זכורה התרסתה של השרה מירי רגב כנגד מה שהיא תייגה כתרבות המערב: "אני מירי סיבוני רגב מקריית גת מעולם לא קראתי צ'כוב, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית" ("ישראל היום", 14.9.2005, המראיינת – נעמה לנסקי). לאחרונה, בקדחת ההכנות לקראת יום העצמאות ה-72 במגבלות הקורונה, מירי רגב התראיינה, והגניבה משפט, ממנו משתמע שבכל זאת קראה את צ'כוב.

מבחינה גיאוגרפית התרבות הרוסית היא בהחלט מזרחית לגרמניה, צרפת ואנגליה, הנחשבות תרבותית למערביות, אבל ברור מאוד למה התכוונה שרת התרבות שלנו, וכזכור דבריה עוררו בזמנו תגובות לא פשוטות.

"החזרה בתשובה" של מירי רגב, מעוררת בי את השאלה, איזו יצירה של סופר מופת זה זכתה ששרתנו תקרא אותה? עיינתי ברשימות שלי מלפני למעלה מחמישים שנה כששימשתי כמורה בבית הספר התיכון, ולימדתי את צ'כוב על פי התרגומים הישנים של גנסין, שלונסקי, שנהר וזמירי. קראתי את רשימותיי, והצצתי שוב ביצירות האלמותיות של צ'כוב, ולהלן סקירה קצרה לבחירתה של הקוראת החדשה:

צ'כוב הוא סופר עגמומי למדיי, אפשר לומר – פסימיסט, גיבורי סיפוריו ומחזותיו חותרים אל האושר, ולעולם לא ישיגו אותו. בסיפור "אושר" משוחחים שני רועים – אחד זקן חסר שיניים, ואחד צעיר, והם מצביעים על האדמה, כמקום שבו נמצא האושר, כי לפי האגדה טמונים שם אוצרות זהב שבהכרח גורמים אושר לאדם. בסיפור "המורה לספרות" המורה ניקיטין משתוקק שמאניוסיה, בתו של בעל אחוזה עשיר, תהיה אשתו, ואין לו אומץ לגלות לה את רחשי ליבו, וכשזה כבר קורה, והוא זוכה בצעירה הנחשקת בתוספת נדוניה אדירה, והוא אמור להיות מאושר, הוא חש מחנק בקרבתה של אשתו, וצורך להימלט ממנה "עוד היום!" שמא ייצא מדעתו.

במחזה "הדוד ואניה" הפתרון למצוקות החיים ולאכזבותיהם הוא במוות, ממש דומה ל"פתרון" בסיפור "אושר": סוניה, הבת הלא יפה של הפרופסור סירבריקוב, מאוהבת ברופא אסטרוב, אבל הוא, כמו רוב גיבורי המחזה, עוזב את המקום, והיא נשארת בחווה יחד עם דודה איוון פטרוביץ' וינייצקי, הוא הדוד ואניה, להמשיך בעבודה הסיזיפית כדי לפרנס את הפרופסור ואת אשתו הצעירה (אימה החורגת של סוניה, שצעירה ממנה...) שעקרו לעיר. סוניה מנחמת את דודה שלאחר המוות האל ייתן להם שכר על החיים העצובים שהיו להם.

גיבוריו של צ'כוב, על הרוב, אינם חיים בזוגיות עד גיל מבוגר למדיי, ואם יש להם חלומות על זוגיות, חלומות אלה, על הרוב מתנפצים אל מציאות מאכזבת. נחזור ל"הדוד ואניה": ילנה הצעירה והיפה (שמה הלנה, כמו גיבורת האיליאדה) העריצה את הפרופסור סירבריקוב, ונישאה לו לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, ורק אז הבינה עד כמה טעתה, ועד כמה איננה סובלת את בעלה הזקן. הרופא אסטרוב מאוהב בה, וגם היא נוטה להיענות לו, אך זה איננו קורה. איוון וינייצקי, הדוד ואניה, גם כן מאוהב בילנה, ומכה על חטא שלא ביקש את ידה כשהייתה בת שבע-עשרה. ב"הווה" הוא בן 47, איש ממורמר שחייו בעיניו מסתכמות בכך שהיו טעות גדולה.

