שמעון שיפר: המתריע –
שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד
הוצאת ידיעות ספרים, 2019
ספר השיחות עם עמוס גלעד נקרא, ולא בכדי, "המתריע". עמוס גלעד מילא לאורך עשרות שנים תפקידים רבים מאוד במערכת הביטחון, כקצין זוטר שהתקדם בהיררכיה הצבאית וכדמות מרכזית במשרד הביטחון. בכולם הוא היה בגדר מתריע. מתריע מתוקף תפקידו המודיעיני, להציג את האיומים בפני הדרגים שמעליו, בצבא ובמערכת המדינית. מתריע מתוקף אישיותו, שהציבה אותו בתפקיד המתריע בשער, המזהיר מפני שגיאות וטעויות. לא אחת הלך נגד הזרם, לעיתים אחד נגד מאה, לא אחת הגחיך את עצמו בעמדת הסטרא אחרא הטרחן והנודניק שאינו מרפה. וכמעט תמיד הוא צדק. ולא פעם דעתו לא התקבלה, אף שהוא נלחם עליה באדיקות ולא הרפה, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. מחיר הטעות עלה לנו בדמים רבים.
עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים שדעתו נדחתה, לעתים התקבלה בזלזול, ולמרבה הצער הוא צדק. ויותר משהוא כועס על ההחלטות הרות האסון, הוא כועס על הזלזול בהתרעות ובמתריע, ובמה שהוא מכנה: ממדרים את המודיעין.
הרבה מדובר היום על ה"דיפ-סטייט", אותה אגדה על "שלטון הפקידים" וחולשת הדרג הנבחר. למי שטוענים את התיאוריות הללו, אני מציע לקרוא הספר. הספר מצביע על מציאות הפוכה – הדרך המדיני הנבחר, שאין עוררין על כך שהוא מוסמך לקבל את ההחלטות, מזלזל בדרג ה"פקידותי", מצפצף עליו. כאשר מדובר בענייני ביטחון, זו סכנה של ממש. לא בכדי, מנחם בגין הממלכתי, קידש את ה"סיוויל סרוויס", השירות הציבורי הנאמן, המקצועי, שמשרת באמונה את הציבור גם כאשר הדרג המדיני מתחלף. גלעד הוא התגלמות הסיוויל סרוויס הזה, שמי שמתיימרים להיות ממשיכיו של בגין כה סולדים ממנו ונלחמים בו.
הנה, דוגמה מייצגת. טרם צאתו של אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד, שבה הציע לערפאת את הצעתו מרחיקת הלכת, ששברה את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של השמאל הציוני – בקעת הירדן, ירושלים וכו', מתוך הנחה שביכולתו לשים קץ במפגש פסגה אחד לסכסוך הישראלי ערבי, ידע ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמוס גלעד, שלא זו בלבד שפניו של ערפאת אינן לשלום – הוא מכין עימות כולל עם ישראל. הערכתו הייתה מדויקת לחלוטין. הוא היטיב לתאר במדויק את תרחיש מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים שעלתה בחייהם של יותר מאלף ישראלים, ואפילו את מועדה. מתאר שמעון שיפר:
"במקביל [להערכה שהגיש לראש הממשלה ושר הביטחון ברק] הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה."
נכון, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא המחליט, הוא הדרג המדיני, עליו האחריות ובידיו הסמכות. אבל ההיבריס של "אני ואפסי עוד," הזלזול, החשיבה של ראש ממשלה שעצם העובדה שהעם בחר בו מעידה שכל התבונה נמצאת אצלו ומיהם הפקידונים שילמדו אותו, המיטה עלינו את האסון הזה, והתנהלות דומה של מנהיגים אחרים המיטה עלינו אסונות אחרים.
בספר מתמקד גלעד בשלושה אירועים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהוא התריע וצעק ונתקל באוזניים אטומות. לו רק שמעו בקולו...
האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון הראשונה. מהיכרותו העמוקה את הזירה הלבנונית, כולל היכרות אישית עם חלק מן הפרטנרים בלבנון, הוא הבין שהמוסד וצמרת המדינה, ושר הביטחון אריק שרון בראשם, נפלו בשבי הפלנגות הנוצריות, מתוך פנטזיה שהקשר אתם יביא לשלום בין ישראל ולבנון ולמיגור הטרור הפלשתינאי בלבנון באמצעות הפלנגות. אך הוא ידע שהפלנגות אינן אלא משענת קנה רצוץ. זו כנופייה מושחתת, נהנתנית, עבריינית, מנוכרת לציבור, חסרת יכולת ובפרט חסרת יכולת צבאית. הרהב והשחץ של ראשיה מכסה על אפס יכולת. הוא התריע והזהיר, הזהיר והתריע, וחזר והתריע וחזר והזהיר, שהקשר עם הכנופייה הזאת הרה אסון, שיסבך את ישראל ושום דבר טו לא ייצא ממנו.
גלעד, עוכר שמחות שכמותו, טיפס על קירות, אך לא סדק את חומת האטימות. כאשר שמע גלעד על הרעיון המבריק להכניס את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלשתינאים במחנות הפליטים סברה ושתילה וככה להשתלט עליהם בלי לסכן את חיילי צה"ל, הוא מיד הבין מה עומד לקרות שם. במיוחד כששמע שמי שיפקד על הכוחות הוא חובייקה, "הרוצח והרמאי הזה," כלשונו.
"...יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם.' ככה, זעקתי במלוא גרוני, נרעש כולי. אלוף הפיקוד הביט בי ולא אמר מילה. צעקתי שוב: 'הולך להיות פה טבח.' ואז האלוף אותת לצוריך [?] שצריך ללכת והם הלכו. לא אמרו כן, לא אמרו לא, פשוט התעלמו ממה שאמרתי והלכו." איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.
האירוע השני היה הסכם אוסלו. ניתן להגדיר את עמוס גלעד פרופסור ליאסר ערפאת. הוא חקר אותו ועקב אחריו במשך עשרות שנים, והכיר אותו אולי יותר משערפאת הכיר את עצמו. ולכן, לא היה אפילו חלקיק שנייה שבו הוא האמין שיש סיכוי כלשהו לשלום עם האיש הזה. במסגרת תפקידיו, בעידן אוסלו, הוא נפגש עימו פעמים רבות. על אף שתיעב את האיש ואת מה שהוא מסמל, מערכת היחסים ביניהם היתה טובה. וככל שפגש אותו, עמדתו הנחרצת על אודותיו התחזקה והתהדקה. גלעד, כדרכו, התריע. הוא זעק מעל כל במה אפשרית, הוא לחש לכל אוזן אפשרית, אך אנשי הקונספציה אינם אוהבים את עוכרי השמחות, ולא יתנו לעובדות של איש מודיעין מצטיין לקלקל להם את הפנטזיה.
עמוס גלעד היה הקמ"ן של משלחת ישראל למו"מ בין ישראל לבין ירדן ומשלחת פלשתינאית של תושבי יו"ש, במסלול שהחל בוועידת מדריד. אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת. המשלחת זכתה לגיבוי מלא מרבין. בשלב מסוים החל גלעד לחוש שדבר מה השתבש בצד השני. שלפתע הם עצרו כל התקדמות. "יום אחד אמרתי לאליקים: 'על פי רסיסי מידע, מתנהל איזה מסלול מקביל שעומד בסתירה למה שאנחנו עושים, וכותרתו 'עזה-יריחו תחילה'. אליקים – שהוא אדם מאוד ישר, אפילו תמים במידה מסוימת, אין הרבה אנשים כאלה, פאר היצירה של השירות הציבורי – לא האמין שיש דבר כזה. הוא עצמו היה מדווח על כל פרט, והוא ציפה שינהגו כלפיו בצורה דומה ולא יסתירו ממנו מידע חיוני. הוא שאל אותי: 'אתה משוכנע במה שאתה אומר?' אמרתי לו, 'תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?'"
רובינשטיין התקשה להאמין בכך. גלעד אינו מומחה לישראל, אבל הוא מומחה לערבים. והוא יודע להדביק פיסות מידע ולחבר אותם. הוא יודע לנתח אותם ולהצליב אותם עם המציאות שהוא רואה בעיניו. והוא הבין שיש מסלול ישיר עם ערפאת. יש לציין, שקברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ וצה"ל.
מספר שיפר: "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם זה נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות רבין אמר לו: 'זה שום דבר.' בפעם השלישית הוא אמר: 'אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר'."
איש אינו יכול לכפור בסמכותו של הדרג המדיני לקבוע את המדיניות ולקבל החלטות. אבל מי שיוצא לתהליך שלום זקוק למודיעין לא פחות ממי שיוצא למלחמה. הדרת כל המודיעין הישראלי מתהליך אוסלו, הוא מחדל נורא, שהביא לכישלון החרוץ הזה.
גלעד: "ההסתרה היתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות. אבל בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האוייב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל זו חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט. אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר."
הערוץ הירדני-פלשתינאי שבו השתתף גלעד, לא כלל את מה שכינה רבין "אש"ף תוניס" אלא רק "אש"ף שטחים", כלשונו. בראש המשלחת עמד חיידר עבד אל-שאפי. גם אל-שאפי היה מינוי של ערפאת. וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תהליך אוסלו. וכך מתאר אותו גלעד:
"אל-שאפי היה אדם מרשים מאוד. רופא שעזר לעניים ללא תמורה, איש עניו, אבל היתה איתו בעייה אחת מבחינתנו: הוא הזדהה עם החזית העממית של ג'ורג' חבש. והוא היה מסביר שוב ושוב שהדרך הטובה ביותר להגיע לשלום היא שישראל תתפרק מרצון ותיעלם מעל פני האדמה. הוא היה אומר לנו: 'אם תיעלמו, לא יהיה צורך בעימות.' וזה ראש המשלחת לשיחות השלום, כן? ראש המשלחת שערפאת מינה. ערפאת תיעב אותו, כי אל-שאפי היה ישר וצנוע, ההיפך מערפאת. אבל הגישות שלו היו כל כך ברוטליות שזה לא ייאמן. נראה שערפאת מינה אותו לראש המשלחת כי ידע שזה ערוץ סרק חסר חשיבות."
בערוץ החשוב ערפאת בהחלט רצה להתקדם. אבל לא לשלום. גלעד מציג בספר את ההונאה הגדולה של אוסלו. החשאיות של המו"מ באוסלו היתה מוחלטת.
מספר גלעד: "אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השנייה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. אני לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע. גם אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו היתה הבל מוחלט. היינו עובדים כמו חמורים. 18-19 שעות ביממה רק כדי להכין את כל המידע, ואחר כך לתדרך את אליקים. וכל הדיונים בינינו שהוא ניהל, והוועדות, והדיונים עם הירדנים, ואחר כך העדכונים לאמריקאים. הייתי קם כל יום בארבע בבוקר והולך לישון באחת בלילה. אתה עובד-עובד-עובד, ופתאום אתה מבין שהלכת כל הזמן בנחל אכזב ושהמים זורמים בכלל בערוץ אחר. ואלה מים באושים ורעילים."
גלעד הבין שהם היו בסך הכול פעולת הסחה לאוסלו. ובאשר לתהליך אוסלו: "לא התייעצו בו לא עם מומחים, לא עם אנשי מודיעין – ולא עם אף אחד. הכול היה בנוי על זה שערפאת הוא השותף היחיד ואין בלתו. יכול להיות שהוא היה שותף שאין בלתו, אבל הוא לא היה באמת שותף שלנו. אני חושב שבחולשה שבה הוא היה נתון, אחרי ששיתף פעולה עם סדאם חוסיין, שהיה אחד הרוצחים הגדולים ביותר, היינו צריכים לתת לו לטבוע, ומה שעשינו בעצם זה להציל אותו."
גלעד ניסה להסביר ממה נובע הכשל הזה. "כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא היתה מעוגנת במציאות. הלכו שולל אחרי הנחמדות של ערפאת. הוא דיבר על 'שלום של אמיצים', שזה נשמע הרואי ומרשים, אבל ה'שלום של אמיצים' גילם בתוכו תוכנית, שבסיומה מדינת ישראל היתה נעלמת מהמפה, גם אם זה היה לוקח עשרות שנים. טענתי אז ואני טוען כך גם היום, שערפאת ראה לנגד עיניו את פלשתין השלמה, שכוללת בתוכה גם את הממלכה ההאשמית, ממלכת ירדן, והכל בתהליך מדורג המבוסס על המגמות הדמוגרפיות. החזון שלו היה יהודה ושומרון ריקים מיהודים, וכמובן עזה, ומדינת ישראל עם מותניים צרים ומיעוט ערבי שילך ויגדל. איך ערפאת אמר? הרחם של האישה הפלשתינאית ינצח את ישראל. הוא האמין שבסופו של דבר המאזן הדמוגרפי ישתנה לרעתנו, ושבראייה היסטורית הם ינצחו. אהוד ברק שהצביע נגד אוסלו בממשלה, תיאר את זה בצורה יפה. הוא אמר כך: האנשים ישבו באוסלו בבקתת ציד כזו, הביטו החוצה וראו איל חולף בשלג. האש ריצדה באח והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה, ובמציאות הפסטורלית הזו הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק." לימים, כזכור, ברק עצמו הרחיק לכת בפנטזיה הרבה מעבר למה שרבין חלם ללכת.
גלעד מתאר בפרוטרוט כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבה תוכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן.
תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואיכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית... זו היתה התוכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן יש מיליוני פלשתינאים. בישראל יש מיליון וחצי ערבים. בגליל כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש או אני לא יודע כמה, ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית, וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל... זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו."
עמוס גלעד צלצל בכל פעמוני האזהרה וההתרעה, אך לשווא. הוא היה קול קורא במדבר. כך באוסלו, וכך גם לקראת האירוע השלישי עליו הוא מרחיב, האינתיפאדה השנייה. ושוב, הקשיבו לו, שמעו אותו, ביקשו ממנו להכין הערכות מצב, הזמינו אותו להציג את הערכותיו בישיבות – אך לא שעו לאזהרותיו. את הפרק על הליכתו של ברק לפסגת קמפ-דיוויד עם ויתורים מרחיקי לכת וחסרי תקדים תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה של המודיעין הכתיר גלעד: "בעיניים עצומות."
"ראיתי כאן." אומר גלעד, "מסכת שיטתית שנועדה להכות בנו באמצעות נשק הטרור ... כדי שנקבל את כל הדרישות של ערפאת." ערפאת אישר לחמאס לפעול, תוך התחמקות מאחריות לכך, כאילו מדובר בארגון סורר הפועל על דעת עצמו. גלעד מציג את ערפאת כשקרן סדרתי. כמי שהכיר את החומר, הוא ידע כיצד בכל פגישה הוא משקר במצח נחושה.
גלעד הזהיר את אהוד ברק מהשלכות הצעתו. בהערכת מודיעין שמסר לברק, לבקשת רוה"מ, הוא הבהיר לו שאם הוא הולך לשיחות עם ערפאת, "דע לך שערפאת לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא היתה קרובה למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. ... אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותמרון עשן. זה מה שהוא עשה בלבנון, אמרתי לו, זה מה שהוא עשה בירדן. לערפאת יש נטייה להמיט חורבן בכל מקום והוא כמו קפיץ דרוך, מחכה לרגע הזה... זה אדם רצחני שמאמין באלימות, שהיה מוכן ללכת עם המלך חוסיין לפיצוץ למרות שהיה באותה עת בעמדת חולשה. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין גדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול החמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: 'השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי. אתה יכול לשמוע דעות אחרות אבל זו ההערכה שלי כרח"ט מחקר...' אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור. לעורר פיצוץ."
ואיך הגיב ברק? "החלטתו נחושה: הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת." איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושאים נוספים. אזכיר רק שגלעד מספר את הסיפור המדהים על סוכן המוסד יהודה גיל, שכמעט הוביל למלחמה בין ישראל לסוריה במידע מפוברק שמסר, כביכול, מפי סוכן סורי בכיר שלא היה ולא נברא, ובמשך שנים הזין במידע סרק את צמרת המדינה. והוא מקדיש פרק לאיראן, שהוא היה מן הראשונים שזיהו אותה כאוייב מספר אחד של ישראל, האוייב המסוכן ביותר. והוא מספר על התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות והממלכתיות של פרס ב"הסכם לונדון", שטווה מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, ללא ידיעתו ובניגוד למדיניותו.
אסיים בסיפור שיש לו משמעות אקטואלית כעת, כשכמעט קמה ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.
"בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי. בפגישות טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני יושב הראש... יש לי שאלה אליך.'
"'בבקשה, בבקשה.'
"'האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה הזה אחמד טיבי, יושב לצידך מולי כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?'
"ערפאת ברוב ערמומיותו, העיניים שלו מתגלגלות ככה, עונה לי בשאלה: 'אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' הוא כנראה ציפה שאני אבקש ממנו לסלק את טיבי, ואז הוא היה אומר לו: 'תישאר.' זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינאים מולנו. עד היום זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת. אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס,' כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית.' כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך. אני רק מעביר לך את תחושותיי, ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה.' טיבי כמעט מת."
אחמד טיבי היה עוזרו, יועצו ואיש סודו של רב המרצחים, שעה שהלה ניהל את ההונאה הגדולה – מו"מ פיקטיבי לשלום, במקביל להפעלת טרור רצחני מתוך מטרה להשמיד את ישראל.
וכיום כמעט הוּשענה ממשלה ישראלית על טיבי זה.
המאמר פורסם לראשונה ב"האומה".

