על ספרה של מרגלית מתתיהו "עשבי חלום"
הוצאת עמדה 2020, 132 עמ'

עד שנות השישים המאוחרות ההוויה הארצישראלית זעקה את שלילת הגלות על כל ביטוייה, כי הרי מלחמת העולם השנייה חשפה בכל זוועתו את הכישלון הקולוסאלי של הקיום כמיעוט בין הגויים. ההנהגה הפוליטית, ומתווי דרך התרבות באותם ימים, הצביעו על צדקת דרכה של הציונות כסיבה מכרעת לצורך ב"כור היתוך" של יוצאי כל הגלויות, ויתור סוחף של כל מה שהגלות הביאה לעולם, ויצירת "יהודי חדש".
קשה להתווכח עם הנרטיב הזה, אבל באמת האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של מאוויים, של יצירה, של געגועים לעצמאות, של תפילה זכה לישועה באחרית הימים? גדולי רוח בעלי שם עולם צמחו בגלות, שירה וסיפורת מהמיטב שבספרותנו צמחו בארצות הפזורה – הרי אלה אוצרות שאין ערוך להם.
התפכחנו מאז, ואני מניח שעזרה לכך העובדה שקרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ישראל ובעולם מדברים עברית, דבר שנראה בראשית ימיה של המדינה כחלום רחוק – אז דיברו בארץ בשבעים לשונות. העובדה הזאת מילאה אותנו ביטחון שאפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות, מותר לחקור, וכן, מותר גם להתגעגע. רובנו המוחלט באנו משם, ואסור לנו להביט אחורה רק בזעם, שמא נאבד תועפות חוכמה ויופי – ונתעלם מעצמנו.
וכאן ממלאה מרגלית מתתיהו תפקיד מרכזי: היא הצברית, שנולדה בתל-אביב, צוללת ביצירתה ובמחקריה אל העבר של היהודים הספרדיים, אלה שאחרי גירוש ספרד הגיעו ליוון, ומשם, חלקם עלו לארץ-ישראל, וחלק (גם ממשפחתה!) – אבוי! – נספו באושוויץ.
מרגלית חקרה את העיתונות בספרדית-יהודית בשאלוניקי, והיא מחבקת את שפת הלדינו בשיריה (גם שירים בשתי הלשונות) כדי שלא תגסוס חלילה, כמו שכמעט קרה ליידיש. היא פועלת להנצחת קורבנות השואה ילידי יוון, וחוזרת אחורנית אל שנת 1492, כאשר המלכים הקתוליים גירשו את היהודים מספרד, אלה שיצרו תרבות אדירה, בשירה, בפילוסופיה, ברפואה, באסטרונומיה, בפרשנות המקרא והתלמוד.
שם המשפחה של הורי אימהּ של מרגלית הוא "ליאון", ולמותר לציין שהוא מצביע על כך שאבות אבותיהם גורשו מהעיר ליאון. בספר שלפנינו חשים את המשיכה האדירה של המחברת אל העבר הרחוק שאבות אבותיה חיו ויצרו בעיר הזאת. על כך ניתן לקרוא בסיפור "המיילדת", בשירים "ממדריד לליאון", "הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון". רחשי ליבה של מרגלית מופנים לעיר בה חיו אבות אבותיה, והעיר הזאת, ליאון, מוקירה את יצירתה ומכבדת אותה בכך ששיר שלה חקוק באנדרטה שבעיר, וגם כיכר בה נקראת על שמה.
גם שמה של משפחת אביה "רייטן", מצביע על מוצאה הספרדי, כי שם זה, כנראה, הוא שיבוש של השם "גייטן", שמה של עיר בספרד, שממנה יש להניח הגיעה המשפחה (ראו בסיפור "המיילדת"). המשוררת מסיירת בספרד היפה, מולדת שהתכחשה לבניה היהודים, וכותבת עליה שירים מכמירי לב: "קנטבריה", "קפה 'קומרסיאל' / מדריד", "קפה 'סהרה' / מדריד", "גירונה", "הילריו, במכונית רוסיננטה ואני בספרד".