ב"בת השחף" השחקנית אירנה ארקדינה מאוהבת עד שיגעון בסופר והמחזאי בוריס טריגורין, אבל הוא מעדיף עליה את נינה זריצ'ניה, שאף רמזה לו עד כמה היא מאוהבת בו, אלא שטריגורין הרווק בוגד בשתיהן, ונינה נוחלת אכזבה אדירה. קונסטנטין טריבלייב, בנה של אירנה, מאוהב ללא תקנה בנינה, וכשמסתבר לו שהיא "שפוטה" של טריגורין, הוא מאבד עצמו לדעת בירייה. פולינה אשתו של שמרוב, מנהל החווה של הפרופסור, מאוהבת ברופא דורן בן ה-55. היא מתוודה על אהבתה אליו, ואת תיעובה כלפי בעלה, אבל הרופא הרווק אדיש (אגב, הרופאים במחזות של צ'כוב הם מבוגרים, לא יוצלחים בתחום הרפואה, ועל הרוב שתיינים, והרי צ'כוב עצמו היה רופא). מאשה, בתו של שמרוב, מאוהבת בקונסטנטין טריבלייב. פולינה מנסה לקרב בין השניים ללא הצלחה, ולבסוף מאשה מתחתנת עם המורה מדוורנקו, שאותו אינה סובלת.

במחזה "שלוש אחיות" הבת הבכורה של גנרל שנפטר, אולגה, היא בת 28 בתחילת המחזה, ונשארת רווקה עד סופו. הבת השנייה, מאשה, נשואה למורה קוליגין, הטיפש שבין הגיבורים, המתפאר בציטוטים בלטינית, הוא הגיבור היחיד במחזה המצהיר שהוא מאושר עם רעייתו, הגם שזאת אינה סובלת אותו, ומאוהבת עד כלות בסגן-אלוף וירושינין, נשוי לאישה לא מאוזנת, ואב לשתי בנות. כשווירושינין נאלץ לעזוב את העיר עם חייליו, מאשה ממש מתמוטטת מצער, כשבעלה עד לסצינה הזאת. מסתבר שרק טיפש עשוי להיות מאושר. הקצין סוליוני והברון טוזנבך מחזרים אחרי הבת השלישית אירנה. היא נענית לברון, למרות שהיא מתוודה בפניו שאיננה אוהבת אותו. היריבות בין שני המחזרים מסתיימת בדו-קרב שבו סוליוני הורג את הברון. לשלוש האחיות יש גם אח בשם אנדרי, שתלו בו תקוות רבות שיהיה פרופסור באוניברסיטה של מוסקבה (אגב האחיות מייחלות להתגורר במוסקבה, חלום שלא יתגשם), הופך למהמר מכור שנאלץ למשכן את הבית הרשום גם על שמות אחיותיו, כדי לשלם את חובותיו. הוא מתחתן עם נטשה, אישה אדנותית וקפריזית, שמרבה לדבר צרפתית (דמויות נלעגות מדברות במחזות אלה בשפות זרות).

במחזה "גן הדובדבנים" הגיבורה הראשית, ליובוב אנדרייבנה, בעלת אחוזה שעומדת בפני פשיטת רגל, מאוהבת בגבר בצרפת, שכמסתבר רושש אותה. בתה אניה אוהבת את הסטודנט הנצחי המסמורטט (בן 27) טרומפימוב, המצהיר שהוא איננו מתאהב, כי הוא "מעל האהבה". ואריה, בתה המאומצת של ליובוב, אוהבת את הסוחר המצליח לופאחין, והאם מעודדת אותו לבקש את ידה של הבת, אבל עד סוף המחזה זה לא קורה. יפיחודוב, לבלר האחוזה, מעוניין בחדרנית דוניאשה, אבל היא מאוהבת ביאשה, השרת, מתוודה בפניו, ואילו הוא אדיש אליה, כי הוא הצליח לשכנע את ליובוב לקחת אותו לפאריס. ואריה נשארת רווקה, וכך גם שרלוטה, המחנכת של אניה.

