לכי תדעי לאן יכולה להוביל אותך שיחה בטלה עם ידידה. מוטב להגדיר במדויק – מכּרה. כמו כמעט כל אישה בגילי – הגב התחתון הורג אותי. אמרו לי ששחייה יכולה לעזור, אבל איפה אני ואיפה השחייה עם כל האביזרים – בגד ים, כובע גומי, משקפי מים? עיקר העיקרים – לפני עשר שנים השתתפתי בשיעורי שחייה, ולא רוויתי נחת. המדריך היה בחור צעיר אתלטי, עריץ ממש, הוא היה בטוח שלכל הזקנים יש הכישורים הגופניים שלו. היו לו טענות למכביר, ומעולם לא אמר לי מילה של עידוד. מחלתי על שמונה-מאות השקלים, ופרשתי.
פלדנקרייז נראה לי יותר אטרקטיבי – קודם כול נשארים יבשים, וחוץ מזה, המורה, ליליאן, היא אישה צעירה ורכה, מרשה למי שמתקשה להפסיק באמצע התרגיל, ובין תרגיל לתרגיל היא עורכת הפסקות מנוחה. הכי אני אוהבת את ההפסקות, ובאשר לכאבים – נדמה לי ששככו מעט, אבל ייתכן מאוד שהגוף היה מחולל את התמורה גם בלי פלדנקרייז – בסדר, ניתן לו את הקרדיט.
ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת? ובכן, שם פגשתי את גילה, ואיתה הייתי מפטפטת מעט לפני השיעור, וגם אחריו. הסתבר לי שהיא לקראת תום העשור השישי של חייה, רווקה. היתה לה פרשה עם גבר כשהיתה בת עשרים, והוא זנח בלי הסבר, פשוט נעלם. מאז לא היו לה שום קשרים עם גברים אחרים. היא הסבירה שאחרי מה שקרה – היא לא היתה מסוגלת ליצור קשר רומנטי.
לא הגבתי, אבל אני לא ממש בטוחה שזה ההסבר היחיד. היא גרה עם אימה, עבדה במשך שנים כאזרחית עובדת צה"ל (לא חשפה באיזה תחום), כשהיא נוסעת לעבודה במכונית 'קיא פרייד' קטנה. כשהיתה בת שלושים היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה – מכבי אש נקראו בדחיפות לנסר את שלד המכונית כדי שאפשר יהיה להוציא אותה ממנה. היא נפצעה בכל חלקי גופה – היו לה שברים בגפיים ובצלעות. היא סיפרה לי על כל מיני אברים פנימיים שניזוקו ללא תקנה (כמעט אטמתי אוזניים מלשמוע), ונקבע לה שיעור נכות של מאה אחוזים.
עם הפיצויים מחברת הביטוח היא רכשה דירה קטנה, אותה היא השכירה, והמשיכה לגור בדירתה של אימה. דמי השכירות, הפנסיה הקטנה ממשרד הביטחון וקצבת הנכות אפשרו לה רמת חיים סבירה. כשהאם היתה על ערש דווי, היא צילצלה לבנה, הוא אחיה של גילה, הגר בניו-יורק, והפצירה בו שידאג לרווחתה של אחותו הבודדה. וכל כך למה? משום שהדירה שבה גרה גילה עם אימה, היתה בעצם של עמידר, ולגילה לא היו כל זכויות עליה אחרי מות האם. ענף חשוב מפרנסתה נגדע, כי היא נאלצה לעבור לדירה שלה, וכך בא הסוף על שכר הדירה שהיתה גובה מדי חודש. האח, בעל מפעל לשימורים במדינת ניו-יורק, נתן הוראת קבע לשלוח לגילה מדי חודש מאה וחמישים דולר, פיצוי זעיר על אובדן ההכנסה משכר הדירה.
השיקום הפיזי והנפשי ארך שנים רבות, ומעולם לא השתקמה לגמרי. כשהתקרבה לגיל ארבעים עלו במוחה מחשבות להרות מבנק הזרע. הרופאים רמזו לה שבמצבה הגופני היא עלולה לא לשרוד את ההיריון. בעקבות פסק דין זה גילה שקעה בדיכאון עמוק – ימים שלימים לא יצאה מהבית. עם הדיכאון גברו גם הכאבים. שכנות טובות היו מביאות לה תבשילים, יושבות ליד מיטתה, ומפטפטות עמה כדי לעודד מעט את רוחה.
"מדוע שלא תלכי לקורס אמנות? הנה, נפתח קורס פסיפס במתנ"ס."
