חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. בפגישה זו הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, להסכם שלום עם סוריה.
בשעת הפגישה ערכנו, ועד יישובי הגולן, הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א. לא היתה זו הפגנת ענק כמו "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין והרחובות סביבה בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, חודש וחצי מוקדם יותר. היתה זו הפגנה צנועה של מאות משתתפים. כותרת ההפגנה היתה "אל תתערב, חבר." כותרת זו הייתה פרפרזה על מילות הפרדה של קלינטון לרבין, אחרי הרצח: "שלום, חבר." הייתי בין הנואמים בהפגנה זו.
אני זוכר היטב את הדרך הלוך, לתל-אביב, ואת הדרך חזור, לאורטל. בבוקר נסעתי לבד, לשם סידורים שונים לקראת ההפגנה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וניהלתי את הפן התקשורתי, הן של ההפגנה והן של השמעת עמדתנו בתקשורת בנוגע לפסגה. כל הדרך האזנתי לרדיו. התקשורת עסקה כמובן, אך ורק באירוע ההיסטורי, ושידרה בגל פתוח. המסר שהושמע בה היה אחיד; עמדה אחת של כל העיתונאים, כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל: פגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכול סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.
בדרך חזור הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". הכול סגור, הכול גמור.
"אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו. חשנו שזה סוף העולם. החרב שהתהפכה מעל ראשנו במשך 9 שנים, היא במרחק נגיעה מצווארנו. כל הדרך התקשרו אליי עיתונאים וביקשו את תגובת ועד יישובי הגולן. בדרך כלל, כל בקשה מסוג זה נענתה ברצון, מיד. הפעם הייתי זהיר. אולי היתה זו איזו אינטואיציה של האופטימיסט חשוך המרפא שבי. לכל הפונים השבתי שעד שנדע רשמית במה המדובר, לא אגיב. וכך נסענו חמשתנו אבלים וחפויי ראש.
בהגיענו לצומת השריון, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה. המו"מ התפוצץ.
"על סמך מה אתה אומר את זה?" שאלתי, והוא השיב שנחום ברנע התקשר למערכת והודיע על כך.
"אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התקשורת אומרת ההיפך?" הקשיתי, והוא השיב: "בעוד חצי שעה כולם יודיעו על כך."
זה לא לקח חצי שעה. הספקתי לדווח על כך ליו"ר הוועד אלי מלכה ומיד נשמעה הודעה דרמטית ברדיו: המו"מ התפוצץ. אסד דחה את הצעת ברק.
דומני, שאנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.
למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים," הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים. והוא הסתיים בניצחוננו.

מה קרה באותה פגישה?
טרם הפגישה, קיבל אסד מהאמריקאים מסר, שהוא עומד לקבל את מה שהוא רוצה. מה הוא רוצה היה ברור. נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967.
את המסר הזה הוא לא היה מוכן לקבל ישירות מברק, שרצה לפגוש אותו בדמשק או להתלוות לקלינטון לז'נבה. הוא סירב להיפגש עם מנהיג ישראלי. המקסימום שהיה מוכן לו, היה פגישה בין שר החוץ שלו פרוק א-שרע עם ברק, שבה סירב א-שרע ללחוץ את ידי ראש הממשלה.
אסד היה ידוע ב"דיפלומטיית השלפוחית" שלו. הוא היה מתיש את אורחיו בפגישות ארוכות, לעתים של שבע, שמונה ואף תשע שעות, בלי לקום לשירותים ובלי להגיש להם כיבוד. הפעם הוא היה קצר רוח. כבר בראשית הפגישה הוא רצה לוודא שהוא מקבל את רצונו.
קלינטון שמח לבשר לו שברק מוכן לנסיגה מכל הגולן לגבול מוסכם על בסיס קווי 4 ביוני. הניסוח הזה נשמע קצת חשוד באוזני אסד. הוא רצה לדעת בדיוק, על המפה, במה המדובר. כשהתברר לו, שברק דורש, שרצועה של כמה עשרות (!) מטרים בחוף הכינרת תהיה בריבונות ישראל, עם זכות שימוש בכינרת גם לסורים, הוא פוצץ את המו"מ. בכך תם מסע של תשע שנים, מאז ועידת מדריד.

