פנחס שדה: "על מצבו של האדם", רומאן, "ספריה לעם", "עם עובד", תל-אביב, 1967, 243 עמ'.
ספרו האחרון של פנחס שדה עוסק בשלושה מתוך שבעה ימים בחיי אבשלום רייכלין, אחותו אביגיל ופקיד קטן בשם יונה בן-דוד, והוא חלק ראשון לרומאן אשר חלקו השני טרם נדפס [וכניראה גם טרם נכתב].
באבשלום, המעריץ את המעשה הגואל והמשחרר, ואשר כל פריצה עדיפה בעיניו על דרך קיום בינוני, יש קירבה לגיבור האוטוביוגראפי של "החיים כמשל", הרומאן הראשון של פנחס שדה. בדידותו של אבשלום נחצבה ממקור השאיפה לגדולות ולגאולת הנשמה. בדידותו של יונה (אף בה המשך ל"החיים כמשל"), וחלומות גדולתו (המכתב לבן-גוריון) הינם כקורות סבלה של תולעת, שאינה מודעת על שורש מצוקתה, ותועה בעיוורונה. יונה הוא גיבור פאתטי ונלעג (הגם שהוא מבטא יסוד של אשלייה עצמית הקיים בכולנו), בעוד אבשלום – דמות טראגית, מודע על מצבו וחותר לקראת אובדן.
"כל הדרכים נסגרו... עכשיו צריך להפוך... להפוך הכול... כמו שאמר יעקב פראנק..." ("על מצבו של האדם", עמ' 50), אומר אבשלום, ואילו על שאיפתו לגאול את האדם ממצב בו ניראים האנשים כ"מתים", מספרת אחותו אביגיל:
"הוא האדם היחיד שמזכיר לי – שמעורר בי את ההכרה – כי האדם בא מן האינסוף והולך אל האינסוף. ופעם, בעניין אחר, אמר לי: אילו יכולתי לשאת את כל הנשים המזדקנות, הרווקות הבודדות, לחמם ולשמח אותן, כל אחת ואחת מהן... אילו יכולתי לקנות את מרכולתם של כל הרוכלים, של הזקנות המוכרות בוטנים, של החולניים המוכרים מסרקות ופנקסים... אילו יכולתי להושיע את כולם, אבל את כולם, לבל ייוותר אף אחד שנשכח באיזו פינה נידחת, כי דווקא זה יהיה הנורא... אילו יכולתי להאיר את כל החשיכה הזאת..." (שם, עמ' 52).
ומיד אחר-כך בא משפט מדהים: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." (שם, עמ' 53).
"לנגוע בחיים ממש" (שם, עמ' 174) – זו מישאלתו של אבשלום. לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים" – "אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיובי ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת-הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל." (שם, עמ' 183-182).
יסוד "החיים הפאוסטיים" מצוי כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק (בכך ממשיך שדה קו שהחל בו עם ספריו הראשונים "משא דומה" ו"החיים כמשל") – "אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלֵי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך 'לכבוש את העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין'..." (מתוך "החיים כמשל").
ואילו כאן: "...מי יוכל לומר איזוהי תעלת-השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לפעמים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה... איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי-צבי... כשאמר כי צריך לרדת אל תוך הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה." ("על מצבו של האדם", עמ' 186).
אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך שעלה בה מסוכנת משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי מוגבל על ידי שניהם. המספר מתווכח עימו ושואל אם גם בפשע יש משום דרך, ואבשלום עונה כי "כדי להגיע אל מחוז-חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: 'אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב' (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190); השטן גרם לאדם ולחווה לעזוב את גן-העדן ו"כאן חולל השטן, שהיה בשיא גבורתו, את מפעלו הכביר ביותר, והטביע את חותמו על מצבו של האדם עד סוף כל הדורות." (שם, שם).
האמצע הוא מישכנו של יונה בן-דוד, הקוטב המנוגד למישכן אנשים כאבשלום, אשר נשמתם מתנודדת בין שמיים וגיהינום, גאולת אדם ופשע, רחמים על סבלו וגרימת ייסורים לו, למען ייגאל. רק כך, לפי שדה, אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את האמצע הנרפש והבינוני. אבשלום מבקש לרחם ולזעזע. המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה, כל אלו הינן זיוף, הן שייכות לעולם האמצע, עולם הבינוניות והמציאות החומרנית.
הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, ואין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף. (שם, עמ' 54).
אבשלום מצוי מעבר למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי (שם). ג'ינגיס-חאן, כל אכזריות והשמדת המונים – אי אפשר להבינן במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על-אנושית. אלוהים הוא כל-יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196). אולי אלוהים "פרש ומתגורר לו באיזה חדר שכור בעיר גדולה, בשנחאי, למשל – " (שם, עמ' 198). אולי הצטמצם באדם אחד, ואולי אדם אחד הינו אלוהים, הגם שהוא עצמו [האדם] אינו מודע על כך?
תחושת נוכחות אלוהים, הידיעה שיש מי שמבין אותנו, גם אם אין אנו מבינים אותו ואת דרכיו – מרגיעות את אבשלום. הוא זוכה בחסד האמונה, אך לא בהבנה. הוא חי ב"אי-הבנה אמיתית", אותה הוא מעדיף על פני "הבנה מזוייפת" (שם, עמ' 55). המוסר הבינוני (המתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות) מיוסד על הבנות מזוייפות. לכן מתנודד אבשלום על דרך הפשע. הפשע הוא הכל-יכולת, הוא אי-היותך מוגבל על ידי הטוב והרע – האקט המפוצץ והגואל, שבו מתדמה אדם לאלוהים. אך הוא גם הקץ, כצליבת ישו, משום שאדם אינו יכול להיות אלוהים.