רוסיננטה הוא, כמובן, שמו של הסוס הזקן והכחוש של דון קישוט, וזה גם השם של מכוניתו הישנה של הילריו, שאם יודעים איך לדבר איתה, היא עולה אפילו על הרים. הילריו מזכיר במסע הזה את משה דה ליאון, איש "הזוהר". רוסיננטה מגיעה לאגדן, חניית הביניים של מגורשי העיר ליאון בדרכם לפורטוגל, וגם אל מערת נטיפים מדהימה ביופייה ("הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון").
הארץ השנייה שליבה של מרגלית מתתיהו קשור אליה היא יוון, ארץ הולדתם של הוריה, שגם בה אירע אסון ליהודיה בימי מלחמת העולם השנייה. הוריה הקדימו לעלות ארצה, וניצלו, ואילו רבים ממשפחתה נספו באושוויץ.
שתי ערים יווניות מוזכרות בעיקר בספר הזה: האחת היא דמוטיכון, עיר הולדתו של אביה, שם הקלגסים הנאצים רצחו את סבא וסבתא שלה. מרגלית ושתי אחיותיה מבקרות בעיר הזאת בשנת 1996, וכשהן משקיפות אל נוף העיר, מופיע איש שמזכיר בדמעות את המשפחות היהודיות שהיו בעיר, וגם את משפחתם של סביהן, שכולן כבר אינן (השיר "דמוטיכון" והסיפור "האיש שהופיע ונעלם"). העיר השנייה והמרכזית יותר בספר זה היא שאלוניקי, שזוכה בו להרבה אזכורים.
מרגלית מסיירת ביוון ומזכירה רגעים קסומים שחוותה בהם – "בכיכר המוזיאון" באתונה, "מטאורה", "בין הרי נפפיליון", "שוב איתך בשאלוניקי" – השיר מוקדש לאימה, מטילדה ליאון-רייטן, כמו שירים נוספים אחרים המוקדשים לה: "הצמיד", "שוב איתך בשאלוניקי", "עירך" "אימי", "פתחי זמן"; ראו גם "הבית" "אבי, אימי, אני והבית", "פני אבי".
השיר "מרווה" מוקדש למשורר משה דור, אבל התכתבות ישירה עם משורר מופיעה בספר רק עם המשורר היווני אלכסנדר קוואפיס, שחי באלכסנדריה שבמצרים בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 ("קריאה בשירי קוואפיס"), ללמדך שתרבות יוון ספוגה ביצירתה של מרגלית מתתיהו.
ואיך אפשר לא להזכיר את שירי האהבה מרטיטי הלב שלה: "קולך", "נפגשנו באקראי", "פנים אחרות", "מרתף קיץ", "דף אהבה", "בדואית העיר", "חצות ניסים", והשיר הדרמטי על אושר גנוב – "מדרגות של חצות"; או את השורות הנפלאות הנחרטות בזיכרון: "מילים סעדו לאור נרות" ("הבית"), "נעליים קשות גורל נערכו למתקפת חיים" ("דמוכטיכון"), "פני בוקר נדבקו / לזנב לילה" ("שירת ים"), "תולה עננים על קולב" ("פחד"), הזמן / פסע בין חלון לחלון" ("מצב"), וארשה לעצמי ציטוט של בית משיר:

מֵעֵבֶר לְקַו הַהַמְתָּנָה
יֵשׁ לְחַבֵּק אֶת הָרֶגַע,
לְשַׁחְרֵר נִצְרָה,
וְעַד לְשִׁכָּרוֹן לְהִטָּמַע בְּגוּפְךָ.

וְאַחַר לִפְגֹּשׁ שׁוּב אֶת פָּנֶיהָ הָאֲפֹרִים
שֶׁל הַשִּׁגְרָה.
["מעבר לקו ההמתנה"]

מי שמלהטטת כך במילים בהחלט אפשר להאמין לה כשהיא מצהירה: "לולא הכתיבה, / היה טירוף בא" ("לולא הכתיבה").
משה גרנות