"עם כאבי הגב שלך את חייבת להתעמל פלדנקרייז – כל שני ורביעי יש קורס במועדון הגמלאים. את תרגישי אדם חדש."
היא שמעה בקול השכנות, אבל בערב היא היתה חוזרת אל דירה ריקה, ומעט העידוד שהיתה סופגת בקורסים היה מתפוגג עם שובה הביתה. הציעו לה לאמץ כלב, אבל היא סירבה – כלב זה נביחות בלילה, פרעושים, קרציות, שערות בכל הבית.
וכך חלפו עברו החודשים והשנים בשיממון גדול.
באחד הבקרים היא שמעה דפיקות בדלת. על קצות האצבעות היא ניגשה לעינית, וראתה שמעבר לדלת עומד אביגדור, השכן המבוגר מדירה 7 באותו בניין. היא פתחה את הדלת, ואז ראתה שאביגדור מחזיק בזרועותיו כלב קטנטן בעל פרווה חומה ארוכת שיער, אוזניים זקופות, ומבט נבון בעיניים המכוסות מחציתן בשיער.
"מתנה ממני, גילה, זה יורקשייר טרייר, כלב מחמד מקסים, את תאהבי אותו, את יכולה לקרוא לו יורקי."
גילה רצתה לומר לו שאיננה אוהבת כלבים, אבל המבט של הכלבלב החמוד היה כל כך מזמין, שהיא הושיטה את הזרועות, משכה את הכלב אליה, ואימצה אותו אל ליבה. מאותו הרגע היא לא נפרדה ממנו – הוא ישן איתה במיטתה, אכל מהצלחת שלה, התרחץ איתה באמבטיה. הוא היה בשבילה מאהב ובן אהוב, והדיכאון, ממנו סבלה שנים, נעלם כלא היה. בתחילה קראה לו באמת יורקי, אבל החליטה שתותי הוא שם מתאים לו כי הוא קטן וחמוד ומתוק.
עברו שנים, ותותי הפך להיות בעל הבית, וייעודה של גילה בעיניו היה לשרת אותו ולגרום לו נחת רוח. הוא זנח לחלוטין את השטיח שהכינה לו בעצת השכן ללינת לילה, והתמקם סופית במיטה, הוא דרש בנביחות וביללות לקבל את האוכל מהצלחת שלה, ולפעמים אפילו היה חוטף את האוכל מפיה. הוא לא הסכים להיפרד ממנה אפילו לצורך יציאה לחצר כדי לרוקן את פח האשפה. כשהעזה פעם לצאת לקניות, תותי ילל שעות, והשכנים הבהירו לגילה שזה לא עסק, וכך אי אפשר להמשיך. היא נאלצה לשלם לדוגסיטר בהיעדרה מהבית, וזה הכביד על התקציב שלה שהיה דל ממילא. היא סיפרה לי שהכלבלב האהוב הפך למטרד, והיא ממש אובדת עצות.
מסתבר שכוונות טובות עלולות להזיק, וללא ספק אני הזקתי (לא בכוונה רעה!) לגילה וליובל... מי זה יובל? יובל הוא שכן שלי, קומה מתחתיי, שהגיע ארצה מארצות הברית לפני קרוב לשנה. בארצות הברית הוא עבד כמאבטח במוסדות יהודיים (שירת בצה"ל בסיירת צנחנים!) וגם השתלם בשיקום כלבים בעייתיים לפי תורתו של "הלוחש לכלבים" סיזר מילאן פאבלה. הוא הצליח כל כך בתחום הזה, שהחליט לחזור ארצה ולהועיד עצמו לשיקום כלבים. הבנתי שהיה נשוי במשך שנתיים ליהודייה אמריקאית, שסירבה בתוקף לנסוע למידל איסט המדמם. הם נפרדו כידידים. מה שנודע לי עליו, קיבלתי מהשכנים. ראיתי אותו בחתף מספר פעמים בחדר המדרגות – אם לסמוך על טביעת העין שלי – אני מעריכה שהוא בן שלושים וחמש, קצת יותר ממחצית שנותיה של גילה.
יובל לא היה זול, אבל מי שהזמין אותו, היה נדהם באיזו מהירות הוא היה מצליח להפוך כלב בעייתי לחיית מחמד ממושמעת. כלבים נושכים, נובחים ללא הפסקה על כל מי שזז, מושכים את השרשרת בטיול, הורסים את ריפוד הריהוט בבית – היו משתנים מיידית, ומשאירים את בעליהם פעורי פה.
