על ספרו של יהודה ראב (בן עזר)

"התלם הראשון – זיכרונות 1930-1862"

נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב)

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר

הוצאת הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ח

מהדורה ראשונה בהוצאת מ' ניומן 1956

מהדורה דיגיטלית בידי בן בן עזר, נינו של יהודה ראב,

אפריל 2020, 191 עמ' [261 עמ' במהדורת תשמ"ח, 1988]

נביאי שיבת ציון, התארגנויות חובבי ציון, קונגרסים ציוניים - מאלה היו למכביר בסוף המאה ה-19, אבל לולא קומץ של יהודים נלבבים שהגשימו חלום של מאות שנים – הרי שיישוב הארץ לא היה מגיע לידי מימוש. בראש החולמים והמגשימים האלה עומדת דמות פטריארכאלית אדירה, הלא הוא יהודה ראב, איש בעל חזון ואנרגיות שאינן כלות, למרות אינספור כישלונות שחווה בדרך לברוא יש מאין חקלאות יהודית על אדמת ארץ ישראל.

[אהוד: בשעתו הוא היה הצעיר שבמייסדי פתח-תקווה, בחבורה שכללה את אביו אליעזר ושאר המייסדים כמו שטמפפר, גוטמן, ברנט וסלומון].

הספר שלפנינו חושף בפני הקורא את הגורמים לעיצוב הדמות הכבירה הזאת: מסתבר שרבים מיהודי הונגריה, הארץ בה נולד יהודה ראב, התפרנסו מחקלאות, וזאת תופעה קוטבית לחלוטין להווי ביהדות מזרח אירופה, משם הגיעו לארץ העליות הראשונות – שם נמנעה כמעט לחלוטין מהיהודים עבודת אדמה, ולא רק זאת, עצם העיסוק במלאכה כלשהי נחשב לפחיתות כבוד – העילית הייתה למדנית, ורוב הפרנסה התבססה על מסחר. אליעזר, אביו של יהודה, עסק בחקלאות, ויהודה עצמו נדד בנעוריו בין חוות חקלאיות יהודיות. העיסוק בעבודת האדמה העניק ליהודים עוצמה וכבוד עצמי, וניתן להתרשם על כך מאירוע מעניין שהבן מספר: אצילים משתעשעים ביריות, והורגים את החתולה של אליעזר. הוא רודף אחריהם, ודורש משפט צדק, ובהזדמנות אחרת, כאשר בריון מכה את יהודה (בצדק, כי יהודה קלע לו בקרקפת "מעשה דויד בגלית"), האב מביא את הבריון למשפט אצל זקן הכפר. בגיל צעיר רועה יהודה את צאן אביו, ובגיל 16 הוא הופך להיות מנהל החווה הענקית של גבריאל דויטש – הכשרה מצוינת למה שמחכה לו על אדמת ארץ ישראל.

גורם שני לעיצוב הדמות האדירה של יהודה ראב הוא הכמיהה לציון של המשפחה. המשפחה לא הסתפקה בתפילה השגורה "לשנה הבאה בירושלים", אלא סיימה את עסקיה בהונגריה, ועלתה לארץ, קודם סבא וסבתא של יהודה, אחר כך הבן דודה, יהושע שטמפפר, שעלה ממש ברגל לארץ, ואחריו עלו אליעזר ראב, אשתו השנייה (האישה הראשונה, אימו של יהודה, נפטרה בהונגריה), וילדיהם, וביניהם הבכור – יהודה.