2. צרור הערות 24.5.20
* יש שופטים בירושלים – בפתח משפטו של נתניהו, חשוב להבהיר, בראש ובראשונה, שכמו כל נאשם, הוא נכנס למשפט בחזקת חף מפשע. חזקת החפות עומדת לזכותו כל עוד לא הורשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו (אגב, בניגוד לערעור על הרשעה, שבו המערער הוא בחזקת אשם ועליו להוכיח את חפותו).
מבחינה ציבורית, מוסרית, ערכית – האיש אינו ראוי להנהגה הן בשל השחיתות הציבורית שכבר ידועה (לדוגמה – "המתנות") והרבה יותר מכך, בשל המערכה שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה ובשל ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. עם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. מי שמכחיש אותם עושה שקר בנפשו. ואני בטוח שמשפט ההיסטוריה יזכור אותו הן לטוב והן לרע.
אולם מבחינה פלילית, רק בית המשפט יכריע האם הוא אשם או זכאי ובאילו עבירות.
לפעמים שואלים אותי שאלה מוזרה. "אם בית המשפט יזכה אותו, תכבד את ההכרעה?" איזו שאלה טיפשית. מי אני שלא אכבד הכרעה של בית המשפט? כל הכרעה. גם אם אחשוב שהיא שגויה. והרי יתכן שהכרעה, לכאן או לכאן, תתקבל ברוב קולות. יכול להיות שאחשוב שעמדת המיעוט היא הנכונה. בדבר אחד אין לי ספק – יש שופטים בירושלים, והם שופטים משפט צדק ומבקשים את האמת. ואם בעיניהם הראיות לא תהיינה מספקות להכרעה, הם יזכו את נתניהו.
אם הוא ייצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדי להצדיק את תאוריית הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, וכאשר הוא מחליט שאין להרשיע, אין זה אומר שכתב האישום היה "תפור" או מפוברק. ברור שאלה שמדקלמים את הסיפור ההזוי על "תפירת תיקים" יציגו כך החלטה על זיכוי, אך הם הרי יציגו הרשעה כהוכחה שגם השופטים הם חלק מן ה"מתפרה" הקונספירטיבית.
מה אני מאחל לנתניהו? שיזכה למשפט צדק. מצב שבו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שמסית נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק הוא ראש ממשלה, הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. ולמה תמכתי בהקמת ממשלת אחדות, שעד הרוטציה תהיה בראשותו? כי אחרי שלושה סיבובי בחירות ובעיצומו של משבר הקורונה, ברור שהחלופה האחרת רעה הרבה יותר.

