עשרים שנה מלאו לנסיגה מלבנון. תמכתי בנסיגה חד צדדית מלבנון. האמת היא שהגעתי למסקנה הזאת הרבה לפני שהיו קולות כאלה בחברה הישראלית. לפני ארבע אימהות, לפני יוסי ביילין, שהיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לכך. אני הצעתי זאת במאמר ל"על הצפון" מיד לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993 וההבנות בעקבותיו, שהפכו את יישובי הצפון לבני ערובה. הגעתי למסקנה שאין שום תוחלת בישיבה בלבנון ובהקזת הדם הזאת. הבעתי חשש שאנו הופכים את לבנון לכלי מיקוח בידי הסורים במו"מ על נסיגה מהגולן. והערכתי שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך קיומי עם לבנון, וברגע שניסוג משם, לא יהיה עוד סכסוך עימם.
תמכתי בהחלטתו של אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית. מתחתי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה, אך היא לא שינתה את עצם תמיכתי בצעד. וגם היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני חושב שנכון היה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי.
אבל צריך לומר אמת – הנסיגה לא הובילה לשקט. ממש לא. ברגע שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, עד המ"מ האחרון, וכיבדה את קו הגבול שמשקיפי הגבול סימנו גם כאשר התנגדה לדעתם, לבנון המציאה את פירכת הר דב, או "ביצות שבעא" – כביכול שטח לבנוני שישראל לא נסוגה ממנו, כדי להמשיך את המלחמה (ועד היום הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבאופן אוטומטי תומכת תמיד באויבי ישראל, קוראת במצעה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים בלבנון...). וחיזבאללה זינב אחרינו אחרי הנסיגה. זמן קצר לאחר הנסיגה נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל. הר דב הופגז שוב ושוב בידי המחבלים. הגבול המשיך לסעור. היה הפיגוע הרצחני ליד קיבוץ מצובה, שבו נהרגו 5 ישראלים.
ומתוך המציאות שאחרי הנסיגה, בגבול שהמשיך לדמם ללא הרף, פרצה מלחמת לבנון השנייה. וכדאי לזכור כיצד היא פרצה. בפיגוע שבו נהרגו חמישה חיילי צה"ל ונחטפו גופותיהם של שני חיילים נוספים. במקביל, כדי להקשות על המרדף של צה"ל אחרי החוטפים (באותה שעה הנחת העבודה היתה שהחטופים חיים) פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול מראש הנקרה עד החרמון.
לא. הנסיגה מלבנון לא הפסיקה את האש. את האש הפסיקה מלחמת לבנון השנייה, המושמצת. היו במלחמה מחדלים וכשלים רבים, הן בהתנהלות הדרג המדיני, הן בדרג הצבאי והן בניהול העורף. אבל המלחמה, ובעיקר ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה בביירות, הביאו לשקט כמעט מלא, שנמשך כבר 14 שנים. וזה העיקר. בשעתו, גם התומכים הגדולים ביותר במלחמה לא האמינו שהיא תביא לשנתיים של שקט וגם המתנגדים הגדולים לה היו מוכנים לקנות שנתיים שקט.
אי אפשר להאשים אותי באהדה לאולמרט, ההיפך הוא הנכון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה. עם כל כשליו בניהול המלחמה, עצם ההחלטה האמיצה על פתיחתה וההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה, הן מההחלטות הביטחוניות החשובות והמוצלחות ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אני תמכתי במלחמה מרגע פריצתה, אך במהלך המלחמה מתחתי ביקורת חריפה על התנהלותה ועל הסכם הפסקת האש. ראיתי ב"תיקו" הזה, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל חלוץ, תבוסה של ישראל. בראש השנה שלאחר מכן, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, בזכות "ניצחונו".
אני שמח להודות בטעותי (שבה היכרתי כבר אחרי שנתיים מפתיעות של שקט).
ארבעים שנה דימם הגבול עם לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות נועזות לעורף האוייב ובראשן מבצע "אביב נעורים". הפצצות קני מחבלים בלבנון. פעולות גדולות נגד הפת"חלנד. מבצע ליטני. מבצע שלום הגליל. התמשכות מלחמת לבנון הראשונה. הסכם השלום בין ישראל ללבנון (מישהו בכלל זוכר אותו?). נסיגות מדורגות מאזורים בלבנון. הנסיגה הגדולה ב-1985 שהוגדרה "היציאה מלבנון" אך למעשה היתה ההתבססות (והתבוססות) ברצועת הביטחון. 15 שנות רצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה המלאה מלבנון. ושום דבר לא עצר את הדימום. רק מלחמת לבנון השנייה.
יש הטוענים שהשקט אינו קשור למלחמת לבנון השנייה, אלא לכך שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים פרצה שש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, והיו אלו שנים שקטות לחלוטין, חסרות תקדים. השקט נמשך אמנם גם בימי מלחמת האזרחים, אך לא בגללה קיומה. ואילו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, המשיך הגבול עם ישראל לדמם.
ובחזרה לנסיגה מלבנון. כאמור, אני חושב שהיה עלינו לסגת, כי הישיבה שם היתה חסרת תועלת וגבתה מחיר כבד. אך יש להביט לאחור ולבחון איך האוייב פירש את הדברים. לאחר הנסיגה נאם נסראללה בבינת ג'בייל את נאום קורי העכביש. בנאומו הוא השווה את עוצמתה של מדינת ישראל לקורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, אמר לשומעיו.
הצעד הזה גרם לחיזבאללה לזנב בנו. הנסיגה נתנה רוח גבית לערפאת במתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים; מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך. גל ההתאבדות לא נבע מייאוש אלא מתקווה. הם האמינו שמצאו את הדרך לשבור את רוחנו ולהביס אותנו, בדיוק כפי שפירשו הפלשתינאים את הנסיגה מגוש קטיף.
ואי אפשר, כמובן, בלי הנקודה הגולנית.
אהוד ברק החליט על נסיגה מלבנון עוד טרם נבחר לראשות הממשלה. לטענתו, בראיון למעריב לפני שבועיים, עוד כראש אמ"ן זו היתה דעתו. הנסיגה נעשתה ב-24 שעות. היא היתה שנה אחרי בחירתו.
למה הוא חיכה? למה הוא השאיר את חיילי צה"ל בלבנון שנה שלמה, להקיז את דמם, כאשר הוא היה משוכנע שאין בכך שום צורך?
לאורך השנה, עיקר מעייניו היו בניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן היתה מאוד לא פופולרית, בלשון המעטה. לעומת זאת, הציבור מאס בישיבה בלבנון והנסיגה ממנה היתה פופולרית מאוד. בכל הראיונות, וברק פטפט את עצמו לדעת בראיונות יומיומיים בכל כלי התקשורת, הוא הבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה "ב-הס-דר", כפי שהקפיד להטעים. איזה הסדר? עם סוריה, כמובן.
כלומר ברק השאיר במשך שנה את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם על הגולן. ורק אחרי שהמו"מ עם סוריה נכשל, החליט על נסיגה חד צדדית.