גורם שלישי לעיצוב דמותו של יהודה ראב הוא ההשכלה שהצליח לרכוש בתרבות ההונגרית והגרמנית, בעיקר מהאציל סיטשי, שהעניק את אחוזתו ליהודי גבריאל דויטש, אותה ניהל יהודה הנער (היה מופקד על מאה פועלים!). אציל זה ברח מהונגריה לאחר כישלון המרד נגד אוסטריה, השתתף במלחמת האזרחים בארצות הברית, וכשחזר לארצו, איבד את כל משפחתו בשריפה. הוא היה איש משכיל מאוד, והעניק ליהודה ידע בספרות, במיתולוגיה היוונית, בפילוסופיה. ידע השפות והיכולת להתבטא בשפות אלו סייעו לו רבות כאשר לא ניתן היה להתפרנס בארץ מעבודת החקלאות (המשקים כשלו, בני המושבה ובהמותיהם חלו ומתו, שנת שמיטה).

מהרגע הראשון שדרכה רגלו של יהודה בארץ הוא חש אכזבה מרה: יפו מקבלת את פניהם בדרישת בקשיש אלימה, בנוסף לשכר ששולם לנהגי הסירות, בקטטות; אין כמעט אשכנזים ביפו. בירושלים, בה התגורר שנתיים, מתפרנסים היהודים מ"החלוקה", והערבים מתעללים ביהודים. האב מסרב לחיות מ"החלוקה", ועוסק בהכנת גבינות ומכירתן לבתי המלון. בשל ידיעותיו בגרמנית ממונה יהודה כפקיד בבנק. משיאים אותו לאישה אלמנה, אבל המשפחה שלה דורשת גט, כיוון שיהודה נוטה להשכלה. "הקוזקים של הקב"ה" ותקיפי כולל אונגרין מתנגדים בתוקף לכוונה להקים מושבה חקלאית של יהודים בארץ ישראל. בגיל עשרים נושא יהודה אישה שנייה, היא לאה לבית שינברגר, ממנה נולדים ברוך, בנימין, ציפורה ואסתר (מאשתו הראשונה נולד שלמה).

[אהוד: הסדר הנכון של ילדי יהודה ראב מאשתו לאה הוא: ציפורה, ברוך, אסתר אלעזר ובנימין].

ב-1878 נערכת הקנייה הראשונה של אדמות אומלבש, כשהקונה העיקרי הוא דוד גוטמן, ועמו יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, כשמהרגע הראשון להתיישבות לא נפסקו מעשי השוד והגניבה של האריסים לשעבר במקום, ושל השכנים הערבים. זאת הסיבה שבמשך זמן רב המשפחות המשיכו לגור בירושלים, ואחר כך ביפו, כאשר הגברים מנסים להקים מושבה יהודית למרות המהמורות הרבות שעמדו בפניהם. הנשים והילדים יגיעו לפתח-תקווה רק בסוכות 1879.

יהודה מתאר את הארץ הריקה והחרבה, כולה - או חולות או ביצות - פה ושם כפר ערבי אומלל שתושביו קרועים ובלואים ומוכי מחלות. בחנוכה 1878, אחרי הגשם הראשון, פולח יהודה ראב במחרשה את התלם הראשון בפתח תקווה, ובארץ ישראל כולה, אירוע מרגש שמזיל דמעות מהנוכחים (עמ' 44). מסתבר שיהודה ראב היה זה שפילח את התלם הראשון גם בראשון לציון (עמ' 59).

השנים הראשונות מועידות למתיישבים כישלון אחרי כישלון, ובסופו של דבר אביו של יהודה מאבד את האדמה שקנה, וחוזר לירושלים יהודה נאלץ להשכיר עצמו כפועל ומנהל משק אצל דוד גוטמן, ומאוחר יותר אצל שוורצברג. הוא מתלונן שבשלוש שנים של עבודת פרך רוויית כישלונות, כשאינספור פעמים הוא נאלץ להתמודד עם בריונות ושוד ערביים - הוא לא מצליח לקרוא ספר, ואפילו לא עיתון. שנת תרמ"ב היא שנת שמיטה, וכיוון שכל המתיישבים היו יהודים דתיים, האדמה הוחכרה לערבים תמורת אחוזים מהתבואה לבעלי הנחלות.