* בזכות ממשלת האחדות – אלה שניסו לסכל את ממשלת האחדות, טענו שהיא נועדה למנוע את המשפט של נתניהו ושגנץ נתן את ידו לכך שנתניהו לא יעמוד למשפט. אז הנה, טעיתם. חלף שבוע מן ההשבעה, וטענתכם הוכחה כעורבא פרח. לא שאני מצפה שתתנצלו או אפילו תודו בטעות.
רק דבר אחד יכול היה לסכל את המשפט. אילו היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב (וגם אז, לא רוב של 61, כי היו מתגלים כמה אנשי מצפון שלא היו מתקרנפים ולא היו נותנים לכך יד). אילו היה לו רוב מוחלט, הוא היה מנסה לחוקק חוקים, עם כל מיני שמות א-לה צרפתיים, אם כי אינם אלא חוקים ארדואנוקרטיים, שהיו מציבים אותו מעל החוק, ולפני כן מחוקקים פסקת התגברות רדיקלית שהיתה מבטלת למעשה את הרשות השופטת ומכפיפה אותה לרצונו של שליט אחד.
כדי שיגיע לרוב מוחלט, צריך היה להמשיך עם סבבי הבחירות ודרדור המדינה לאנרכיה. את זה סיכלה רק ממשלת האחדות. וברור שאילו הוא היה נבחר ברוב גדול בסיבוב הרביעי (או החמישי, או השישי) הכנסת הכפופה למרותו היתה מבטלת (אחרי חקיקת פסקת ההתגברות הרדיקלית) כל חוק נגד נתניהו.
ממשלת האחדות, ללא רוב לנתניהו, היא המחסום בפני המהלך הזה.

