בקי היתה כל כך נסערת שנזקקה למיספר דקות כדי להירגע לפני שהתחילה לדבר:

"הוא רוצה לנשל אותי – הוא רוצה את הדירה!"

"מי רוצה? על מה את מדברת, בקי?"

"מי מי! מי יכול לרצות דבר כזה, שושנה, נו מי? סולי! התכשיט שלי רוצה לזרוק אותי מהבית!"

סולי הוא באמת תכשיט – הזיקנה שקפצה על בקי היא מעשה ידיו להתפאר. רגע אחד של נחת לא היה לה ממנו – הוא מצץ את לשדה כמו שתמנונים קטנים מוצצים את לשדה של הורתם.

"מה זאת אומרת, בקי מחמל נפשי, מה זאת אומרת, לזרוק מהבית? איך הוא יכול?!"

שושנה, זאת אני, רוזה מהבית, הייתי חברה של בקי עוד מימי הגימנזיה וראנצ'אה בבוטושאני.

"הוא אומר שאני אימא רעה, שהוא סוף סוף מצא לו אהבה, ואני חוסמת את הדרך שלו אל האושר..."

"סולי מצא אהבה? על מה את מדברת, בקי? בן כמה הוא?"

"בחנוכה האחרון מלאו לו שישים".

"נו, לא ממש זקן, האהבה יכולה לפרוח אפילו בגיל יותר מאוחר..."

לבקי עצמה, שהיא כבר למעלה משמונים, יש מחזר נלהב בן תשעים, אסיר ציון לשעבר מגאלאץ, הוא שולח לה פרחים, נותן לה מתנות, מזמין אותה לרקוד במועדון גיל הזהב, מלווה אותה הביתה במונית – בקי ממש פורחת.

"את ראית אותו, שושנה? כולו עור ועצמות, כל היום יושב בבית ומעשן בשרשרת, מדליק סיגריה מסיגריה, משתעל עד שמכחילות לו האוזניים, וכל מה שהוא מכניס לפה הוא מקיא – הוא לא יכול לאכול ולנשום בו זמנית, כי הריאות שלו כבר אכולות לגמרי. המוזלמנים נראו יותר טוב – מי, מי, שושנה, מי יכולה להתאהב בו?!"

סולי היה לפנים בחור די סביר – היה לו שיער בהיר גלי, ועיניים ירוקות, קצת פוזלות, אבל לא היה נעדר חן לגמרי, הוא היה גבוה ורזה, ולא דמה כלל למה שבקי תיארה בפני שושנה. הרבה שנים שושנה לא ראתה אותו, וכל מה שהיא ידעה עליו הוא מסיפוריה של בקי: הוא התחתן עם מורה, שבעיני בקי היתה סתם פדלאה, גבוהה ורזה כמוהו, עם טיק מעצבן בצד השמאלי של האף. בחורה ענייה, ולא מוכשרת לשום דבר חוץ מאשר לערוך קניות בחנויות יוקרה. הוא לקח משכנתא צמודה לדולר, וקנה דירה. הוריה נתנו לה קצת כסף, אבל היא לא הסכימה לכסות בכסף הזה חלק מהחוב על הדירה – היא החליטה לקנות בו רהיטים. הוא כעס נורא, ולא דיבר איתה שבועות. ואז קרה האסון: משרד האוצר הכריז על הפיחות הגדול ביותר בכל הזמנים, והחוב של סולי כמעט הכפיל את עצמו. הוא התמוטט לחלוטין, ובמשך מספר ימים התהלך ברחובות כסהרורי. כשמצאו אותו ליד הפארק של קריניצי, הוא מילמל דברים לא ברורים. השכיבו אותו לישון, ובמשך יומיים לא קם מהמיטה. כשהתעורר, ניפץ את הרהיטים שלה לרסיסים. היא חזרה להורים ודרשה מזונות לילדה הקטנה שנולדה להם בינתיים. היא, כמובן, נרשמה ברבנות לקבל גט. סיפור הגט נמשך שנים, ובינתיים הילדה עברה מיד ליד, עד שבקי התעשתה והחליטה לגדל את המסכנה בעצמה, כדי ששני הדבילים יוכלו להמשיך להתקוטט.