כאן יש להסביר שני מושגי יסוד: הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 1967.
הגבול הבינלאומי הוא הגבול שקבעו בריטניה וצרפת, בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המנדט קיבלו שתי המעצמות מחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם – בריטניה להקמת בית לאומי (כלומר מדינת לאום) ליהודים בא"י וצרפת להקמתה של סוריה העצמאית. את הגבול אישר חבר הלאומים. על פי הגבול, הכינרת כולה תהיה בידי בריטניה. בתמורה, צרפת קיבלה את הגולן. בצפון מזרח הכינרת נקבע הגבול הבינלאומי עשרה מ' מן הכינרת (שכידוע, קו המים שלה משתנה משנה לשנה).
בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נקבע הגבול הבינלאומי כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. סוריה מעולם לא הכירה בגבול הזה כגבול לגיטימי. במהלך שנות ה-50, השתלטו הסורים על שטחים ריבוניים של ישראל. הבולטים שבהם הם חמת גדר, שנכבשה בידי הסורים ב-1951, רמת הבניאס (המקום שבו ממוקמים היום קיבוץ שניר ובית ספר שדה חרמון) וצפון מזרח הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן. למעשה, הסורים השתלטו על כרבע מן הכינרת. בפרוץ מלחמת ששת הימים, האזורים הללו היו בידי סוריה, ולאחר מלחמת ששת הימים קיבלו את הכותרת קווי הארבעה ביוני 1967.
ב-18-19 ליוני 1967 נערכה ישיבה של ממשלת ישראל, לגבש את מדיניותה לאחר המלחמה. לאחרונה, במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וראשית ההתיישבות בגולן (שבקרוב אכתוב עליו כאן), קראתי את פרוטוקול הישיבה (או ליתר דיוק חלקים מן הפרוטוקול, כיוון שחלקם עדיין חסויים).
הדיונים היו בצל הטראומה של מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני (1956) הפעילו ארה"ב ובריה"מ במשותף לחץ ברוטלי, מלווה באיומים קשים על קיומה של ישראל, בדרישה שישראל תיסוג מכל סיני ורצועת עזה שכבשה במלחמה. ישראל נאלצה לקבל את הדין ונסוגה עד גרגר החול האחרון, ללא הסכם (אף שהשיגה הישגים בתחום חופש השיט ופירוז בסיני).
השרים חששו שהתסריט יחזור על עצמו גם עתה. כדי למנוע זאת, קבעה הממשלה מיספר קווים אדומים שעליהם לא תוותר. על בסיס אותם קווים אדומים התקבלה ההחלטה הידועה כ"החלטה הסודית" שהוסתרה אפילו מהרמטכ"ל רבין. בהחלטה הסודית נאמר: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון. חוזה השלום מחייב:
1. פירוז הרמה הסורית המוחזקת עתה ע"י כוחות צה"ל.
2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים לישראל ממקורות הירדן.
3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה מחזיקה ישראל בשטחים שהיא נמצאת בהם היום."
משמעות ההחלטה היתה אמירה ברורה שישראל לא תיסוג כעת מהגולן. שנסיגה תהיה אך ורק תמורת חוזה שלום (הסורים לא היו מוכנים להזכיר את המילה שלום). הנסיגה תהיה על בסיס הגבול הבינלאומי. כלומר, בוודאי לא נסיגה לקווי 4.6 אך גם לא לגבול הבינלאומי, אלא על בסיסו, בהתאם לצרכי הביטחון של ישראל. ותנאי לכך הוא פירוז מוחלט של הגולן והתחייבות להפסיק את הניסיונות לפגוע בזרימת המים לישראל. החלטה ברוח זו התקבלה גם בנוגע לסיני.
בניגוד לנראטיב על פיו היתה זו תוכנית שלום שהוצעה לערבים והם דחו אותה, מוכיח פרופ' יואב גלבר, שחקר את הנושא, שלא זו בלבד שההצעה לא הוצגה למדינות ערב, היא כלל לא נועדה להיות הצעת שלום. היה זה בסך הכול מסמך עקרונות שאיתו ציידה הממשלה את שר החוץ אבא אבן בצאתו לוושינגטון, כדי שיוכל להציג את הקווים האדומים של ישראל בפני הלחץ האמריקאי הצפוי.
להפתעתו של אבן, לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי, אלא האמריקאים נדהמו מהנכונות לוויתורים מפליגים של ישראל. כאשר אבן דיווח על כך לירושלים, הפכה ההחלטה הזו באחת לאות מתה. ממשלת ישראל לא התייחסה עוד אליה, החליטה על הקמת התיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה, וכעבור חודשים אחדים ביטלה סופית את ההחלטה, הן לגבי סוריה והן לגבי מצרים.
כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי.
המו"מ עם סוריה נפתח בוועידת מדריד, שנערכה בספטמבר 1991. ראש הממשלה יצחק שמיר הנחה את נציגו יוסי בן אהרון לדון אך ורק על תנאי השלום, בלי להסכים לשום דיון על מתווה הגבול כל עוד לא התקבלו כל דרישות ישראל בנוגע למהות השלום.
ביוני 1992 נבחר רבין לראשות הממשלה. במערכת הבחירות התחייב לא לסגת מהגולן, כולל בשני ביקורים בגולן. אולם כראש הממשלה שינה את טעמו והיה מוכן לוויתורים בגולן, או בלשונו: "נסיגה בגולן, לא מהגולן." אט אט חל כרסום בעמדתו. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהסורים יסכימו לקבל פחות מכפי שקיבלה מצרים והיה מוכן לנסיגה מוחלטת מכל הגולן, עד הגבול הבינלאומי. הסורים דחו זאת על הסף. הגבול הבינלאומי, הם טענו, הוא מזימה קולוניאליסטית. בשל העיקרון שעל ישראל לסגת מכל מה שלקחה בכוח, אסד לא היה מוכן לוותר על מה שסוריה לקחה בכוח בשנות החמישים.
בשלב מסוים רבין נכנע ומסר לארה"ב "פיקדון" – הודעה על נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה לקווי 4.6 אם סוריה תקבל מיספר תנאים שהציב. הוא השביע את ארה"ב שהפיקדון הוא רק בידיה ולא תעביר את ההסכמה לסורים. מזכיר המדינה כריסטופר מעל באמונו והעביר את הפיקדון לידיעת אסד. אסד דחה כמובן את תנאיו של רבין (יחסי שלום מלאים, סידורי ביטחון, הבטחת מקורות המים ונסיגה מדורגת לאורך כחמש שנים), אך סימן וי. ישראל מוכנה לנסיגה המלאה.
שמעון פרס, בנימין נתניהו וברק חזרו אף הם, כל אחד בתורו, על הנכונות הזו. ברק היה אובססיבי בניסיונו למסור את הגולן לסורים. אך, כאמור, הצעתו נדחתה.
יש לציין, שבפגישה עם הנהגת ועד יישובי הגולן עם כניסתו לתפקידו, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה בניסיונו להשיג שלום עם סוריה." לשאלתנו מה הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."
ואכן, על כך התפוצץ המו"מ.

