על ספר שיריו של עצמון ד' יניב "סריקת מערכות"
אחרית דבר – נורית גוברין, הוצאת צבעונים, 2020, 127 עמ'
אני מניח שיסווגו אותי מומחים כמיושן, כי אינני רווה נחת מרוב השירה העכשווית הכתובה בלשון רזה, ואף גסה, בהיעדר כמעט מוחלט של לשון פיגורטיבית ושל אותם סממנים פרוסודיים שהשירה הקלאסית התברכה בהם, כגון מטפורות מפתיעות, אימאז'ים מרחיבי דעת, חרוז, משקל. אני קורא את השירה העכשווית באתרי אינטרנט, בכתבי עת ובעיתונות היומית, וחושב שבלי טירחה רבה מדי, אף שאני אינני משורר, אוכל לכתוב שירים דומים, אבל שורות כמו "בעצם ילדותי יחידי הוצגתי / ואשאף כל ימיי סתרים ודממה: / מגופו של עולם אל אורו ערגתי, / דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה." או "שידיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים." – אין סיכוי שאצליח אי פעם להתקרב אל היפעה הזאת ולעומק ההיגד.
אביא דוגמה מעולם הציור: אם אלמד ציור אצל גדולי האמנים, לעולם לא אצליח לצייר ציור נפלא כמו "הנערה עם עגיל פנינה" של ורמייר, אבל אני בהחלט יכול לקנות משתנה ולשים במוזיאון כמו שעשה דושאן ב-1917.
כנגד מה הקדמתי את הדברים האלה? כנגד העובדה שעצמון יניב, בקובץ השירים שלפנינו, לא נכנע לנתיב החדש בשירה, ומציע שירה מושקעת, שלצד היגדים מרתקים, היא גם בעלת פרוסודיה מעניינת.
הרי דוגמאות מיספר למטפורות ואימאז'ים ייחודיים בקובץ: "גלים מחוצפי אדווה" (עמ' 11), "משב הרוחות הצמאות של שלהי קיץ" (סינאסתזיה, עמ' 13; סינאסתזיה מצוטטת משמות כ' 15 – "וכל העם רואים את הקולות", עמ' 85): "ימינו ערומים / ולילותינו / מוכי שלכת" (עמ' 20), "תעלת הלידה של החבילות / הנפלטות בדבוקות צנחנים / המושלכים מבטן מטוס הדקוטה" (תיאור פליטת חבילות החציר ממכונת הקומביין, עמ' 14), "כדומן בין תלמי נייר" (עמ' 29), "והברושים אשר אצל גדר בית העלמין / בוערים כנרות תמיד / בלהבה ירוקה מופזה" ( עמ' 42).
יש בקובץ שירים הבנויים כקונסיט, כלומר, שכל שורות השיר מתייחסות לדימוי אחד: השיר "כמיהה" (עמ' 45) משווה לכל אורכו את הכמיהה לעליית מפלס הכנרת, שלפעמים יש צורך לפתוח את סכר דגניה כדי לשחרר זרימה שוצפת. אביא עוד דוגמה אחת בציטוט מלא של השיר "נפתחת" (עמ' 58): "נפתְחת אליי / כמו בצל / גלדים גלדים / את נפתחת / ואני שומע / שומע / ודומע."
המצלול הוא יסוד פרוסודי מרכזי בשירי הקובץ – אנחנו נמצא בהם אנאפורות בשירים "צעקה" (לא, לא, אלא אלא... עמ' 81), "לא עת להרים ידיים" (לא, לא, עמ' 93); "אל כלותנו" (ו... ו... ו... עמ' 108).
והרי דוגמות נוספות של מצלול המזכיר את הקלמבור: "משהו מזהיר / זוהר / נזהר / הזהירות יפה לה / זה בא מלהיזהר / להיזכר..." (עמ' 25). "... בדרך לעזוב / את הרקיע הזרוע / ואני אזוב... אודה שלא ידעתי / כמה כואב הכאב / יכול לכאוב" (עמ' 33).