* על סמך ראיות – לקראת פתיחת משפטו של ראש הממשלה, סביבתו מתפרעת ונוהמת, מסיתה ומאיימת, משתוללת ומנסה להלך אימים, כמו ארגון פשע. שעה שהם טוענים לחזקת החפות של נתניהו, שאמנם עומדת לו, אך עליו להתמודד עם כתב אישום קשה מאוד המבוסס על מסכת ראיות מסועפת וחמורה, הם מציגים את התובע כעבריין – הם השופטים והתליינים של מי שמה שיש נגדו הן רכילויות קלושות שנבדקו ונסגרו (אף שכפי שכבר כתבתי, אני תומך בחקירתם, בשל העניין הציבורי). נער השליחויות דודי אמסלם עלוב הנפש משתלח בתביעה. מירי רגב, שרה (!) בישראל הודיעה שתשתתף בהפגנה אספסופית נגד המשפט. הסוס הטרויאני במשרד לביטחון פנים, שתפקידו הוא להיות קבלן ביצוע של הרס מדינת החוק, הודיע שילווה את נתניהו עד היכן שיותר לו לגשת. ומעל כולם, או ליתר דיוק מתחת לכולם – המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו, מי שמנקז את כל הרעלים של המשפחה ומציף בהם את תעלות הביבים של תעשיית השקרים וההסתה, שיורֶה ויורה ויורה.
זה לא יעזור להם. ישראל היא מדינת חוק. נתניהו לא הצליח להימלט מאימת הדין. הוא לא הצליח להעמיד את עצמו מעל החוק. ואנשיו לא יצליחו להלך אימים לא על התביעה ולא על השופטים. השופטים ישפטו אך ורק על פי הראיות. מוטב שנתניהו יפסיק את מסע ההסתה ויתמקד בהתמודדות עם הראיות. כי גורלו לא יחרץ ברחוב אלא בבית המשפט.