בסיפור "הגברת עם הכלבלב" מסופר על גבר נשוי ואישה נשואה שמתאהבים במקום קיט, ונאלצים להיפגש בהיחבא בבית מלון. הם חולמים על יום שלא יצטרכו להיפגש במחתרת. היום הזה לעולם לא יגיע, ואם יגיע – השניים יסלדו זה מזה, כפי שקורה לזוגות רבים אחרים ביצירותיו של צ'כוב

נראה לי כי הדמויות שאינן מתחתנות, וכשזה כבר קורה, זה לרוב לא מוצלח – הן פרוייקציה של החיים הפרטיים של צ'כוב עצמו: הוא בחר להיות רווק, והסתפק בחברות האמיצה שהיתה בינו ובין אחותו מריה שהעריצה אותו. לבסוף, כשהיה כבר בן 41, וחולה בשחפת, הוא נושא לאישה את זו שהיתה מאהבת שלו במשך שנתיים, ואשר לחצה עליו למסד את קשריהם – השחקנית אולגה קניפר.

מי שבקיא ביצירתו הענפה של צ'כוב (האיש חי רק 44 שנים, נולד ונפטר באותן השנים כמו הרצל שלנו – 1904-1860, וכמה הספיקו השניים!) מודע בוודאי לפסימיות השורה ביצירתו.

אביא קצת דוגמאות: בסיפור "לישון" הנערה וארקה נאלצת לעבוד ביום כמשרתת, ובלילה אסור לה לישון כי עליה לנדנד את העריסה של התינוק שאיננו חדל לבכות. הפתרון שלה הוא לחנוק את הילד ולשקוע סוף סוף בשינה. בסיפור "אוכלי לחם חסד" מתוארת עזובה נוראה כאשר כלב וסוס אומללים נתונים לחסדו של אדם חסר לב שאיננו מוכן להאכילם. או הסיפור "מועקה" המתאר יגונו של עגלון ששכל את בנו, ואין נפש חיה שמוכנה לשמוע מה בליבו. אולי הסוסה הטובה תסכים להשתתף בצערו. בסיפור "כינורו של רוטשילד" הגיבור יעקב ברונזה מתקין ארונות קבורה, וכשרעייתו, אליה התייחס כל חייו בקשיחות, נוטה למות, בטרם זה יקרה, הוא מודד אותה כדי להכין לה ארון. בסיפור הזה יש נימה של אמפתיה כלפי היהודי האומלל רוטשילד, שברונזה וילדי העיר מתעללים בו. אגב, יהודים מנגנים מופיעים גם במחזה "גן הדובדבנים".

מסתבר שקהל קוראיו צ'כוב, וצופי מחזותיו היו אנשים משכילים למדיי, אחרת אין להבין מדוע הוא שיבץ את יצירותיו במילים לועזיות (לטינית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, פולנית), ומדוע הוא שיבץ ברפליקות של הגיבורים רמזים ליצירות קלסיות, וליוצריהן. אני מביא להלן רשימה חלקית של האיזכורים (על פי סדר הופעתם): נ.א. נקראסוב, אלכסנדר דיומא הבן, ה. היינה, ו.א.קראסוב, א.ו. סוחובוקובילין, א. נ. אוסטרובסקי, פאוסט של גטה, גי דה מופאסאן, ו. שקספיר, ו.י. גוגול, א. טורגנייב, אגממנון מהאיליאדה, א. ס. פושקין, ג'ורג' סאנד, ק. ג. באטיושקוב, א.ק. איוזובסקי, נ.א. דוברוליובוב, א. א. קרילוב, או. דה בלזק, מ. י. לרמונטוב – כאמור, רשימה חלקית.

הייתי "מת" לשאול את השרה מירי רגב, המשדרת התרסה, רוח קרב ואופטימיות – מה קראה מצ'כוב הפסימי, ואיך היא התרשמה משפע הציטוטים שהוא נוקט מתרבות העולם? וכמו שגיבורי צ'כוב חולמים, ואינם מגשימים את חלומותיהם, כך גם חלומי לשאול את השרה מה קראה, ואיך התרשמה – גם חלומי זה לא יתגשם.

משה גרנות