השם של יהודה כמומחה לעבודת האדמה נודע במושבות שעלו לקרקע אחרי פתח-תקווה, והוא מוזמן לעבוד בנחלה של לבונטין בראשון לציון, שם, כאמור, הוא פילח את האדמה בתלם הראשון של המושבה. הוא מוזמן גם לטפל בהתיישבות אנשי ביאליסטוק ביהוד, ומוזמן כמומחה לבדוק קניית שדה במפרץ חיפה, ובתמורה מוכנים להעניק לו 300 דונם במקום. זה פיתה מאוד את יהודה להתיישב שם, אבל הוא נשמע לקולו של אבא לא לנטוש את פתח תקווה. העסקה בלאו הכי לא התבצעה, כי הטורקים אסרו בעת ההיא מהיהודים לקנות קרקע.

יהודה חוזר להיות בעלים של נחלה בפתח תקווה כאשר שליחי חובבי ציון מאודסה ויסוצקי ורוקח מעניקים לו כסף ובהמות עבודה. הוא בונה בית ורפת ונוטע גפנים ותאנים, וחצרו מתמלאת תרנגולות ואווזים. יש לו גן ירק, וגם גינת פרחים. דיפטריה וקדחת פוקדים את המתיישבים. בתו, ציפורה חולה בדלקת ריאות, ויהודה מוכר שק תבואה עבור תרופות, תרופות שלא הועילו, כי הבת מתה, כמו ילדים רבים אחרים מבין משפחות המתיישבים. למרות עבודת הפרך, החקלאות לא מפרנסת את בעליה, והחקלאים נאלצים להתפרנס מעגלונות - להסיע בעגלות צליינים שעולים מיפו למקומות הקדושים בירושלים.

ליהודה ניתנות שתי הזדמנויות לפגוש את הברון רוטשילד: ב-1887 בביקורו של זה בארץ, יהודה עם עוד צעירים מהמושבה, רכובים על סוסים, משמשים משמר כבוד לפמליית הברון, והם גם מלווים את הפמליה עד לזיכרון יעקב. מאוחר יותר, ב-1892, מעניק הברון את חסותו גם על המושבה פתח תקווה. חיים כהן האגרונום מטעם הברון, משאיר רושם טוב על המתיישבים, אבל אחר כך מגיעים הפקידים שמתייחסים אל אנשי פתח תקווה כמו אל "נייטבס". יהודה מתמנה כמנהל עבודה אצל הברון, ואף נשלח על ידו לבדוק את סוג הקרקע במושבה העתידית חדרה.

ההזדמנות השנייה של יהודה לפגוש את הברון אירעה בשנת 1901 במשלחת של המתיישבים ושל חובבי ציון אצל הברון. בין המשתתפים במשלחת נמנו אושיות חיבת ציון כמו אחד העם, צ'לנוב, אוסישקין, נורדאו. המפגש היה טראומטי: הברון נזף במתיישבי פתח תקווה בעטייה של הדיבה הרעה שהגיעה אליו מפקידיו. הוא לא הסכים שהיקב יהיה שייך לסינדיקט הכורמים – איכרים צריכים לעבוד ולא לעסוק במסחר! כשהברון לא נתן רשות הדיבור ליהודה, הוא קם ופונה אל הדלת. הברון נאלץ להתנצל. בסופו של דבר הברון התרצה, והיקב עבר לסינדיקט הכורמים, הגם שבסופו של דבר נאלצו לעקור את הגפנים בהיעדר קונים ליין, ולנטוע במקומם פרדסים.

כאן אולי המקום לציין שאת הזיכרון מהפגישה הטראומטית בין שליחי חובבי ציון לברון מביא אחד העם במאמרו "שלוחי עם עני" (תמוז תשס"א). הברון הפריד בין המשלחת של חובבי ציון חו"ל ובין משלחת המתיישבים בארץ. אחד העם מתאר את ההשפלה שספגו חובבי ציון חו"ל, ואילו יהודה ראב מתאר את ההשפלה שחוו המתיישבים.

