הנהר הירוק זורם לעד"
פנחס שדה: "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", הסיפור על אודות איילה, ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, פירסומי קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, אפריל 1970, 90 עמ'.

את הרומאן "על מצבו של האדם" (1967) מסיים פנחס שדה במילים: "הערת בעל הרשימות: כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים." (שם, עמ' 243). גיבורי הסיפור "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (שפורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ב-22 בספטמבר 1968) הם אבשלום ואביגיל, וכניראה גם יונה בן-דוד, והם שלושתם גיבורי "על מצבו של האדם", ומאחר שאבשלום אף נרצח בסוף הסיפור – יש להסיק מכך כי לפנינו הפרק האחרון מתוך מה שעתיד להיות החלק השני של "על מצבו של האדם", ובפרק סיום זה בא תיאור היום השביעי והאחרון בחייו של אבשלום רייכלין.
עד שיפרסם פנחס שדה את הכרך השני כולו אין לנו אלא מה שנכתב ופורסם, ודומני כי כבר עכשיו, לפי חלקו הראשון של הרומאן, ופרקו האחרון של החלק השני, אפשר לדון ביצירה ככוללות אחת, וכדי להכירה יש לפתוח בדמויותיהם של השלושה כפי שעוצבו ב"על מצבו של האדם".
אבשלום – "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." (שם, עמ' 53). מישאלתו היא "לנגוע בחיים ממש," (שם, עמ' 174), לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים", שאת יסודם הוא רואה כקיים כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק.
אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי-אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך עליה הוא עולה מסוכנת היא משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי-מוגבל על-ידי שניהם. לדעתו "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים, רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190).
האמצע הוא מישכנוֹ של יונה בן-דוד, ואילו נשמתו של אבשלום מתנודדת בין שמיים לגיהינום, בין גאולת אדם לפשע, בין רחמים על סבלו של אדם – לגרימת ייסורים חדשים לאדם למען ייגאל באמצעותם. רק באמצעים קיצוניים אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את תחום האמצע הנירפש והבינוני, את המוסר הבינוני שמתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ושמיוסד על הבנות מזוייפות. ואילו החטא משמעותו היא כל-יכולתו של האדם, אי-היותו מוגבל על-ידי הטוב והרע, החטא הוא האקט המפוצץ והגואל, ובו מתדמה האדם לאלוהים.
אבשלום ואביגיל הם אח ואחות שבאים מבית הרוס, הקשר ביניהם אבד, ורק לאחר שנים ארוכות הם נפגשים מחדש, לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר שכתב אבשלום, שמדבר על צימאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32). "פסח-הנשמה" הוא כניראה איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, של האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי.
עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, וקשרם לפשע וליונה בן-דוד, מובלע בחלומו של אבשלום, ממנו מתרמז גילוי-עריות: הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).
אבשלום ואביגיל הם שני חלקיה של נשמה אחת המבקשים להתאחד. הם נחצבו ממקור אחד, ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי שמעבר לטוב ולרע. התאחדותם מרמזת על אלוהות וחטא כאחד, והיא החזרה אל השלימות האמיתית, אל מצב גן-העדן, היא המעשה המפוצץ של אבשלום, המעשה המשיחי והגואל. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (האות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) שלא היה יכול להביאו לידי הגשמה באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום).
טעותו של שבתאי-צבי היתה בכך שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר (ובלתי-אפשרי) במוקדם (ואפשרי). המעשה הגואל של אבשלום אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו עתידה להיות גם טעותו שלו.
בקבלה אנו מוצאים פיתוח של רעיון מסעיר (שמבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור לשרור גן-העדן ויבוטלו איסורי-עריות. ואצל שדה – אמנון ותמר, אבשלום ואביגיל – בעת שיהיו לבשר אחד, עתידים כאילו להימצא בגן-העדן, במצב הפאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית לא תבוא בעקבות זיווגם האסור, ומשום כך ייכשלו.
כבר ב"על מצבו של האדם" הודיע לנו המחבר כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא שאינו חטא לדידם. מנגד, יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ו"על מצבו של האדם" (כלומר החלק הראשון) מסתיים בתיאור מעשה אכסהביציוניסטי של יונה, הוא אונן המשוגע, בסימטה ירושלמית חשוכה, ליד קפה "פת". אך יונה אינו יודע כי גם אילו באה אליו אותה בחורה, שושנה, שאליה הוא משתוקק, לא היה מצבו משתנה במאום.
יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שרובנו חיים מיום ליום. ואילו אבשלום המתנודד בין הקצוות, בין שמיים לגיהינום, מודע למצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, מעשה אשר יבחוש את עולם-האמצע ויטלטלו בין שמיים ושאול-תחתיות.
בלילו האחרון אבשלום, עליו מסופר ב"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", מטייל עם אחותו אביגיל בירושלים. כבר בראשית הטיול, באותה סימטה חשוכה ליד קפה "פת", מקום אוננותו הפומבית של יונה בן-דוד, מתלווה אל הזוג כמין צל-רפאים של אדם העוקב אחריהם. לאביגיל נידמה כי ראתה פעם את הבחור באיזה משרד. בשום מקום אחר בסיפור אין שדה אומר בפירוש כי אדם זה, שהורג לבסוף את אבשלום – הוא יונה בן-דוד, ואולם נידמה לי, לפי הרמזים, ולפי תיאור שיגעונו המיני הנמצא עתה בשלב של התפרצות אחרונה – שאכן יונה בן-דוד הוא הרוצח.
אבשלום מטייל עם אחותו, תמונות מקסימות ביופיין של לילה בירושלים מתגלות לפנינו, קטעי דיבור, סביבה. וכל התיאורים עומדים סימן סגנונו המשכר, הרווי כמיהה מיסטית, של פנחס שדה. אביגיל מהלכת יחפה ויושבת על הדשא כי "העשבים בוודאי עצובים עכשיו, בלילה. הם ישמחו אם נִשהה איתם קצת." ("העשב האדום", עמ' 33). ואילו אבשלום מספר על דברי הרועה, רועה הזונות, בחלומו, על אודות שושנת האלוהים, שהיא ביטוי להתאחדות המיסטית של הנשמה עם המחזוריות הקוסמית:
"העלים הולכים ונפתחים, הכוכבים מתרחקים, היקום מתפוצץ... זאת היא הפריחה. וכאשר תגיע הפריחה עד תכליתה, אז תשוב שושנת אלוהים ותיסגר. אז ישוב הכול, מכל המרחקים האינסופיים, ויתאחד לנקודה אחת, הכול ייאסף אל לב השושנה. כל הדברים שאבדו, וכל הזמנים שחלפו, וכל מה שהיה, וכל מי שהיה, וכל מה שהלך ישוב, ומה שהמתין יגיע, ומה שניתן יתקבל, ומה שמת יקום לתחייה... כי הכול אחד." (שם, עמ' 19).
גם ב"ספר השירים" (הוצאת שוקן, 1970), שהוא אחד מספרי השירה הטובים והמקוריים שהופיעו בשפה העברית – חוזר אצל שדה אותו נושא בשיר "שש שורות: החליל הערבי": "אמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא. / ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור." (שם, עמ' 166).
הסיפור "העשב האדום" מורכב מקצתו מקטעי מציאות שהם כביכול צילומיים, ניתנים בשפת ההתרחשות, ומעניקים למסופר מימד של ריאליות חזקה, ואולם סגנון הסיפור הוא בעל מגמה סוריאליסטית וחלומית, והיכן ששדה מדבר על דברים הקרובים לליבו נעשית שפתו חגיגית ושירית, ורווייה משמעויות ששורשים להן בכל יתר ספריו ושיריו.
בסוף טיולם מזדווגת אביגיל עם אבשלום אחיה בבוסתן נטוש בדרומה של ירושלים, בדומה לבוסתן שבחלום ב"על מצבו של האדם", שבו מתרחש המעשה באמנון ותמר ובאונן המשוגע. ולאחר הזיווג בא הרצח של אבשלום בידי העוקב המיסתורי, יונה בן-דוד, ומותו של אבשלום בזרועות אביגיל אחותו-אהובתו.
במעשה הזיווג האסור מתרחשת כאילו אותה התפוצצות, אותו "שינוי וסת בלב הבריאה", בלשון המקובלים, ואולם, ממש כבמעשה שבתאי-צבי, אין אבשלום מצליח לשנות ולפוצץ את היקום בממש, אלא רק לחטוא בתוך גדרי הקיים, ומה שמתרחש לנגד עינינו אינו גאולה קוסמית אלא צליבת הגואל.
בעיני אבשלום – כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף על-פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בבינוניותו. אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, מפני רצונו להתדמות לאלוהים, לחיות מעבר לטוב ולרע, להפוך את האנושי לעל-אנושי, ועל-כן הוא נרצח-נצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם מתוך הניסיון לחיות במישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.