השיא בתחום הזה הוא החרוז, שאיננו "מתגנב" לשורות, אלא הוא שייך מהותית להיגד השירי: השיר "ואני תשוקתי" (עמ' 47) בנוי משלושה בתים, שלושתם מחורזים בסדר א-ג, ב-ד, וגם שקולים במשקל אנפסט: "ויקדת באש מבשרת / מלבנת בשרי החשוף / ונפשי הו נפשי העיוורת / נאחזה כטובע בסוף."
אביא עוד שתי דוגמאות מיני רבות: " גלי הים עוד מתנפצים / אל מול סלעי החוף / עוד יום ינקוף / וערב / לילה / יום / כולנו בני חלוף" ("עוד יום", עמ' 31). "מה יש במקום הזה / שמעורר רצון / להשאיר תשר / למרות שבין מה שהוזמן / לשהוגש / אין קשר" ("אין שום קשר", עמ' 88; ראו גם "סריקת מערכות" עמ' 21. "אין בה טוב" עמ' 22. "משהו מזהיר" עמ' 25. "שירים" עמ' 29. "וראיתי" עמ' 37. "קסת הזהב" עמ' 92. "השקה" עמ' 94. "חרמש" עמ' 102. "דקדנס" עמ' 104).
כפי שאפרט להלן, השירים של עצמון יניב הם הגותיים מאוד בתארם את מצבו של האדם בן החלוף, אבל ניתן למצוא גם שירים בעלי נימה הומוריסטית-אירונית: בשיר "השקה" (עמ' 94) מחליט האני השר לא לקיים השקות לספריו הבאים, כי החברים שהוזמנו בעבר חיפשו תירוצים מדוע לא יכלו לבוא:
"...הו כמה חבל / שיש לו אימון של הסגל / ואחת עם פסל / היא נפגשת בכלל / ושלישית שצולעת על ירך / ואחר אללי / הוא רצה בוודאי / אך מסכן הוא עיקם את הברך..."
אירוניה הגולשת לסרקזם נמצא בשיר "תן מבט" (עמ' 89) – השיר בנוי כתפילה לאלוהים שיביא גשמים בעיתם, שייתן לציפור-הנוד להגביה עוף, לנע ונד מושב, ליעף תקווה, מאור לסומא, ובסוף השיר יש קריאה: "ולמען השם / תן מבט" – שתי שורות קצרות אחרונות מהוות מפל אירוני, שהרי כל התפילה היא לשווא – אין אוזן שומעת במרום.
השם לקובץ כולו לקוח מהשיר "סריקת מערכות" (עמ' 21), שאם נחליף את האותיות, נקרא "קריסת מערכות" – שני השמות מזכירים מצב של חולה אנוש שנזקק למכשירים המבהילים של בית החולים, אבל המשורר מתאר את הקורה בבית החולים במונחים צבאיים: "קורא את כוחותיי לדגל / מדמה פקודת מבצע / יש דפ"א א' דפ"א ב' / ויש תוכנית למגננה" – "דפ"א" הוא ראשי תיבות של מונח צבאי – דרך פעולה אפשרית, והוא מזכיר ניסיונות קודמים של מפגש עם המוות: "לפני עשור / יצאתי מן הבור."
שירים אחדים בקובץ מתארים את פגיעותו של האדם בכלל ושל האני השר בפרט. בעיקר מתרכזים השירים עם היותו של האדם בן חלוף. למשל, השיר "מגורים לנצח" (עמ' 38), בו מופיעות השורות הסרקסטיות הבאות: "רכשתי לי חלקת קבר / בלי הנחות / בלי מחיר למשתכן ... מדובר / בחלקת אדמה לא גדולה / אשר לפי תוכנית המתאר / מאפשרת לאכלס בה / בן תמותה אחד / בצפיפות." השיר הזה מזכיר את סיפורו הידוע של ליב טולסטוי "לכמה שטח אדמה אדם זקוק?" בסיפור הזה מתואר איכר שחומד חלקת אדמה ענקית, אבל מתמוטט מרוב מאמץ, ולבסוף מסתפק בחלקת קבר קטנה.