* פוזת ה"נרדף" – כאשר נתניהו ביקש להיעדר ממשפטו, הוא ידע שבקשתו המופרכת תידחה. הוא ביקש זאת כדי שהיא תדחה, והדחייה תשמש דלק לבערת ההסתה שלו נגד הפרקליטות ובית המשפט, ולפוזת ה"נרדפות" המתבכיינת.

* סכנה – הסתה כמו זו שמתקיימת נגד השופטים והתובעים עוד לא היתה בישראל. אני רואה סבירות גבוהה שההסתה תביא לידי מעשה.

* שוברים שתיקה על סטרואידים – שוברים שתיקה וגדעון לוי, ביום רע במיוחד, אינם משמיצים את מדינת ישראל כמו תעשיית השקרים של נתניהו, שמציגה את ישראל כמדינת משטרה מושחתת, שמערכת הצדק והמשפט המפוארת שלה היא מערכת רקובה. ומי עומד בראש תעשיית השקרים? האיש המושחת והשקרן ביותר שיש כאן.

* הנאום שנתניהו היה נושא אילו היה מנהיג – אזרחיות ואזרחי ישראל! ביום ראשון יחל משפטי. זהו רגע עצוב בעבורי ובעבור משפחתי. אני מאמין בחפותי ומשוכנע שפרקליטיי ואני נצליח לשכנע את בית המשפט בצדקתי. עם כל הצער והכאב, כולנו יכולים להתגאות בכך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה הכול שווים בפני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה הוא נחקר, וכאשר יש נגדו ראיות הוא עומד לדין, בדיוק כמו כל אזרח. המשפט אינו משפט פוליטי אלא פלילי. מי שעומדים לדין הינם אך ורק אני והנאשמים האחרים. אין זה משפט של בוחריי, אין זה משפט של תומכיי. אני קורא לאזרחי ישראל לכבד את מערכת המשפט ואת ההליך המשפטי. אני מגנה את כל ההשמצות ודברי ההסתה נגד השופטים והתובעים ומוקיע אותם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אני מבקש מכל מי שתכננו להפגין נגד המשפט לא להפגין. אין מקום להפגנה כזאת. אני מאמין במערכת המשפט הישראלי, והולך למשפט בראש זקוף, ובאמונה וביטחון שאזכה למשפט צדק. יש שופטים בירושלים!

