שני קטעי-פרקים, מאוחר ומוקדם,
מתוך "ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
עם עובד, 1998.
ב-1955, והיא בת 61, נפרדת אסתר סופית מתל-אביב. היא קונה בית באבן-יהודה, מושבה קטנה המלאה לולי-עופות ועצי פרי ומוקפת פרדסים, ומתגוררת בו עד אמצע קיץ 1960. אחת הסיבות לבריחתה מהעיר הגדולה היא תקוותה כי בבית הבודד, ללא קירות משותפים, לא יטרידוה שכנים.
השיר "שועלה", שנדפס ב"הארץ" בשלהי 1955, נכתב כבר באבן-יהודה, ומביע את תחושת הבדידות שלה בביתה הקטן, שמרפסתו וחלונותיו פונים מזרחה, מול המרחבים, אל השדות והפרדסים שמקיפים עדיין את המושבה הקטנה, בלב החולות. לראובן שהם, ברשימה ביוגראפית מה-20 במרס 1972, היא כותבת שהנופים השונים של הארץ העשירו אותה וכי באבן-יהודה החולות והאלונים ואפילו הלולים הולידו את השיר "שועלה רעבה". בראיון אחר, לאנשי מכון כץ, היא מספרת:
השיר "שועלה" זיכה אותי בידידות. איש אחד אמר שאם אני כל כך בודדה הוא מוכרח לבוא לראות אותי, וזה היה איש נפלא. אני גרתי אז בכפר ובלילות היה כל כך שקט, ממש דממה. ולשועלה יש קול אחר מזה של השועלים. יש לה קול מיוחד. הוא דומה קצת לקול הצבוע. זה מיסטי מאוד.
בַּרשימה האוטוביוגראפית, לראובן שהם, היא כותבת:
עזבתי את תל-אביב משום שנעשתה זרה. ידידיי, אחדים מהם הלכו לעולמם ורבים נתפזרו אם כי היה אחר-כך קשר כי היו מבקרים אותי. מה עשיתי שם? קירבתי את ילדי בית-הספר, שיחקתי איתם, הקראתי להם, טיילתי הרבה בנוף המלא אלונים ישנים וחולות-ים – וכאמור לפעמים היו מבקרים אותי מתל-אביב – כתבתי אז כמה שירים שאהבתי כמו "האלונים בחלון הם ידידיי" – היה יפה גרתי בבית שקניתי אותו בזול – והיו שם עצי פרי (שני דונם), בהתחלה עיבדתים במו ידיי – עד שהתעייפתי, האדמה היתה חולית-קלושה וצריך היה לטייבה וזה לא יכולתי לעשות –

בדברה על "האיש הנפלא" היא מתכוונת כניראה לבן-זוגה האחרון ישראל שפילר, שכאמור בא מדי פעם לבקר אותה. אולי בזכות הקשר עימו, והבית המבודד יחסית – היא חדלה מטענותיה שהשכנים "מציקים" לה. מימי מבצע סיני נשתמר בעיזבונה מכתבו הבא של ישראל:

שלום לך אסתר! את צודקת בהחלת שלא כתבתי כל הזמן, זה לא באשמתי, שאני כותב את המילים המצב כבר יותר ברור. עד אכשב לא היה לי זמן ואפילו לא הייתי בבית, אצלנו היה גיוז מלאי. אני בריא ושלם מרגיש טוב עבל איף נורה. הלילה אני ישן כבר בבית ונקווה שיהיה שקד. אם לא יהיה שום שינוי עז אני מתקונן ביום חמישי לכמה שעות לבקר אצלך. טוב, עד אז שלום לך וכל טוב, נשיק, ישראל. 4-11-56. השעה 21.00.

אות החיים האחרון מישראל שפילר, שמצוי בארכיונה של אסתר, הוא פתק ללא תאריך שנשלח אליה כניראה בשלהי 1963, לאחר צאת ספרה "שירי אסתר ראב": "איחולים לבביים וברכותי לרגל הוצאות הספר, ישראל."