הגות על גורל האדם מופיעה גם בשירים "היום הזה" (עמ' 19) "בשעה הזאת" (עמ' 42). יש בקובץ גם שירים מצביעים על חוסר הטעם וחוסר התוחלת של המלחמות: "גדר חיה" (עמ' 96); "למלחמות אין רחם" (עמ' 91); גזירת גורל" (עמ' 105), שהרי עצמון יניב, כמו רוב הגברים בארץ המיוסרת שלנו, חווה את זעמן של המלחמות על בשרו.
כמו שאם מבקשת לפוגג את הפחד של הילד בשיר ערש מרגיע, כך האדם זקוק לאגדה כדי שלא ישקע בדיכאון: "אנו זקוקים לאגדות / כמו פרפר לאור / כמו צמח לאוויר / כמו אדם לחופש... אפילו / שאחר כך / החיים / אינם פלאי פלאים / אלא טלאי טלאים" ("אגדות", עמ' 39).
מה עוד משכיח את היותנו בני חולף? האהבה! ויש בספר הזה שירי אהבה מכמירי לב: "בקיץ היבש ההוא / היינו כשני נחלים / המתלכדים לנהר שוצף / באחת / נפרצו הסכרים / וזרמנו / זו לתוך זה / וזה לתוך זו / והיינו לזרם אחד / ההולך אל הים / וליבנו איננו מלא" ("זרימה" עמ' 67. ראו גם "וראיתי" עמ' 37. "מחכה בחדרך" עמ' 48. "בעיקול הדרך" עמ' 59. "מגע יד" עמ' 66. "הכול היה תום" עמ' 73).
גם ארוטיקה נמצא בשיריו של עצמון יניב, אך היא נגלית ברמזים ליודעי ח"ן, בדומה לדרכם של משוררי ימי הביניים שכמסו ארוטיקה בארמזים מפסוקי התנ"ך. והרי דוגמה בספרנו: "אם כבד הרעב מאוד / רדי מצרימה לשבור שבר... // אך אם אהבה משאת נפשך / הנה קמה אלומתי / וגם ניצבה" ("לשבור שבר" עמ' 71. ראו גם "אפשר" עמ' 63).
עצמון יניב אינו מרבה להקדיש את שיריו לאישים שונים, כמקובל אצל משוררים רבים. בקובץ שלנו מוקדשים שירים רק לשלושה אישים: לאימו, יוספה פוחצ'בסקי, שהיה לי העונג והכבוד להכיר (שני שירים: "כי ממנה לוקחתי", עמ' 115. "כמעט כל יום פרידה", עמ' 116); למשורר יחיאל חזק ("מנחת אהבה ליחיאל חזק בגבורותיו" עמ' 74); למשורר אביחי קמחי ("לא עת להרים ידיים", עמ' 93). אבל בין השורות מוצא הקורא "התכתבויות" עם אישים, כגון "ההתכתבות" עם טולסטוי שהזכרתי לעיל; עם רחל ("ראשי סתור שיער", עמ' 11), עם נתן זך (" כציפור שיר רבת יופי" עמ' 27).
כל משורר מתמודד עם סודות ההשראה וסודות השיר, מה שנהוג לכנות בשם שירים ארס-פואטיים, כך גם עצמון יניב ב"שירים" (עמ' 29); "בת השיר" (עמ' 60) "דף לבן" (עמ' 92).
הקובץ שלפנינו קלע בדיוק לציפיות שלי משירה חכמה ומושקעת, והלוואי שימצא נתיבים לליבותיהם של הקוראים כי הוא ראוי ביותר. נדמה לי שהבנתי את רוב רזיו של הספר, ורק זאת לא אבין: מדוע כל הספר נטול פיסוק, ומדוע חלק מהשירים רשומים בשורות ארוכות, כשאלו מתוחמות בקווים מלוכסנים?
משה גרנות