סולי עבד כמהנדס במחלקת המדידות – יום היה בא, יומיים נעדר. ההנהלה רצתה לפטר אותו, אבל ועד העובדים עמד מאחוריו כחומה בצורה. הם זכרו לו את ימיו הטובים, ולא הסכימו "לזרוק אותו לכלבים," עכשיו כאשר הוא במצוקה כל כך גדולה עם החוב שלו ועם הגט האינסופי. לבסוף, הגיעו להסכם שסולי ימשיך לעבוד עד גיל ארבעים, ואז יקבל שלושים אחוזים פנסיה ופיצויי פיטורין. סולי היה אפטי לחלוטין, וקיבל את הדין. הוא נאלץ, כמובן, למכור את הדירה, ואת הכסף הנותר לאחר ניכוי החוב, חילק בית המשפט בין השניים. הוא חויב לשלם מזונות לבתו הקטנה עד שתגיע לגיל עשרים ואחת. את הכסף אמנם קיבלה הגרושה, אבל מי שכילכלה את הילדה וטיפלה בה – היתה בקי. מהכסף המעט שנותר לו הוא קנה דירת חדר על עליית גג שדולפת בחורף ובוערת כתנור בקיץ, ליד תחנת אוטובוסים שרועשת ללא הפסקה ביום ובלילה. הוא הסתגר בדירתו הקטנה, וכמעט לא יצא ממנה. חוץ מאימו, שהיתה מביאה לו לעיתים את הבת וקצת מזון להחיות את נפשו – איש לא פקד את עליית הגג שלו.

"אני אשמה, רק אני אשמה, שמעתי בקול פאול..."

פאול הוא המחזר הקשיש של בקי.

"מה פאול?"

"הוא אמר לי להפסיק לנקות, ואני שומעת ומפסיקה, והנה..."

"מה הנה? מה קשור? באמת, בקי!"

"את לא יכולה לתאר לעצמך, שושנה, איזה סירחון היה שם – הוא אף פעם לא רחץ כלים, האוכל היה נרקב על הצלחות, כשכבר לא היה מקום בכיור, הוא היה פשוט זורק את כל הצלחות לפח, ושם מתחת לכיור הייתה ערימה ענקית של זבל ושברי כלים, וסירחון, ריבון העולמים! והמקלחת – כולה עובש, ועל החלונות קורי עכביש מלאי אבק יורדים עד הרצפה כמו וילונות... מתחת למיטה קליפות ירוקות של תפוזים רקובים. והוא יושב במיטה חצי ערום, רזה כמו שלד ומעשן ומעשן, ולא שם לב למקקים שמטפסים על המיטה ועל הקירות. שושנה, לא ראית זוועה כזאת בחיים! ואני הרי אימא – איך אני יכולה לשאת דבר כזה? אז אני, עם הראומטיזם שלי ועם כאבי הגב והפרקים, הייתי הולכת אליו, מביאה לו קצת אוכל, שהוא היה מתנפל עליו, אוכל בבולמוס, ומיד אחר כך מקיא את נשמתו. אני מנסה קצת לנקות, זורקת שקים של זבל, משפשפת את הכיור, מטאטאה, שוטפת. הייתי חוזרת משם חצי מתה.

לפני חודש אומר לי פאול: 'סטופ! אני לא מסכים שבקי, בקינקה העדינה שלי, תשבור את הגב שלה, אני לא מסכים שתעבדי כמו עוזרת אצל הבן שלך!' 'גזלן', אני אומרת לו, 'איך אפשר להשאיר את הבן שלי בתוך כל הזוהמה הזאת, הרי הוא עלול לטבוע בזבל!' – 'ולמה הוא לא מנקה בעצמו?' שואל החכם שלי, ואני עונה לו: 'פאול חביבי, בשביל לשאול שאלה כזאת אני לא צריכה אותך. תאמין לי ששאלתי את זה לפני ארבעים שנה.' – 'תשמעי, בקינקה, כמה כבר עולה עוזרת בית? אני אשלם עבור עוזרת בית פעם בשבוע. שווה לי לשלם, ולא לראות אותך כורעת על הברכיים ועובדת כמו עבד'. ואני שמעתי בקולו, והנה..."

"מה הנה, בקי? הרי צריך לנשק לפאול את הידיים שחס עלייך, שהוא נדיב כל כך. מה 'הנה' כאן?"

