבחה של החקלאות, וכן, נתנו ביטוי לרוח הזמן, כשהם מצטטים את ביאליק, דויד פרישמן, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ולא שכחו גם את ביטויי הכמיהה לציון של ר' יהודה הלוי.
ההגדה המסורתית איננה מסמך מקודש, הנוסח הראשוני שלה נקבע על ידי עמרם גאון במאה ה-9, כלומר, אין עליה אפילו ההילה של המשנה והתלמוד, ומאז נוספו לו פיוטים ומזמורים מימי הביניים ואילך. היו הוספות והשמטות (למשל בסידור של ר' סעדיה גאון, שישים שנה אחרי עמרם גאון). יש חשיבות לשמור על הגרעין המסורתי – בעיקר נושא השאיפה לחירות, שאלות הבנים (והבנות!) ותשובה מיתולוגית וגם היסטורית, אבל באמת לא חייבים להסכין עם כל ההיגדים שלה, והדוגמה הקיבוצית יכולה להתוות דרך.
משה גרנות