התלאות אינן חדלות לפקוד את יהודה: בניו, כמו רבים מבני המתיישבים, חולים במלריה, הוא עצמו נופל למשכב, בעטיין של החובות הוא נאלץ למכור את ביתו, וכאשר כבר נדמה שבאה ההפוגה בצרות (הפרדס החל לתת פרי), פורצת מלחמת העולם הראשונה, ואי אפשר לשווק תפוזים לאנגליה (אויבת הטורקים), הנפט אוזל ולא ניתן להשקות את הפרדס כי המשאבה מושבתת, ומכת הארבה נוחתת על הארץ. יהודה נאלץ למכור את בהמותיו עבור אוכל נפש, ומה שלא הספיק למכור – גזל הצבא הטורקי. השלטון מבטל את הקפיטולציות, ואפילו נתיני אוסטריה-הונגריה, כמו יהודה, מופקרים לגורלם. הטורקים עורכים מעשי שוד ורצח.

ב-1917, כאשר הצבא הבריטי מתקדם מהדרום, הטורקים מגרשים את יהודי תל-אביב ויפו. הם מגיעים לפתח תקווה שבלאו הכי נמצאה במצב נואש. ברוך, בנו של יהודה, שעבד בתחנה של אהרן אהרונסון בעתלית, הושבע על ידי אביו שלא יצטרף לניל"י, אבל השלטון הטורקי מחפש אחריו, והוא נאלץ להסתתר בלבנון.

הטורקים משליטים טרור, והיהודים במושבה מחביאים כל חומר ציוני שלא יואשמו בחתירה נגד המשטר העותמני בשאיפה לעצמאות. המושבה עוברת מיד ליד – קודם האוסטרלים, אחר כך הטורקים חוזרים וכובשים את המקום, ושוב נכבשת על ידי האנגלים. בין לבין המקום מופגז, ואנשים נהרגים. יהודה מתאר כיצד הצבא הטורקי היחף והרעב שודד את התושבים. לעומת השלטון העריץ והמושחת של הטורקים מתקבל הצבא הבריטי בברכה, כי הוא נלחם למען היהודים שיגשימו את חזון הצהרת בלפור. לפי דבריו של יהודה, הבריטים התנהגו למופת, הם העבירו את הנשים והילדים לתל-אביב, הקימו מחנה לגברים שיוכלו לעבוד במשקים, השאילו להם סוסים לעבודה, וכן סייעו להם בדלק וגם סיפקו להם עזרה באמצעות פועלים מצרים.

אחרי הקרבות מוצא יהודה חורבן בכל אחוזתו, ושוב הוא צריך להתרומם כמו עוף החול מהאפר. מיכל הדלק של מנוע ההשקיה בפרדס מתפוצץ, ויהודה נפצע קשה.

אני סקרתי כאן רק חלק מהתלאות הבלתי נגמרות שחווה האיש הזה שכנראה היה עשוי מברזל, שהרי הוא הצליח כל פעם מחדש להתרומם, לדבוק באדמה ולשלול את הפרזיטיות שמאפיינת חלק גדול מהעולם החרדי שהוא היה חלק ממנו.

[אהוד: הוא מעולם לא היה חלק מהעולם החרדי].