בזכות שני גורמים סוכלה הנסיגה מהגולן. האחד הוא המאבק על הגולן, שאותו הובלנו אנו, תושבי הגולן, וסחפנו אחרינו את רוב העם. רבין, שהודה שהוא פועל בניגוד למנדט שביקש מן העם, הודיע שאם יהיה הסכם שכרוכה בו נסיגה משמעותית בגולן הוא יובא למשאל עם. ממשיכיו חזרו על ההתחייבות הזאת. בכל הסקרים היה ברור, שיש רוב ברור נגד נסיגה מלאה מהגולן. ואכן, כל ראשי הממשלה לא העזו לעשות את הצעד האחרון כדי לפייס את אסד.
הגורם השני הוא עקשנותו ועמדתו הנחרצת של אסד, שלא היה מוכן לקבל 110% מהגולן (כלומר קווי 4.6) בלי אותם עשרות מטרים בכינרת.
ויש לדעת – אסד מעולם לא היה מוכן להציג מהם קווי 4.6 המקובלים עליו, ואין זה מן הנמנע, שכל הצעה שהיה מקבל, הוא היה מוצא את הדרך לדחות ולדרוש יותר. הרי כאשר זה היה הגבול בין המדינות, ערב ששת הימים, הסורים לא היו מוכנים לקבל אותו. הם דרשו, למשל, ריבונות על השטחים המפורזים בשטח ישראל (ובהם היישובים גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור ושטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נוספים), וכלל איני בטוח אם הם לא היו חוזרים לתביעה הזאת, אילו המו"מ היה מגיע לשלב שבו היו מוכנים להציג את קו הנסיגה שהם דורשים.
בפסגה בז'נבה תם המו"מ בין ישראל לסוריה. אך יש לציין שהיו לו עוד שני המשכים. אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה, בחסות "המתווך ההוגן" ארדואן, והסכים שהמו"מ יפתח בנקודה שבה הוא הסתיים בזמן ברק. אולם הסורים פוצצו את המו"מ במחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה.
נתניהו חידש את המו"מ, על סמך אותם עקרונות, ורק מלחמת האזרחים בסוריה שמה קץ להרפתקה.
היום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, שנסיגה מהגולן היתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. שאילו נסוגונו, היום היינו נאלצים להתמודד עם התבססות איראנית בחופי הכינרת.
אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מחנך את עצמי לשמור על מידה של חשדנות. בעיקר כאשר ראש ממשלת ישראל הוא מי שכבר ניסה פעמיים למסור את הגולן כולו לידי האוייב הסורי.

2. צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן." מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אימי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".
וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים – ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.
חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.
זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."
אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.
יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.
ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האונייה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.
הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורלייה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמיים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב, ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.
אך הארץ היפהפייה הזאת היתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו היתה חמה במיוחד. לעיתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. איבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו  שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו, ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.
ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מיספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.
היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.
בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.
זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"
ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם." והם התאפקו. אז גם זו לטובה.
הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האוייב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון."
זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.
אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי – שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.
לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.
ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".
מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מ"דרך ארץ" העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.
ולמחרת... היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.
זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא היתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.
אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.
ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.
אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל היתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.
אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.
ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהיתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.
הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.
נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תידחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.
ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.
כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.
אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה."
זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שידרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.
ליצמן שיחרר את אחיזתו במשרד הבריאות ושיחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות, ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.
ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.
אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות היתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.
[אהוד: ושים לב שהכול נעשה תחת הנהגתו, המושחתת לדעתך, של ה"נאשם בפלילים"!]
לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם היעדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.
איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.
חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמיתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?
אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעייה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.
כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה." יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו." הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.
לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.
למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה."
ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.
השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

[אהוד: אני לא הייתי מבזבז זמן להתווכח איתה. אני חושב שעד היום היא לא מבינה את המדינה שאליה היא עברה לגור ואת ההיסטוריה שלנו. רק בעיתון "הארץ" יכולות לפרוח אילוזיות מוזרות כאלה. אם אינני טועה היא אפילו אינה כותבת את דבריה במקורם בעברית. וספק אם בעתיד יהיה מי שיזכור את השטויות שלה. למשל, היא יודעת, כנראה רק מהצרפתית – שמושבות העלייה הראשונה נקראו קולוניות, ולכן היא כותבת עליהן שהן חלק מהקולוניאליזם!]

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.
וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעלייה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון."

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":

געגועיי לגעגועים
הופכים ימיי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון: להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?
כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.
גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מיספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו."
מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.
אורי הייטנר