בכפר-סבא 1947 – סרג'נט ישראל שפילר,
בן-זוגה הארצי האחרון.
באותו הזמן, אולי עוד בטרם עוברת אסתר לכפר-סבא, היא פוגשת בסרג'נט ישראל שפילר, שמגיע ארצה בתקופת המלחמה עם צבא אנדרס, בהשאירו אחריו בפולניה הכבושה בידי הנאצים את אשתו ובתו, והוא משרת עתה בצבא הבריטי.
ישראל ואסתר חיים כזוג לכל דבר, ללא נישואים.
בקיץ אני לוקח לפעמים מקל והולך מקלמניה רגלי, נער כבן תשע, יחף בחול הנהדר, לבקר אצל הדודה אסתר בכפר-סבא. אני עובר בדרך הפרדסים שממזרח לשכונת אליעזר ומגיע לסימטה שבה שוכן ביתה של אסתר, לא רחוק מן הכניסה המערבית לכפר-סבא. בסימטה בתים בודדים, והיא מוקפת פרדסים. ביתה המוצל של אסתר מוקף בגן שגדלים בו תפוחי-עץ, חבושים ופירות אחרים. אני מופיע תמיד בהפתעה, כי אין דרך לטלפן, ואסתר, השמחה על בואי, מושיבה אותי במיטבח ומשקה ומאכילה אותי. היא מתלוצצת באוזניי על העוזרת שלה, שחמדה איזה תבשיל שאסתר רצתה לשמור בשביל "הבחור שלה".
אני יודע שאסתר גרה עם "הדוד ישראל", כך אני קורא לו. חדר-השינה שלה תמיד פרוע. לפעמים הם באים לבקר אצלנו בקלמניה וישראל מביא מתנה לאחותי התינוקת. אני זוכר אותו כאיש לבבי, גבוה, ממושקף ובעל מצח גדול ושיער אפור-גלי משוך לאחור. פניו דומים קצת לפניו של השחקן שרגא פרידמן המנוח וכך גם מיבטאו. בתמונה שנשתמרה מאותם ימים הוא ניצב לבוש מדים, בתנוחה של מפקד, בפני קבוצה של חיילים. הוא לא ניראה צעיר מאסתר, אף כי ייתכן שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות.
לימים מספרת לי אסתר שישראל התייחס אליה בחיבה, אך בלא להבין לשיגיון שלה, שהיא משוררת. לדבריה הקשר ביניהם היה אמיץ אולי דווקא בשל השוני הרב הקיים ביניהם. לא היתה לו כניראה כל נגיעה לשירה ולאמנות. מעט הגלויות והפתקים ממנו, שנשתמרו בעיזבונה, כתובים בעברית עוד יותר מצחיקה ומלאה שגיאות מזו של ישה ברוכמן.
יום אחד הם לוקחים אותי ליום של כיף בתל-אביב, אך נגרמת לי אכזבה מפני שצריך לצאת באמצע ההצגה היומית בקולנוע מגדלור כדי להספיק לאוטובוס האחרון היוצא לכפר-סבא.
אסתר חיה עתה עם בן-זוג המשרת בצבא הבריטי, ואחר-כך כניראה במשטרה, ובהגנה. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית בתוקף תפקידו, ולכן אינו מעיק עליה בנוכחותו היומיומית אך מביא בה תחושה של סיפוק בחיי האישות, וזאת לאחר שנים של בדידות ושל קשרים אירוטיים לא-מחייבים. ייתכן שהמעבר למקום החדש מקל עליהם להופיע מלכתחילה כזוג לכל דבר.

[ישראל שפילר, שהשאיר את אשתו ובתו בפולניה הכבושה בידי הגרמנים, חשב שהן ניספו בשואה. שנים אחדות אחרי המלחמה הן הגיעו לארץ ואז עזב את אסתר וחזר אליהן].
אהוד בן עזר