בעוד ימים אחדים ימלאו עשרים שנה לוועידת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי, מחק את הקווים האדומים של רבין, והציע את חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וקבלת העיקרון הנורא של נסיגה לקווי 67', כשתמורת כבשת הרש של גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז היו בלתי עקירים – הוא הציע נסיגה משטחים בנגב. כזכור, ערפאת דחה את ההצעה, שכללה התחייבות שלו על סיום הסכסוך, כלומר השלמה עם קיומה של ישראל וויתור על טענת "זכות" השיבה – במתקפת הטרור הקשה והעקובה בדם ביותר בכל שנות הסכסוך.
באותם ימים שירתתי, לצד תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, כדובר המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן (וגם כמזכיר היישוב-בהקמה נמרוד). היינו שותפים למאבק ולארגון שתי הפגנות גדולות – האחת בכיכר רבין והשנייה בירושלים מול החומות, סמוך למגדל דוד (תחת הכותרת "ירושלים – אני נשבע". בין הנואמים היה נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, שכבר היה בעשור העשירי לחייו).
באותם ימים ערכתי עיתון – לא אצטנע ואומר שהוא היה ברמה גבוהה מאוד, שנקרא "דרך הגולן והבקעה", שצורף לגיליונות החגים של "הארץ" ו"מעריב". הגיליון הראשון פורסם בחגי תשרי והשני בפסח תשס"א (2001). גיליון שלישי כבר לא יצא כי נבחרתי לניהול מתנ"ס הגולן, תפקיד בו שירתתי כמעט עשור שלם, ועזבתי את תפקידיי הקודמים.
בגיליון 2 פרסמתי מאמר אקטואלי מאוד להיום: "סיפוח עכשיו!" אני מביא אותו במלואו. היום, כשניתן להחיל את הריבונות הישראלית בתמיכת ארה"ב, הדברים אקטואליים מתמיד.
 
