"בשנת 1912, בהיותי נער כבן ארבע-עשרה," מספר נחום גוטמן, "עליתי לירושלים. וכשנכנסתי ל'בצלאל' נדמה היה לי שנפתח לפניי עולם גדול וחדש." ["בין חולות וכחול שמיים", 1980, עמ' 99]. נחום היה צעיר ה"בצלאלים", והוא התקבל לאחר שמייסד "בצלאל", פרופ' בוריס שץ, שהיה ידידו של אביו הסופר והעורך שמחה בן-ציון גוטמן בתל-אביב, התרשם מאוד מציוריו של הנער נחום והמליץ להעביר אותו מגימנסיה "הרצליה", שבה למד לא בהצלחה מרובה – אליו ל"בצלאל".

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. לאחר זמן לא רב פסקו לימודי הציור ונחום עם חבריו יצאו למושבות יהודה, כפי שהוא מתאר בזיכרונותיו אלה וגם בספרו הנהדר "החופש הגדול או תעלומת הארגזים".

נחום כתב באהדה ובאהבה רבה על חבורת הציירים הצעירים ב"בצלאל", על גורלם המר של אחדים מהם, וכן כתב בהערצה על מוריו בירושלים פרופ' בוריס שץ ואבל פן, כמו גם על מורתו לפני כן, הציירת אירה יאן בתל-אביב.

והנה אני קורא ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 15.5.20, ברשימה של שלמית בז'ראנו "שמואל לוי וחדגדיא", כי – "בדידותה [של חדגדיא, שלמדה אף היא ציור ב"בצלאל"] גברה אף יותר לאחר חרם שהטילו עליה הסטודנטים בהנהגת נחום גוטמן, שהכריז עליה בוגדת לאחר שבילתה את אחת השבתות בטיול עם סגל המורים."

בשום מקום בסיפוריו ובספריו של נחום גוטמן, וגם בכל העדויות והמחקרים שקראתי על אודותיו, לא מצאתי רמז ל"חרם" המתואר כאן. גם לא לכינוי "סטודנטים" לפרחי-הציירים ב"בצלאל". המקרה גם מנוגד לגמרי לכל תיאורי האווירה הטובה והחברית ששררה באותה תקופה בין המורים לתלמידים ב"בצלאל", כפי שמספר עליהם גוטמן. גם קשה להניח שהוא, צעיר התלמידים, אולי בן 15-16 בתקופה הזו – הנהיג "חרם" של התלמידים המבוגרים ממנו – נגד חדגדיא.

מעניין מאוד איפה מצאה שלמית בז'ראנו סימוכין לסיפור שהיא מביאה כאן, ואשמח מאוד לדעת כיצד ומתי האירוע, שבעיניי הוא כל-כך לא הגיוני ולא אופייני – אכן התרחש?