* שימשיך להצית תינוקות – במלחמת החורמה שלהם בחוק, בצדק ובמשפט הישראלי, עוכרי המשפט גם מציגים את בן-אוליאל, המחבל הרוצח שרצח את משפחת דוואבשה כ"חף מפשע", שהורשע בידי מערכת מושחתת בלה בלה בלה. הם כנראה רוצים שהמחבל הרוצח יסתובב חופשי וימשיך להצית תינוקות ערבים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – לפני חמש שנים בדיוק, ב-21.5.15, כתבתי: "את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. 'אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה.'
"טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת 'החוק הנורווגי', על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת בהיכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות."
זו דעתי גם היום.

* הדרך לשלטון יחיד – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הרבה יו"ר הכנסת יריב לוין לדבר על כך שתפקידו הוא להגן על הכנסת וסמכויותיה מול בית המשפט העליון, בשם עקרון הפרדת הרשויות. אבל לא זו בלבד שלא היתה בפיו מילה על הצורך בהגנה על הכנסת וסמכויותיה מול הרשות המבצעת, הממשלה; נהפוך הוא, הוא שב ואמר פעמים אחדות שאת יו"ר הכנסת בוחר ראש הממשלה, שבחירתו לתפקיד היא בחירה של ראש הממשלה, כאילו זה מובן מאליו. (אגב, היה בישראל יו"ר כנסת שנבחר כנגד רצונו של ראש הממשלה ונגד מועמדו. היה זה נחום ניר מאחדות העבודה שנבחר נגד רצונו של בן גוריון ונגד מועמד מפא"י ברל לוקר). לוין חותר לכך שהכנסת תבחר את השופטים (בשם הפרדת הרשויות...) אך מובן בעיניו שאת היו"ר שלה היא רק מאשררת כאוטומט ומי שבוחר בו הוא ראש של רשות אחרת. אין בעיניו צורך באיזונים ובלמים בין הממשלה והכנסת. והאמת היא, שהפגיעה האמיתית במעמד הכנסת ועצמאותה, אינה מצד בית המשפט אלא מצד הממשלה. וכאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו שליחו של רוה"מ ולא של הריבון, הדבר עלול להביא לפגיעה בדמוקרטיה.
הצעתו של יריב לוין לבחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה שליטה של הכנסת על הרשות השופטת. כאשר בפועל הממשלה שולטת לחלוטין בכנסת, פירוש הדבר שהיא תשלוט בכנסת ובבית המשפט. וכאשר הממשלה עצמה נשלטת בידי ראש הממשלה (כפי שהיה עד הקמת ממשלת האחדות), פירוש הדבר שלטון יחיד. דיקטטורה בלע"ז.

* הצבעה חשאית – בטור השבועי שלו ב"הארץ" כתב יוסי ורטר, ברמה גבוהה של ודאות, שנתניהו חותר להיבחר לנשיא המדינה, כיוון שתפקיד זה יעניק לו שבע שנות חסינות, עד גיל 80. מראייניו של יריב לוין ב"ידיעות אחרונות" הפנו ללוין אף הם שאלה על הספקולציה הזאת. הם מצחיקים אותי. הסיכוי לתרחיש כזה הוא 0%. הסיבה לכך היא שההצבעה על תפקיד הנשיא היא חשאית. נתניהו לא טיפש. הוא יודע שבהצבעה חשאית 90% מהח"כים של הליכוד והימין יצביעו בעד כל מועמד אחר ולא בעד נתניהו. נכון שח"כים כמו סער, כ"ץ וברקת יצביעו בעד כדי שיתפנה להם מקום להתמודד על הצמרת, אך הרוב המוחלט לא יתאפק.

* שר התחת – הפארסה של המצאת משרדים עם שמות מוזרים בממשלה החדשה, הציפה את הרשת בקטע ויראלי מתוך הסדרה "פולישוק", שבה השר פולישוק מתמקח על שם משרדו, ובלבד שראשי התיבות שלו לא יהיו תח"ת, כדי שלא יכנו אותו שר התחת.
אבל היה שר התחת. בעקבות פרישת גח"ל (גוש חרות ליברלים בראשות בגין, הגלגול הקודם של הליכוד) מממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה, כתגובה על הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, שודרג שר הקליטה שמעון פרס, וקיבל לאחריותו שני משרדים שהיו מאוישים בידי שרי גח"ל – משרד התחבורה שהיה בידי עזר ויצמן ומשרד הדואר שהיה בידי אלימלך רימלט. הדבר הראשון שעשה פרס בתפקידו, היה שינוי שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, וכך הוא היה שר התחבורה והתקשורת. ויצמן נהג לכנות אותו שר התח"ת.