אהוד בן עזר מביא בסוף הספר מחקר שלם על האיש ועל תקופתו. הוא מזכיר את הכמיהה לציון של אליעזר, אביו של יהודה, שהיה גבאי "חברת יישוב ארץ ישראל" בהונגריה, ורשם בפנקסו את פעולותיה. כן, מקפיד אהוד בן עזר להעמיד את העובדות על דיוקן: לבונטין, וראשוני ראשון לציון, לא החשיבו את פתח-תקווה כמושבת העלייה הראשונה כיוון שטענו כי היא נוסדה על ידי ילידי ירושלים. לכן הוא הכריז על ראשון לציון כמושבה הראשונה, אבל האמת היא שרוב המתיישבים הראשונים של פתח תקווה עלו מהונגריה. ספר היובל של פתח תקווה מצביע על יואל משה סלומון כמי שנשאר במקום שיועד למושבה למרות הזהרותיו של הרופא היווני ד"ר מזוריקה. אהוד מדייק: אלו בדיות, והאיש המרכזי ברכישת האדמות היה דוד גוטמן, ולא סלומון. יתירה מזאת, לאחר שסלומון רכש קרקע ביהוד, הוא נטש את פתח-תקווה, ולא חזר אליה מעולם, לעומת הדבקים בקרקע גוטמן, שטמפפר ויהודה ראב. לירושלמים שבין המתיישבים לא היה כל ניסיון חקלאי, לעומת ההונגרים שהיו חקלאים כבר בחו"ל.

הבנתי מהתחקיר של אהוד בן עזר כי בנימין, בנו של יהודה, ואסתר בתו (אסתר ראב המשוררת שהעריצה את אביה), הפצירו באביהם שיכתוב את זיכרונותיו, והוא נענה להם, וממש מזל, כי מסתבר שלאיש היה כישרון ספרותי יוצא דופן, שתיאוריו הם ממש מלאכת מחשבת, כמו תיאור הילדות והנעורים בהונגריה, או תיאור מוראות מלחמת העולם הראשונה, הגירוש והצבא הטורקי היחף, העריץ והמושחת – יכול להתחרות עם הפרוזה של י"ח ברנר בנדון (סיפוריו "המוצא", "עוולה"). האיש הזה גם שפע הומור: הוא מתאר ביד אמן כיצד בילדותו החליט להיות דויד שקולע בראשו של גלית, ואיך "גלית" הפליא בו את מכותיו; איך הוא מבקש לצנוח ב"פרשוט", ושובר יד; איך זרח ברנט קונה עבד כושי, כשמסתבר שזה היה טריק נוכלי, כי "העבד" גונב פרדה ועגלה ומסתלק; יהודה מתאר איך נ"ה אימבר יוצא מבית השימוש בצעקות: "עיפרון, עיפרון!", כי בדיוק שם קיבל השראה; ותיאור אחר - בהיעדר מים להרטיב את הקשר ביצול העגלה השבור של הברון, שהוחלף בענף תאנה, נאלץ ואחד מחברי משמר הברון, מנדל קופלמן, להשתין על הקשר לאחר שביקש מהפמליה לא להסתכל; ערבים צבאו על מוכרי סירי לילה, חשבו אותם לסירי בישול, וכיבדו בהם את אורחיהם היהודים.

בהיות יהודה בפאריס, חברי המשלחת, שנועדו להיפגש עם הברון, מבקרים בלובר, בגני לוקסמבורג, בשדרות אליזה, בוורסאי, בטור אייפל, וגם בפולי ברג'ר... כולם ביקרו שם, למרות שלא נאה, חוץ מאחד העם...;

בפרק "בשוק הפועלים" שברומן "תמול שלשום" של עגנון מתואר העימות בין בני העלייה השנייה המתחננים למקום עבודה אצל איכרי המושבות, ואלה מעדיפים פועלים ערבים כי הם יודעים לעבוד, והם גם יותר זולים. בספר שלנו מופנה המבט מהאיכר אל הפועלים בני העלייה השנייה: בעיני יהודה אלה לא באו לעבוד, אלא לעשות "רבולוציות". הם אינטליגנטים בעלי השקפת עולם בולשביקית – אם לא תעסיק אותם – אתה עוכר ישראל, אם תעסיק אותם – אתה עושק קפיטליסט. הם מרשים לעצמם לעשן בשבת ליד בית הכנסת בטענה שלא כתוב בתורה דבר על טבק...

"התלם הראשון" ראוי מאוד לקריאה משום שמדובר בזיכרונותיו של איש אגדי ממש, וגם משום שחלקים רבים בספר זה הם מלאכת מחשבת ספרותית.

משה גרנות