אמרתי לגילה שכדאי לה להזמין את יובל, כי הוא עושה באמת נפלאות, ובתור מתווכת הוגנת, ביקשתי מיובל שיעשה לה הנחה, כי היא חברה שלי, וכי באמת היא סובלת מחסרון כיס כרוני.
אי אפשר להכחיש שכוונותיי היו טהורות, אבל לרוע המזל נראה לי שהזקתי גם לו וגם לה. יובל הגיע לדירתה של גילה, ותותי התקרב אליו, רחרח אותו, אבל יובל לא הסתכל אל תוך עיניו, ולא ליטף אותו. לכלב הרי יש חוש ריח מפותח מאוד, הוא מרגיש אם לפניו נמושה שאפשר להתעלל בה, או מנהיג שעליו להישמע לו. תותי חש מייד שיובל איננו גילה, והתנהג בהתאם. אחר כך יובל יצא עם גילה ותותי לטיול – כלב הרי חייב להוציא אנרגיה, אחרת הוא מתנוון, או לחלופין – הוא עושה פוגרום בדירה – וגילה נדהמה לראות איך תותי הולך ממושמע בקו אחד עם יובל, לא רץ קדימה, ולא מושך את הרצועה, לא נובח על כלבים אחרים. וכאן התפנה יובל לאמן את גילה כיצד עליה להתנהג עם תותי: כלל ראשון – להתנהג כאדון ובעל הבית; כלל שני – להשרות רוגע; כלל שלישי – לא להעניש כלב, הוא אינו מבין מדוע נענש, ואילו בעל הכלב יוצא מהאיזון, והכלב מושפע מכך מייד. הכלל השני היה פרובלמאטי עבור גילה – היא היתה מתרגזת על כל שטות, ומתח תדיר היה ניכר על פניה, והרי כלב מריח מתח מקילומטרים.
"תותי צריך לחוש שאת נינוחה, ואז גם הוא יתנהג ברוגע. הנה, אני מצווה על תותי לשכב על השטיחון שלו, ואנחנו נשב ליד השולחן ונדבר בנחת."
גילה נדהמה לראות שתותי ממושמע, ושוכב לו שם בשקט.
"אל תביטי אליו, שוחחי איתי כאילו הוא איננו נמצא בחדר."
"זה ממש כלב אחר! אני לא מכירה את תותי שלי!"
היא ניגשה להכין קפה, ושמה על השולחן קערת עוגיות. אחר כך התיישבה, והביטה מהופנטת אל תוך עיניו. יובל חש לא בנוח, והעיר:
"אל תזכירי את שמו, ואל תביטי אל תוך עיניו אם אינך מתכוונת לצוות עליו."
"יובל, אתה נפלא, מעולם לא פגשתי אדם כמוך... על זה מותר לדבר בנוכחותו?"
"תראי, גילה, מי שצריך אימון זה לא הכלב, אלא בעליו. שיקום הוא בלתי אפשרי אם בעל הכלב איננו נוהג לפי הכללים. אני משאיר לך רשימה עם הנחיות התנהגות עבורך, וכן הוראות בדבר האוכל שתגישי לו – בשום אופן לא אוכל יבש שמוכרים בסופרמרקטים..."
הוא התכוון לקום, תותי זקף את האוזניים, והתכוון ללוות את יובל אל הדלת. יובל הרים את ידו והצביע אל השטיחון. תותי הניח את הפרצוף החמוד שלו על שתי הרגליים הקדמיות ועקב אחרי המתרחש בעיניו המכוסות במחציתן בשיער.
"אל תלך, יובל, כל כך טוב שאתה כאן, ולא רק הכלב (אתה רואה? למדתי!), לא רק הוא רוצה אותך כאן."
"אני חייב ללכת – את יודעת – פרנסה, הנה הקבלה. אם תפעלי לפי ההנחיות שלי – לא תזדקקי לי שוב."
אבל גילה לא פעלה לפי ההנחיות, לא בטוח שהיא התכוונה לכך: היא אירחה שוב את תותי במיטה, וכשדרשה ממנו להניח לה, הוא סירב בתוקף, והיא התרגזה עליו... תותי חזר להתנהגותו הנלוזה הקודמת, וגילה היתה אובדת עצות. עיקר העיקרים – אי אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית, כשגילה רק התקרבה לדלת, הוא היה הופך עולמות בנביחותיו וביללותיו.
