בחודשיים האחרונים אני מרבה בקיום ישיבות ופגישות בזום, אבל היום [28.4] חוויתי חוויה יוצאת דופן – אזכרה בזום. אזכרה לגילי אבוחצירה, חניך שלי בגרעין "טל" לאורטל, שלפני 33 נהרג בשנתו מפליטת כדור של חייל במחלקה שלו, במוצב מצפ"ש על החרמון.
האזכרה היתה מרגשת מאוד. חלקה הראשון קטעי קריאה והספדים, וחלקה השני שיח רעים. בחלק השני סיפרתי על היום המר והנמהר שבו קיבלתי את בשורת האיוב ואת השבוע שאחריו. הייתי אז מזכיר צעיר של קיבוץ אורטל, בתחילת הדרך. אבל באותו שבוע הנחתי את כל ענייני התפקיד בצד, וחזרתי למעשה להיות שוב המדריך של גרעין "טל" האבל.
שני דברים ריגשו אותי במיוחד. גל אבוחצירה, אחיינו של גיל, ניגן את השיר "פרח". וזוהר, בן הגרעין של גילי, הציג תמונות מסופת השלגים באותו יום במצפ"ש, שבעטיה אי אפשר היה להנחית במקום מסוק, ואולי אולי להציל אותו.
האזכרה היתה בהשתתפות המשפחה והגרעין.
זה ההספד שקראתי.