* תזכורת לכבוד יום ירושלים – ב-29 בנובמבר 1947, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את תכנית החלוקה, קם שגריר לבנון באו"ם שארל מאליכ, והצהיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני." אבא אבן, מבכירי המשלחת של היישוב היהודי, שהיה ידוע במענה הלשון החד שלו הגיב מיד: "אם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך."

* הפסיקו להלך אימים – כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, הוא השליך מהקומות העליונות ומגגות הבתים את פעילי פת"ח אל מותם, ירה בהם ברחובות – אל מותם, או בברכיהם, והכניס רבים מהם לכלא. אבו-מאזן זוכר זאת היטב. הוא זוכר שחמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי והוא יודע שרבים הסיכויים שהם ינצחו גם בבחירות לנשיאות הרש"פ. זו הסיבה לכך שכבר שנים רבות מאוד הוא מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט (ולכן הפניית אצבע מאשימה לישראל על כך שאזרחי הרש"פ אינם רשאים לבחור היא טענת סרק). ובדיוק מאותה סיבה הוא מקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. נכון, התיאום הזה נוח גם לנו, למרות שגם כאן אין צורך להגזים – 95% מסיכול הטרור נעשה ישירות בידי ישראל – אולם בעבורו התיאום הזה הוא אבטחת חייו הפוליטיים והפיזיים. ולכן, כדאי לקחת בפרופורציות את איומו הסדרתי התורן על ישראל – לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל אם תחיל את ריבונותה.
האיום לבטל את הסכמי אוסלו הוא מגוחך. ההסכם בוטל למעשה ברגע שהפלשתינאים הפכו את השטחים שהועברו לשליטתם לבסיס טרור נגד ישראל. הם בוטלו למעשה בדמם של יותר מאלף ישראלים שנרצחו בטרור הפלשתינאי. הם בוטלו, למעשה, כיוון שמלכתחילה היו הונאה שערפאת הונה את ישראל, כדי שיתאפשר לו ולצבאו להיכנס ליש"ע ומכאן להמשיך את המלחמה בישראל בתנאים טובים יותר.
אל לנו להיבהל מן ההפחדות. אותן הפחדות ליוו אותנו בהחלטת ב"ג לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, להעביר את הכנסת לירושלים, את החלטת בגין להחיל את הריבונות על הגולן ורק לאחרונה את החלטת ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל.
לעומת זאת, תוצאות הסכמי אוסלו, הצגת ההצעות המופקרות של ברק בקמפ-דיוויד, עקירת גוש קטיף, עסקאות שבויים כעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הוכיחו לנו, שלא אחת דווקא הפייסנות מובילה להתגברות התוקפנות נגדנו. אין לזלזל באיומים אך גם לא להיבהל מהם, כאשר מדובר במימוש האינטרסים הלאומיים שלנו.
אין להקל ראש באיומים, אך אל לה למדינה ריבונית למשכן את עתידה למען קצת שקט או אשליית שקט לטווח הקצר. והאינטרס הישראלי הוא לקבוע סוף סוף את גבולות הקבע של ישראל. האינטרס הישראלי הוא להבטיח את יכולתה לעמוד בתחזית הדמוגרפית על פיה בשנת 2048, בשנת עצמאותה המאה, יהיו כעשרים מיליון ישראלים, והצטופפותם במישור החוף תהפוך את החיים בה בלתי נסבלים, ומכאן הצורך בריבונות על שידרה מזרחית מהחרמון עד אילת, המקבילה לשידרה המערבית – רצועת החוף. האינטרס הישראלי הוא ליצור חיץ בין ירדן לבין השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי לסכל מציאות של רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן (כולל ירדן, שאם גבולה המערבי יהיה עם המדינה הפלשתינאית, היא לא תקיים את הסכם השלום עם ישראל, אם היא בכלל תשרוד). האינטרס הישראלי הוא לסכל מציאות של מדינה פלשתינאית עוינת שתהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. האינטרס הישראלי הוא ביכולת להגיע בעתיד להסדר שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית הוגנת ובטוחה עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, כאשר האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביו"ש יהיו חלק מפורז אך ריבוני של אותה מדינה.
בשנות ה-90, כאשר נאבקנו נגד נסיגה מהגולן, איימו עלינו שאם ישראל לא תיסוג מהגולן תהיה כאן מלחמה איומה ונוראה. בפגישה של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הוא הזהיר שאם לא נגיע להסכם עם סוריה, שמחירו ידוע – נסיגה מכל הגולן, תהיה מלחמה, והישראלים לא יעלו על הטנקים אם לא ידעו שעשינו הכול כדי למנוע אותה. אותן שנים היו שנות אוסלו העליזות. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית, הבטיחו לנו שלום ושלווה וראינו את התוצאות. אלה שהבהילו אותנו מפני השלכות הימנעות מנסיגה מהגולן, לעגו לאלה שאיימו שאוסלו יביא טרור. אני זוכר את פרס נואם בכנסת ולועג לבני בגין שאיים שייפלו טילים מעזה על אשקלון והח"כים של מפלגתו התפקעו מצחוק... אכן, בדיחה.
אני מקווה שהממשלה לא תיבהל ותפעל באחריות לעתיד של מדינת ישראל; תספח את בקעת הירדן רבתי לריבונות ישראל ותלווה את הסיפוח בהתיישבות מאסיבית בבקעה.