אבשלום מנסה לחיות כגאוּל בתוך עולם פְּרֶה-גאולתי, בלתי-נגאל – וזו טעותו. כל שהוא מותיר אחריו הוא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו, ולא הגאולה-עצמה כהתרחשות היסטורית בעולם.
ומהי משמעות הרצח מצד הרוצח? אבשלום דומה במהותו לאבימלך בספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (1969). חבקוק, "המתקן החברתי" בסיפור, מבקש להשפיע על אבימלך מלך שכם להשתמש בכוחו למען הטוב, ואז מספר לו אבימלך את המעשה בדעץ ובאבן. אכן, אבימלך אינו חפץ לשאת את האבן שלו בכפרים ולטחון במחיר פרוטות את תבואת האיכרים ("מות אבימלך", עמ' 79), אלא חולם: "הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?" (שם, עמ' 80).
כלומר, הקיום הבינוני, שהוא עולמו של יונה בן-דוד, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי-אשמות – הוא מ"תעתועיו של השטן". הוא גם מהות היהדות לפי "החיים כמשל". האבן המתגלגלת היא ראשית הידרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר שואה. וההידרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים עלי אדמות באמצעות הרע, – כך סבור אבימלך, וכמוהו אבשלום.
אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו. אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני והמטומטם אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו – באמצעות המלחמה, המהרסת לדעתו את הבינוניות. כאן מופיעה הגישה הניטשאנית הסבורה שיש בני-אדם אשר מצבם הוא כה חסר תקווה ותוכן, עד כי טוב להם המוות מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.
עולם האמצע, העולם החמרני, הבינוני – הוא אשר לדעת שדה צולב והורג את המשיחים הקמים עליו לגואלו. יונה בן-דוד, שקיומו הוא תמצית העליבות והבינוניות, שבדידותו חסרת המשמעות הרוחנית מביאה אותו לידי הטירוף המיני והרצח ממניעים אכסהיביציוניסטים – אף הוא כמוהו כ"אבן". התעצמותו המטורפת של עולם האמצע היא שצולבת את המתנודדים בין שמיים לגיהינום.
ואילו אביגיל, ממש כדמות הנערה-האם ב"מות אבימלך", היא "לב השושנה" הנצחי ו"האם הגואלת". אבימלך מת בעודו נתון בחלום שובו לחיק אימו הגואלת, ואבשלום גווע בחיק אימו-אחותו-אהובתו.
בין היסוד הבינוני של עולם האמצע לבין היסוד הקיצוני של ההעפלה המשיחית – מצוי היסוד של האימהות והנשיות האמיתית, שהוא, כגן-העדן, מצוי מעבר לטוב ולרע, במצב של "לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות." הוא קרוב למהותו הנצחית והאלוהית של העולם, כי האישה, לדעת שדה, קרובה למהות האמיתית של החיים. החיים שהם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו במהלך ההיסטוריה האנושית.
הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא, כדברי שדה ב"שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (1969): "הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע, והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה." (שם, עמ' 12).
אביגיל היא האישה האמיתית, ובעיני אבשלום ומולו היא מגלמת את היקום כולו ואת הנצחיות שבמחזוריות ההולדה והמוות.
היפוכם של אביגיל ואבשלום הם שושנה ויונה בן-דוד. תשוקת יונה לשושנה מבטאת אמונה נואשת בכך שבמגע המיני עצמו יש גאולה, ולכן מיטרפת עליו דעתו והוא נעשה למשוגע-מין ולרוצח.
בסופו-של-דבר יונה בן-דוד, כמוהו אבשלום, שניהם ניכשלים, אלא שכישלונו של אבשלום הוא מפלת הרוח השואפת גדולות – בפני עולם החומר, וכן חוסר יכולתה של האהבה לגאול את העולם מבינוניותו.
ואילו כישלונו של יונה בן-דוד הוא השתגעותו של הבשר בתוככי הקיום הבינוני ונעדר-המשמעות, וזאת בגלל חוסר יכולתו להיגאל באמצעות הרוח. וכה עזות הן המצוקה והקינאה עד כי הבשר, המשוגע ממראה עיניו – מוכרח לרצוח את הרוח.

* הרשימה "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" מאת אהוד בן עזר נדפסה במוסף הספרותי של "על המשמר" ב-5 במרס 1971, ושבה ומופיעה בספרו של בן עזר על פנחס שדה "להסביר לדגים", 2002.
אהוד בן עזר