ברור שהזדקקה ליובל שוב, והיא קראה לו באס או אס קורע לב, ושוב חזר על עצמו הליך השיקום, ועימו ההתפעלות של גילה: "איך אתה עושה את זה? זה ממש קסם! אתה קסם של בחור. אני כל כך שמחה... יובל אתה מוזמן לבוא לכאן כל יום, בלי קשר לשיקום, נשב על הספה, נשתה קפה, נשוחח."
למחרת בפלדנקרייז גילה התוודתה בפניי: "אני מאוהבת, יש לי פרפרים בבטן, זה לא קרה לי אף פעם. הבחור ששלחת לי הוא קסם של בן אדם."
אני בגיל כזה שלא בא לי לבלוש אחרי בחורים צעירים – כששמעתי את הווידוי הזה עלה בדעתי לתהות על קנקנו של הבחור, היטבתי את המשקפיים על אפי והסתכלתי עליו מהמרפסת כשהוא יוצא מהבניין ועוקף בשביל המוביל אל המאזדה שלו. גילה צדקה: יובל באמת גבר נאה, גבוה אולי מטר שמונים, אולי יותר, גוף אתלטי, שרירי, פנים כאילו מסותתות על ידי פסל יווני – מה הפלא שגילה התאהבה. הפרשי הגיל? יש תקדימים – נשיא צרפת, מקרון...
יובל נאלץ להגיע כמעט יום יום לגילה מבלי לדרוש ממנה תשלום נוסף. הוא חש שהכישלון הוא שלו כי איננו מסוגל לגמול אותה מהתנהגותה חסרת האחריות כלפי תותי. הוא ניסה לאמן אותה ואת תותי בהליכה ארוכה על שפת הים, בגינות הציבוריות בנוכחות כלבים אחרים. כשהוא היה נוכח בשטח, תותי התנהג למופת, בלעדיו הכלב חש שעם גילה אפשר להתפרע. יובל חשד שגילה מתנהגת בכוונה כך כדי למשוך אותו אליה. פעם באחת השיחות בהן הם מתעלמים מנוכחותו של תותי, היא קירבה את ראשה לכתפו, והוא כמו ברפלקס מותנה, קם מהספה, מצביע על תצלום תלוי על הקיר:
"זאת אימא שלך?"
כאילו זה מה שעניין אותו.
והיא עונה שלא ממין העניין: "אתה יודע איזה מזל אני?"
"לא".
"אני מזל עקרב."
"ובכן?"
"מזל עקרב לא אומר לך כלום?"
"צריך להגיד?"
"בטח צריך – העקרבים שפוטים על סקס, תביט לי בעיניים, תביט בי, יובל, שם תמצא הכול..."
"טוב גילה, אני חייב ללכת, יש לי התחייבויות..."
"אל תלך, בבקשה, אל תלך, אל תשאיר אותי כך לאחר..." דמעות זלגו מעיניה. הוא חיבק את כתפה כדי להרגיע אותה, והיא:
"אתה כל כך טוב, אתה לא תעזוב אותי, נכון?"
"גילה, אני חייב ללכת, זה לא רק כסף, זה עניין של אמינות כלפי קליינטים אחרים."
הוא הצליח בדי עמל להשתחל החוצה, ומייד חסם את הטלפון הסלולרי מפני מסרונים ושיחות נכנסות ממנה.
טרגדיה! גילה באה אליי הביתה. היא נראתה נורא:
"למה? למה זה מגיע לי? לא מגיע לי קצת אושר אחרי כל מה שעברתי? הוא היה כל כך טוב אליי, ופתאום, בלי שום הסבר, הוא מתנתק ממני. למה, זיוה, למה? מה פשעתי לקדוש ברוך הוא, שהוא מעניש אותי כך? בבקשה, זיוה, בבקשה, דברי איתו, שיסביר, שיחזור אליי, אני אעשה כל מה שיגיד, אבל שיגיד! אני אשתגע, בבקשה, זיוה, את תקוותי היחידה."
ברור שריחמתי עליה, והתכוננתי לדבר עם יובל, לא בדיוק ידעתי מה להגיד לו. פגשתי אותו בסופרמרקט, ורמזתי לו לזוז רגע הצידה, והוא:
"לא צריך, זיוה, יש לי מספיק קליינטים."
הוא חייך אליי, וניגש עם העגלה לקופה. הבנתי את גילה, ועוד איך הבנתי, הבנתי גם את יובל – אבל מה אני אגיד לה מחר בפלדנקרייז?
משה גרנות