2. צרור הערות 13.5.20
* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פירסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.
"עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצידו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.
"נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם."
כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי – הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.
זאת היתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחוכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.
אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" היתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי."
את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.
מנדלבליט הוא סיוויל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.
אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמיתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.
אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.
אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא היתה לו ברירה. התביעה הזאת היתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.
הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני יילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.
על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו." יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.
אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.
זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.
יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה... גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל." ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש." וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה." הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות." כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה." מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה?"
בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מיספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו היתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.
ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים.
אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.
סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.
כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ובשומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו בy-net-. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.
ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום איתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.
אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצידם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.
סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.
בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, היתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל-מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חוכמת העיתוי.
חוכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא היתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. ייתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.
ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים."
חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה היתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.
יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.
אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.
בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" – למה הוא התכוון?
מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."
זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.
על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המיספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השידרה הכפולה, תוכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון.

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.
עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.
הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,
להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,
להיות גולנצ׳יק זה לא לתת למה שאתה
להפריע למי שאתה יכול להיות.
אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.
גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני
גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני
ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי."

מלח הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב ל"ג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949, ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון: מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק י"ג בפרק י"ז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה."
לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.
בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.
את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.
אורי הייטנר