* עוד תתגעגעו – כאשר אני קורא את דברי הסגידה של אהוד בן עזר לנתניהו ואת הבוז והלעג לכל מנהיג ישראלי אחר שמוזכר כאופציה להחליף את נתניהו, ואת ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה נתניהו, איני יכול שלא לזכור את דברי הסגידה של אותו בן עזר לאהוד אולמרט ואת אותו הבוז ואותו הלעג לכל מנהיג ישראל אחר שהוזכר כאופציה להחליף את אולמרט, ואת אותה ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה אולמרט. כך, למשל, כתב בן עזר ב-12 במרץ:

"הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת
אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט
אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון
בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד
מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה
וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן."

[אהוד: מעולם לא "סגדתי" לנתניהו (כמו שאתה בחוכמתך חוזר שוב ושוב) וגם לא אמרתי דבר מן הדברים שאתה מייחס לי כאן, חוץ מהציטוט עצמו – כמו שגם לא "סגדתי" לאולמרט, אבל חשבתי שאולמרט היה ראש ממשלה טוב, ואתה בעצמך מודה בכך, לפחות במה שקשור ללבנון, והתנגדתי אז לניסיונות של נתניהו, בעזרת אדלסון ועיתונו "ישראל היום" – להדיח את אולמרט באמצעים משפטיים, כמעט כמו מה שמעוללים לנתניהו כיום. גם עזבתי אז כתיבת טור קבוע ב"ישראל היום" לאחר שלא הסכימו לפרסם מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט.
הייתי מתנגד חריף לנתניהו גם בימי ראשית כהונתו, וכתבתי על כך ביטויים מאוד קשים – אבל התנהלותו האחראית והנבונה בהנהגת המדינה שיכנעה אותי לתמוך בו, לטובת ישראל.
ואגב, דבריו של אולמרט בשנים האחרונות מאכזבים אותי מאוד ואינם מתאימים לרמה שלו כאשר כיהן כראש ממשלה. חבל שאנשים לא מחכימים לאחר שהם מסיימים תפקידים חשובים.
עם זאת אני משוכנע שגם ראשי הממשלה שיבואו אחרי נתניהו לא יוכלו להתפנות במאה אחוז להנהגת המדינה – כי המערכת המשפטית שלנו, בתמיכת אנשים כמוך, חדורי שינאה (אולי חולנית) לראש הממשלה ולמשפחתו – מערכת משפטית כזו תעניק אפשרות לכל מתנגד, מכל סוג שהוא, לסבֵּך ראשי-ממשלה בתביעות משפטיות, כמו המשפט שנפתח ברחוב סלאח א-דין בירושלים אתמול ויימשך כנראה שנים רבות, לשמחת העבריינים והפושעים האמיתיים בישראל המתהלכים חופשי ובהם לא נוגעים – כי באכיפה בררנית אפשר לרדת לחייו של כל פוליטיקאי בישראל, למעט קדיש לוז].

* שלושת רבעי – לפני 41 שנה, הייתי תלמיד כיתה י' בביה"ס "בליך" בר"ג. קוד הלבוש איפשר לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך אסר זאת על הבנות. הבנות התקוממו, יצאו למאבק, והנהלת בית הספר הגיעה אתן לפשרה – הבנות תוכלנה ללבוש מכנסי 3/4. ההודעה התקבלה בשמחה רבה. למחרת הגיעו הבנות לבית הספר כשרבות מהן לבשו מכנסי 3/4. כלומר, מכנסונים שכיסו 3/4 מהתחת. וכעבור ימים אחדים ההנהלה החזירה את המצב לקדמותו, למגינת ליבן של הבנות ועוד יותר מכך, למגינת ליבנו, הבנים.

* עם הציציות בחוץ – מדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, היא מכינה קדם-צבאית דו-שנתית, המשלבת חילונים ודתיים בנות ובנים, והלימוד בה הוא במתכונת ישיבתית. כן, יושבים שם בחברותא אחת (והיום בקפסולה אחת) בנות עם מכנסונים וגופיות ובנים עם ציציות משתלשלות. האם הירכיים מפריעות ללימוד? מעודי לא נתקלתי בלימוד רציני כל כך, יסודי ומעמיק כל כך, כמו במדרשת השילוב.

* ביד הלשון: מכנס – בכתבות על מאבקן של תלמידות על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים, ראיינו בנות רבות והוריהן, שתמהו מדוע אינן יכולות לבוא לביה"ס "במכנס קצר". ותמהתי, למה כוונתן כאשר הן אומרות "מכנס קצר"? האם הן מתכוונות למכנסיים שבהם מכנס אחד קצר ומכנס אחד ארוך? או אולי, רחמנא לצלן, בכלל ללבוש רק מכנס אחד? והאם הן רוכבות לביה"ס על אופן, וכדי לקרוא את הכתוב על הלוח הן מרכיבות משקף?
אורי הייטנר