אבשלום ואביגיל באים מבית הרוס, הוא שנא את אביו, היא גדלה כל השנים אצל דודה, במושבה כינרת, והקשר ביניהם אבד. אחר גלגולים הגיע אבשלום לצנחנים, הפך לוחם מעולה, באחת מפעולות התגמול נגד הירדנים שחט חייל ערבי שקפץ עליו להורגו, והמיקרה גרם לו לעזוב את הצבא באמצע השירות ולהתבודד בירושלים.
פגישתם המחודשת של אבשלום ואביגיל מתארעת לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר מאת אחיה, על צמאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32).
"פסח-הנשמה" הוא איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי. לפתח הפגישה הנכספת רובצות סכנות: "חכי עד תום סאת מותי... אחריו תשובי לראות אותי." (שם, עמ' 33).
עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, ממנו מתרמז גילוי-עריות – וקשרם לפשע וליונה בן-דוד – מובלע בחלומו של אבשלום; הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).
אבשלום ואביגיל, שני חלקיה של נשמה אחת, המבקשים להתאחד, נחצבו ממקור אחד ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי. הנשמה מבקשת לחזור למקורה האלוהי. התאחדותם, כפרעונים הקדומים, מרמזת על אלוהות ופשע גם יחד. השלימות האמיתית, מצב גן-העדן – הם על-אנושיים. כאן המעשה המפוצץ של אבשלום. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (אות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) מאחר שלא היה יכול להתארע באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום); טעותו של שבתאי-צבי בכך, שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה, לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר במוקדם.
המעשה הגואל של אבשלום, אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו גם טעותו. בקבלה אנו מוצאים פיתוח רעיון מסעיר (מבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור העולם למצבו הפאראדיזי, הגן-עדני, ויבוטלו איסורי-עריות. אמנון ותמר – אבשלום ואביגיל – כאילו נמצאים כבר בגן-עדן, במצב פאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית אינה עתידה לבוא, ומשום כך הם ייכשלו.
פנחס שדה מודיע לנו בספרו, כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא, שאינו חטא לדידם. יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ומסיים כאכסהביציוניסט ברחוב, כאונן המשוגע. הוא אינו יודע כי גם אילו באה אליו הבחורה אשר לה הוא מצפה, לא היה משתנה מאום במצבו. יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שמרביתנו חיים מיום ליום. אבשלום, המתנודד בין קצוות, בין שמיים וגיהינום, מודע על מצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, אשר יבחש את עולם-האמצע (כי כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף בעיניו על פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בהווה) – אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, בגלל רצונו להתדמות לאלוהים, להפוך את האנושי לעל-אנושי (או להיפך) – וסופו להירצח או להיצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם, תוך ניסיון לחיות על מישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.
אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרֶה-גאולתי, בלתי-ניגאל – וזו טעותו. אשר נותר בסופו של דבר אינה הגאולה אלא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו.
פנחס שדה מאחד בכתיבתו חגיגיות של משורר עם דייקנותו של פרוזאיקן. ספרו כתוב בצורה מרתקת, ומבחינת המסגרת הצורנית הוא מושפע ממיטב מסורת הרומאן של המאה הי"ט, ובייחוד מדוסטוייבסקי. דומה כי בספרו האחרון הצדיק אותה תחושה שנתעוררה כלפיו עם "החיים כמשל" – שהינו כיום הסופר הרציני ביותר בקרב בני תקופתו בארץ, למרות שגורל יצירותיו להיתקל לא רק בהבנה מזוייפת אלא גם באותה "אי-הבנה אמיתית" שהיא ממהותן של השאלות שהציב לפניו ובחר להתמודד עימן, שאלות שכניראה אינן מעסיקות כיום שום סופר עברי אחר מלבדו.
*
הרשימה "'על מצבו של האדם' לפנחס שדה" נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-14 ביולי 1967. הספר הטרי הגיע אליי לפי כתובת חטיבת המילואים שלי בתקופת ההמתנה, ושדה חרד מאוד לשלומי, לדבריו – כל תקופת המלחמה, פן לא אחזור ולא אוכל לכתוב את הביקורת על ספרו.
*
לימים שאלה אותו בראיון פנינה רוזנבלום, בהתייחסה ליונה בן-דוד, שעליו מסופר ב"על מצבו של האדם" שהוא מאונן – "האם חשוב לאונן?"
פנחס ענה לה: "לאותו גיבור זה ודאי היה חשוב, ועובדה שנלחמתי שמונה חודשים עם ההוצאה לאור על זכותו לאונן, נגד דרישתם שאשמיט את הקטע. ולעצם השאלה: אוננות היא, ודאי, אחת מדרכי הביטוי המיניים ואפילו החלומיים. בנעוריי, וגם שנים לא מעטות לאחר-מכן – כן! מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך-כלל." ("לאשה", 12 במרס 1984).
פרשת מאבקו של פנחס שדה במערכת "הספריה לעם" של "עם עובד" בנושא האוננות של יונה בן-דוד, כפי שסיפר לי, היתה כך: הם התווכחו איתו על מיספר הכפתורים שיונה בן-דוד פותח בטרם מעשה, ונותר בטכסט המודפס רק כפתור אחד, מה שהיקשה על קוראים רבים להבין את המתרחש. כמו כן ביקשו ממנו שההתרחשות הזו, המתוארת בשדרות רוטשילד בתל-אביב, לפחות לא תיעשה בקטע שמול בנק הפועלים (השייך להסתדרות ושעימו עובדת ההוצאה) – והוא אכן נאלץ להעבירה לפינה אחרת בשדרה.
מתוך הספר: "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" מאת אהוד בן עזר. אסטרולוג, 2002.
בצילום: אהוד בן עזר ופנחס שדה בשנת 1969
