על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור 2009, 344 עמ'

במרכזו של הרומן "ספר הגעגועים" מצויים שלושה נערים בני מושבה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה: אורי (בן-עמי), "האני המספר", ושני חבריו – צבי וגיורא. אורי הוא נער רזה וחלש פיזית, שונא התעמלות ועבודה פיזית (המקודשת כל כך במשפחה!) קורא ספרים עד שמסתחרר לו הראש, הוזה בדמיונות, בעל רגשי נחיתות; צבי הוא הפנטזיונר בין השלושה, והגורף אחריו בעיקר את אורי, עבורו מלחמת העולם לא תמה, ולכן היישוב, כביכול, שורץ מרגלים שמחייבים התנהגות בהתאם (תצפית על בתי "מרגלים", הליכה במבנה "קרבי" וכד'), הוא מתכנן תוכניות לבניית אווירון שיופעל בכוח דיווש בפדלים של אופניים; הוא מתכנן רכב הנוסע בכוח המגנט, טלפון הבנוי על גדר, פרשוט (מצנח) ועוד; גיורא הוא "הארצי" שבין השלושה – אינו אוהב לקרוא ספרים, אבל הוא וירטואוז בכדורגל ובגידופים וקללות בחמש שפות.

השלושה יוצאים בחופש הגדול (לא בחופשה הגדולה חלילה!) ל"יום שדה" במלונת שומר עזובה שבאחת המקשות של אחוזת פלז. בילוי של יום במקשה הזאת ובבריכה שבפרדס הסמוך הוא המסגרת לעשרות גלישות של "האני המספר" אל ילדותו הרכה, אל נעוריו המאוחרים, אל בגרותו ואל דמויות רבות שפגש או שמע עליהן לאורך חייו. כלומר, זה סיפור המסגרת עליו נתלות עשרות הגלישות ההופכות את הרומן לפסיפס של סיפורים ואנקדוטות.

אלא שהסופר עצמו מעניק "פטור" למבקריו הפוטנציאליים, ועושה את העבודה במקומם: הוא מסביר שבאמת "יום השדה" איננו אלא סיפור מסגרת שנועד לאפשר לו לקפוץ מעניין לעניין באמנות המונטאז' (עמ' 101, 253, 256-255), והוא גם מפענח את סודותיו של "רומן המפתח" שכתב: רצונכם לדעת מי היה המודל שעל פיו עיצב את צבי. ובכן זה זאב קליין, לימים – ד"ר זאב קינן, וגם שמוליק גולדשמיט משדה ורבורג. גיורא עוצב על פי דמויותיהם של אהוד אקסלרוד (אלמגור) ונחום סטלמך האגדי. נלי, אהובתם של אורי וצבי גם יחד, היא זיווג שבין ורדה וגבריאלה; המורה לפיסיקה, שסטר לאורי על פניו, הוא המורה צדקה, ואחוזת פלז, סביבה מתרחשת עיקר העלילה, היא אחוזת קלמניה, שעליה מרחיב הסופר את הדיבור לאחר סיום סיפור העלילה (ראו עמ' 293-279, 309 ואילך). הסופר גם איננו מאפשר למבקר הפוטנציאלי להתחבט בשאלה לפשר שם הרומן, והוא חושף את סיבותיו בצורה גלויה (עם 229). ואם יתמה הקורא מדוע חוזר הסופר על דמויות, סיטואציות, וסיפורי המעשה, עליהם כתב בספריו הקודמים – יעיר הוא בפניו שכל ספריו ביחד אינם אלא פרקים בספר גדול אחד (עמ' 317, 320).

האם המבקר יקרא את הספר ויישאר חסר מעש? לאו דווקא – הסופר השאיר לו את העיסוק בעיקר שבספר, ואני מרשה לעצמי להצביע עליו: העיקר בספר הזה הוא עיצוב הדמויות הנפלא: אביו של אורי, דודו אלכס אהוב הנשים, דודו הדלפון של גיורא מאמריקה, צבי הפנטזיונר וגיורא "הארצי" – כולם עומדים ממש חיים לנגד עיני הקורא. הסקרנות של הנערים (בעיקר בענייני המין) ומשחקיהם המסוכנים שובים את הלב בכנות שבה הם מתוארים. אתה נדהם מהזיכרון הפנומנאלי של אהוד בן עזר, כגון בתיאור משחקי הילדות: "מלחמות" בין ארמדות של חיילי פלסטלינה, וכגון בתיאור הבולמוס שבאיסוף ג'ולות, בולים, תרמילי רובה וכו'.

התיאורים בספר הם מלאכת מחשבת – הזכרתי קודם את התיאור הנפלא של משחק מלחמות הפלסטלינה, שרק מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 143-142), אך פטור מבלי להביא שתי דוגמאות של תיאור אווירה ונוף – אי אפשר, ולו כדי לרמוז לכוונתי:

"שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים, מקום לחלום בו ולשחר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרת ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ" (עמ' 125)

ובמקום אחר:

"משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשטינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.

"ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המזורה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן". (עמ' 206 ראו גם עמ' 67, 129, 243, 244 ועוד).

המבקר הפוטנציאלי יכול להתרכז גם בכנות הבלתי מתפשרת של אהוד בן עזר. הוא איננו מייפה את הילדות, אלא חושף את המחשבות הקרימינליות ביותר שהגה הוא, והגו חבריו. הוא אמנם היה ילד רזה, שברירי ומופנם, אבל שכנה בו רשעות שגרמה לו להתעלל בילדים כשזה רק הזדמן לו (עמ' 91), ובאחד המקומות הוא מודה שילד יכול להיות אכזר כמו חיה צמאת דם (עמ' 239). כן, ועיקר המחשבות "השליליות" של הילדים סבות, כמובן, סביב המין וסודותיו. הוא אמנם מצהיר שלא צריך להתנצל על הסקרנות שמעורר המין בילד, כמו במבוגר (עמ' 241), למרות שגישתו זאת הובילה את קוראיו ואת הקרובים אליו להצביע עליו כעל אשמאי זקן הכותב באובססיביות ספרות מזוהמת (עמ' 38, 146, 195).

ובאמת מתוארים בספר שפע של מעשים מגונים שעשו בו, ושעשה הוא באחרים, מעשים שבעטיים היו פוסקים השופטים היום עשרות שנות מאסר (עמ' 243-242, 245, 247, 251, 272-270, 277-276). הספר גדוש בתיאורי התעלסויות ומעשי אונן, תוך שהוא משתמש במילים מן העגה ההמונית ביותר (עמ' 77, 86, 136, 169-168, 175, 184, 196-192, 198, 206, 245, 265-261, 270-269, 272, 273, 275).

אינני פוריטן, אך אני מודה שתיאורי מין גסים ובוטים גורמים לי להתקפל. כשקראתי את ספרו של אהוד בן עזר "חנות הבשר שלי" חשתי אי נוחות גדולה. אולי האשם הוא בי, שכן לא נעלם ממני שהכתיבה הפורנוגראפית של הנרי מילר , למשל, נחשבת לקלאסיקה, וכי אין היום כמעט רומן (בעיקר של סופרות) שאין בו סצינות מין נועזות. יחד עם זאת, אני סבור שהעניין הזה ראוי להיות מרומז, ולא חשוף לחלוטין הדרך שנראית לי עדיפה היא דרכם של משוררי ימי הביניים, שבמקאמות ובשירי החשק שלהם, שיחקו בווירטואוזיות בפסוקי התנ"ך התמימים, שבהקשר הנאמר הפכו לארוטיקה חריפה.

יתרון ברור לכתיבה של אהוד בן עזר מצוי בחוכמה העממית, בעיקר חוכמתם של האיכרים העבריים, ושל הפלחים הערביים, בה הוא מתבל את סיפורו, ושאת המעשיות המיוחסות להם הוא משבץ בתוך הגלישות הרבות (ראו עמ' 72-71, 77-72, 86-82, 101-92). הספר משובץ בפתגמים ובאמרות כנף, ואלה מעניקים לספר אווירה של חוכמת קדומים.

כיוון שהגלישות הן בקונצפט של היצירה, מרשה לעצמו אהוד להזכיר ברומן זה את דעותיו הפוליטיות בעניין הסכסוך עם הפלסטינאים, בעניין המאבק הפמיניסטי ומאבקם של המקופחים המקצועיים (עמ' 145, 165, 175, 180, 207, 244, 254, 272-271, 291, 319, 323-322, 335, 341-340), ממליץ על ספריו שלו (עמ' 50, 228, 311 ואילך, 317, 321), ומעניק תפקידי משנה לסופרים עמיתים (רות אלמוג – עמ' 94, 280; שמאי גולן – עמ' 154, 180 יהושע קנז – עמ' 290), ועניינים אלה אינם פוגמים, לדעתי, בסקרנות שהספר מעורר, הגם שקוראיו של אהוד בן-עזר נפגשו בגלישות מן המין הזה בכתביו הקודמים.

אבל יש קטעים בספר שנראים לי ממש מודבקים, מה גם שכבר פירסם אותם בעבר לא פעם, כגון כל פרק 43 (עמ' 294 ואילך) הלא היא רשימתו של סילמן על ביקורו בקלמניה, וכל פרשת קשרו של הסופר עם יצחק רבין (המאמר התומך בו שכתב בעיתון, הביקור בלשכתו, הרקוויאם לאחר הירצחו וכו' – עמ' 325 ואילך). מדוע אהוד בן עזר שיבץ קטעים אלה בסוף רומן היפה למדיי שחיבר – רק לו הפתרונים.

[אהוד, תקווה וינשטוק כתבה על חלק מתוך "ספר הגעגועים" בגיליון 1538. בזמנו כתבתי רשימה על כל הספר. אני מצרף אותה כאן, אולי תרצה לפרסם אותה שוב.

שלך,

משה גרנות]