לזיכרו של גילי אבוחצירה –
דברים באזכרה מקוונת, יום הזיכרון תש"ף
את ההספד על גילי, שכתבתי שלושה שבועות אחרי נפילתו לחוברת הזיכרון שהוצאנו ליום השלושים, סיימתי במילים: "כולנו נשארנו מיותמים כאילו נכרת איבר מגופנו. אין ניחומים על האבדה הנוראה הזאת. אנו נמשיך הלאה בדרכנו, אך תמיד תישאר בלבנו צלקת, תמיד נישא עמנו את זכרו של גילי – הטברייני החייכן, העקשן והחרוץ – גילי אוהב החיים."
הצהרה כזו והתחייבות כזו, בצל האבל הטרי והתדהמה מנפילתו של עלם צעיר כל כך, אופיינית אולי לאדם בן 24, ואינה משקפת בהכרח את מה שיחוש בעוד עשור, עשרים או שלושים שנה. אבל שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, אני יכול להעיד על הן על עצמי והן על חבריו של גילי לגרעין "טל", שאכן אנו נושאים עמנו תמיד את זיכרו.
פעמיים בשנה אני מציין את זכרו של גילי. בכל שנה אני משתתף באזכרה ואח"כ עולה לבית משפחת אבוחצירה. וביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנו מזכירים את גילי ואת שאר חללי אורטל, בטקס באורטל. אנו קוראים בכל שנה דברים לזיכרו – לעתים דברים חדשים ולעתים דברים שנכתבו זמן קצר אחרי לכתו. משפחת אבוחצירה מתייצבת בהרכב מלא לטקס ואורטל היא חלק מעולמה. ולמחרת, שמו של גילי מוזכר בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא, לצד האנדרטה שבה חקוק בסלע שמו של גילי, בין שאר שמותיהם של החללים מיישובי הגולן. אני מוזמן לשמחות המשפחתיות של משפחת אבוחצירה ומזמין אותם לשמחותיי ולהבדיל, אנו נפגשים גם בימי אבל; במותו של לוליק לפני שנתיים ובמות אבי השנה.
אבל זיכרו של גילי מלווה אותי לא רק בימי הזיכרון ובהכנות להם, אלא באמת, לאורך השנה. אני מרבה להיזכר בו ולחשוב עליו ועל ההחמצה הגדולה שבמותו בגיל צעיר כל כך. ומה שתמיד מזכיר לי את גילי, זו הכינרת, אהבתו הגדולה. גילי חי את הכינרת, את צופי ים טבריה שהיו ביתו השני אם לא הראשון, את תחביבו העיקרי – הגלישה. ובכל פעם שאני עובר ליד הכינרת, אני חושב על גילי. כאשר הכינרת הגיעה לפני שנתיים לשפל חסר תקדים לאחר חמש שנות בצורת, חשבתי על כך שנחסך מגילי לחוות את המראה המדכא. ובשנתיים האחרונות, ברוכות הגשמים, שבהן הכינרת התמלאה עד גדותיה, אני חושב על גילי, כמה היה מתרונן למראה המלבב הזה וכמה חבל שהוא מחמיץ אותו.
כאשר מדברים על הכינרת הגואה, נקודת ההשוואה היא תמיד לחורף 1992, שבו נפתח סכר דגניה. באורטל, חורף 92' הוא מיתולוגיה מקומית על סופות השלגים שלא היו כדוגמתן לפני כן ואחרי כן. באחת מהופעות הבר-מצווה, הילדים ירדו על "זקני אורטל" שנסחפים בזיכרונות והגזמות על האירוע הפרה-היסטורי. כי זה באמת היה מזמן. אבל גם את חורף 92' גילי לא חווה. וזה בלתי נתפס לחשוב כמה זמן חלף מאז, כאשר הילדים שלנו כבר גדולים מגילי ואנו מבוגרים מגילם של מרים ולוליק כשגילי נהרג. הוא נשאר בן 19 והיום הגיל שלי הוא פי שלושה מגילו בנפילתו. אבל העובדה, שאינה מובנת מאליה, עד כמה זיכרו מלווה אותנו ועד כמה אנחנו חיים אותו, כל כך הרבה שנים לאחר מכן, מעידה בראש ובראשונה על אישיותו של גילי, כמה אהבנו אותו, אך גם על משפחתו החמה שהייתה חלק מאתנו וגם עליכם, חבריו של גילי לגרעין "טל".
גילי היה בעבורי חניך וחבר. היה לנו קשר מיוחד בכל השנתיים שהדרכתי אתכם וגם בשנה שלאחר מכן, עד מותו. כמעט לפני כל פעולה בטבריה, נסעתי לביתו של גילי, שהיה הבסיס שלי בטבריה. לפעמים ישבתי בביתו בשעה שקבענו, אבל הוא גלש בכינרת ושכח את עצמו. גילי ארגן אירועים של הגרעין, כמו אירוח כל המסגרת בשבט צופי-ים, כמו אירוע של הגרעין בסוף י"ב לחוף הכינרת עם סקי מים וטיול סוסים וכמובן הרפסודיה הבלתי נשכחת. בהכנת כל האירועים הללו עבדתי בצמוד לגילי, אבל עד כמה סמכתי עליו תעיד העובדה שהוא היה מפקד הרפסודיה, ובאותו יום נסעתי ליום מילואים – אימון חד-יומי. ובטחתי בו לחלוטין שימלא את המשימה בצורה המושלמת, כפי שאכן היה וכפי שסיפרתם לי כולכם כאשר הגעתי לעת ערב אליכם לכינרת. גילי היה שרוף על הגרעין ועל אורטל. הוא הראשון שחתם לנח"ל, בלי היסוסים, ופעל לשכנע את חבריו ללכת בדרכו. והוא דיבר בהתלהבות על תוכניותיו להגשים באורטל, ועל כך שיהיה הקיבוצניק הראשון שהוא גולש גלים מקצוען.
שלושה חודשים אחרי מותו של גילי, ערכנו באורטל אירוע לזכרו. באירוע שרנו את שירו של נתן יונתן "החול יזכור".

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר.
מזיכרונם, הוא לעולם לא ימחה.

הכול ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 29.4.20
* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות וניקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.
מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.
אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל ליבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.
אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים." ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.
ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תוכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) היתה התנגדות חריפה לתוכנית. טענתם היתה שזו בכייה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.
מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם היתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תוכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.
המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכול נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.
אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.
דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המיסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאוייב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.
אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.
אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!
אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.
יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.
על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."
גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל יידע מצפוננו שקט." (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגירסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".
המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.
העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסייה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האוייב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.
גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על [פי] טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בליבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות – על "טבח" שלא היה ולא נברא, [על כך] כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן," כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.
גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו.
ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם?
האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.
מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ?
אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית," וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה, מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.
אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.
לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים... 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. אופס. 18 יחידות.
למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המיסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המיסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המיסים, כסף לא לו?
אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.
איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמיים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.
ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא ייתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?
והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכול רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.
דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם, כסיעה עצמאית, ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.
את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.
אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.
גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון היתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.
לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, היתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.
ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה היתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית.
ההתערבות הזאת היתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בו שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) – היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.
האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק – להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון: גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.
המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמיספר הנופלים בקרבות קולה היה רב יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.
גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.
כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.
אורי הייטנר