"הוא איש טוב, ויש לו לב זהב, אבל העצה, העצה, שושנה, היתה עצה רעה מאוד. בגלל העצה הזאת בא עליי כל האסון הזה: הגיעה אליו עוזרת צעירה בת עשרים ושלוש, ואת יודעת איך מתלבשות היום הצעירות, אז היא הסתובבה לו בחדר הקטן, כשכל איבריה בחוץ, והוא כל הזמן מסתכל עליה, והשלד הזה קם לתחייה, כי אצל הגברים זה ככה מאז האדם הראשון – כל עוד הם נושמים – הם רוצים סקס. לא חשוב אם הם יכולים או לא – לרצות הם רוצים נון סטופ! והיא, הפוסטמה הזאת, הבינה עם מי יש לה עסק, והיא אומרת לו: 'תגיד לי, סולי, למה אתה לבד ככה?' – והוא ממשיך להסתכל לחריץ של התחת שלה כשהיא מתכופפת אל מתחת למיטה, והוא ממשיך לפמפם בסיגריה הנצחית שלו. והיא דווקא לא מתייאשת ושואלת: 'תגיד לי, סולי, איך זה שאין לך אישה?' והוא עונה לה: 'היתה לי. התגרשתי.' – 'מתי זה קרה, חבוב?' – 'לפני עשרים שנה.' – 'נו, וזהו? מה, נגמרו הנשים בארץ?' והוא עונה לה: 'תראי אותי, מי ירצה בי?' ואז היא עונה לו מבלי להתבלבל: 'אפילו אני, למה לא?' – 'ריקי', הוא שואל אותה, 'את מוכנה להתחתן איתי?!' – 'כן, למה לא? הדירה קצת קטנה, אבל עלא כיפאך'.

"אחרי השיחה הזאת אני מקבלת ביקור מהבן שלי – חודשים הוא לא יצא מהבית, חוץ מאשר למכולת לקנות קופסאות שימורים וחלב, והנה, הוא מגיע אליי קומפלט, ואפילו לבש חולצה לקראת האירוע, והוא מסביר לי שמצא אהבה, והוא רוצה להתחתן, ואם אני אימא טובה, אז שאני אעבור לגור במאורה המסריחה שלו, והוא יבוא לגור עם ריקי שלו בדירה שלי. אני לא ידעתי מה לענות – אני נשבעת לך – הפה שלי נפתח ככה, ולא נסגר עד שהוא יצא. לאחר שיצא מהבית, אני מתעשתת וקוראת אחריו: 'ככה, סולי, אתה רוצה לרשת אותי בחיי, ככה מגיע לאימא העלובה שלך?' – והוא דווקא לא מתעצל, חוזר אליי ואומר: 'אימהות טובות מקריבות למען ילדיהן.' אמר והלך.

"מאז הוא מבקר אותי כל יום. אני נותנת לו לאכול, והוא טורף, ולפעמים יש לי מזל, והוא לא מקיא, ואני לא צריכה להספיג במטלית את כל המיצים הירוקים... והוא מסתובב אצלי בדירה, מביט על הריהוט ועל הקירות, בודק את הכיור באמבטיה, כאילו כבר שילם על הדירה, ואין לו סבלנות עד שהדיירים הקודמים יפנו אותה. ואני אתמול אמרתי לו: 'אתה בטח חושב שהילדה הזאת התאהבה בך – הרי היא רוצה למצוץ ממך מה שתוכל, ואחר כך היא תזרוק אותך כמו קליפה של קלמנטינה, ותישאר בלי גרוש על הנשמה, וגם את הדירה שלי תאבד.' והוא, מה הוא עונה לי? 'כל החותנות לא מפרגנות לכלות שלהן – זה חוק טבע.' שושנה, אין לי אומץ לדבר עם פאול. מה אני עושה, שושנה? מה אני עושה?"

"בקי," אני אומרת לה, "אני לא מבינה, הרי יש לך, ברוך השם שני בנים. סולי הרי לא בן יחיד אצלך..."

היא הביטה עליי רגע כלא מאמינה למשמע אוזניה. פתאום אורו עיניה:

"שתהיי לי בריאה, שושנה, שתהיי לי בריאה!"

היא התרוממה מהכיסא, הישירה את הגב הכואב שלה, חייכה חיוך של הכרת תודה, אספה אליה את התיק שאיננה נפרדת ממנו לעולם, ויצאה.

משה גרנות