בראש השנה תשס"א, תם עידן בהיסטוריה של מדינת ישראל. קונספציה בת 33 שנים קרסה באחת. במשך למעלה משנות דור, הלכה וקנתה שבת בתוכנו האמונה, ועמה התמיכה הציבורית, בקונספציה, הגורסת שהסתלקות ישראל מן השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים תביא לשלום, או כפי ששורר יהונתן גפן באחד ההמנונים של מחנה הקונספציה הזו: "רק תצאו מן השטחים, ויהיה טוב. כן, יהיה טוב." מרבית ראשי הממשלה בישראל הסכימו לפשרה טריטוריאלית תמורת השלום, אך אהוד ברק היה הראשון שנטש את דרך הפשרה ואימץ את הקונספציה של שלום בכל מחיר. הוא הציע לפלשתינאים, ולפני כן לסורים, את מלוא המחיר הטריטוריאלי (תמורת 3% של גושי התיישבות הוא הציע להם שטח חלופי בנגב) ובתמורה תבע מהם את סוף הסכסוך. הוא הסכים לצאת מהשטחים ו... נהיה רע. הפלשתינאים דחו את הצעתו הנדיבה בדם, באש ובלינץ', בציד יהודים וברצח תינוקות. לפתע הוכח בעליל, שכפי שהסכסוך לא החל ב-5.6.67, כך נסיגה למציאות של ה-4.6.67 לא תביא לסיומו.
עם גוויעתה של קונספציית "השלום בכל מחיר", גווע גם החלום המשותף לכל הקונספציות המדיניות שלנו – האמונה שניתן להגיע לשלום בעתיד הנראה לעין. אם הפלשתינאים דחו הצעה לשלום תמורת נסיגה מלאה, קל וחומר שידחו רעיונות של פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית, אוטונומיה, חיים בצוותא כאזרחים שווים בא"י השלמה וכל שאר הפתרונות שנהגנו לגלגל בינינו לבין עצמנו. לא נותר, אלא להגיע למסקנה הכואבת – השלום הנכסף רחוק, רחוק מאוד, כיוון שאין פרטנר לשלום. לפיכך, עלינו לבצע באופן חד צדדי את פתרון הקבע הטוב למדינת ישראל, ושניתן לבסס עליו קונצנזוס לאומי רחב ככל האפשר. על ישראל לקבוע באופן חד צדדי את גבולה, וליישם אותו ללא הסכם.
ריבונות ישראל על בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג (מן הירדן ועד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה של גב ההר), הינה נדבך מרכזי בכל פתרון קבע סביר. אירועי מחצית השנה האחרונה הוכיחו עד כמה חיונית בקעת הירדן למדינת ישראל.
הוכח שפלשתינאים אינם מכבדים הסכמים. אי אפשר לסמוך עליהם שיעמדו בהסכמים שיחתמו בעתיד יותר מכפי שהינם עומדים בהסכמים הקודמים. המדינה הפלשתינאית כבר קיימת, אף שטרם הוכרז עליה, ואין להצטער על כך – הרי לא יכולנו לשלוט לנצח על למעלה משני מיליון פלשתינאים. אולם ברור שזוהי מדינת אוייב, ולכן אין כל סיבה לחזק אותה על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל. שלטון המדינה הפלשתינאית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מחויב המציאות, אך חובתה של ישראל לספח לעצמה את האזורים שאינם מאוכלסים כך, כלומר את אזורי ההתיישבות היהודית והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית. מכל האזורים הללו, החשובה ביותר היא בקעת הירדן.
הזזת הכוחות בעיראק, התסיסה האנטי ישראלית בירדן, אי שיגורו של שגריר ירדני לישראל, החדירות מתוך ירדן, ממחישים את הסכנה שבהיווצרות חזית מזרחית מן הקו הירוק ועד איראן. המרד של הפלשתינאים אזרחי ישראל (מה שפעם קראנו, כדי להשלות את עצמנו, "ערביי ישראל") ממחיש את הסכנה שהחזית המזרחית תתחיל בוואדי ערה ובגליל. הצורך בחיץ ישראלי משמעותי בין המדינה פלשתינאית לבין החזית המזרחית ממש מובן מאליו במצב זה, ומוכיח את הצורך החיוני בסיפוח בקעת הירדן רבתי ובתנופת פיתוח והתיישבות מאסיבית בתוכה.
הירי החוזר ונשנה על שכונת גילה, מבהיר את הסכנה החמורה שבהפיכתה של בירת ישראל לעיירת ספר. בקעת הירדן ישראלית, בריבונות ישראל, מיושבת ברבבות ישראלים, תבטיח את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי.
נביאי קונספציית ה"שלום בכל מחיר", נוהגים לכנות מדיניות שאינה נסוגה כמדיניות של "שב ואל תעשה.". על פי תפיסתם, אין מעשה אלא מעשה הנסיגה, והאלטרנטיבה שלו היא חידלון.
האלטרנטיבה שאני מציע היא וקום ועשה. על ישראל לצאת ביוזמה מדינית אקטיבית נועזת, שיש בה יציאה חד צדדית משטחים שהשליטה בהם עלולה לסכן את אופייה היהודי הדמוקרטי, אך חשוב מכך – יש בה החלת ריבונות ישראל על האזורים החיוניים להגשמת הציונות ולחיזוק עוצמתה של מדינת ישראל. סיפוח בקעת הירדן, ובכך – יצירת רצף של ריבונות ישראלית.
 
2. צרור הערות 28.6.20
* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).
שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים. אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.
 
* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של שמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.
החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית היתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור. 
 חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנרטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנרטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.
 
* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המיסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.
 
* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.
שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.
 
* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".
 
[אהוד: כאשר האספסוף הנאור של ההפגנות ברחוב בלפור, מול הבית הצנוע והישן המשמש משכן ראש הממשלה – בית הנתון במצור של הפגנות, אשר גורמים מסויימים ודאי תומכים בהן – כאשר האספסוף הנאור הזה יצליח להפיל את נתניהו, תשרור פה אנרכיה עם חשש למלחמת אזרחים והרס הדמוקרטיה הישראלית, כי תומכי נתניהו, והם הרוב הדמוקרטי, לא ישתקו, וגם הם עלולים לצאת לרחובות – ותוכל לזקוף כל זאת, אורי, גם לזכות דברי ההסתה שלך!]
 
* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.
וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.
 
* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות איתו ואף דחפת לכך."
מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעיתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה היתה בין רע לאסון.
החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר היתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.
החלופה הנוספת היתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה. כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז). אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי", ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.
נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול היתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.
תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו היתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.
נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה איתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.
 
* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פירסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין." הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.
שתי הערות לפשקוויל.
א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תוכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים.
ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).
 
* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל. אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.
 
* מסמן מטרות – גדעון לוי פירסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי. 
 
* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתייה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.
נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרו.ת. ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות היתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו היתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי."
בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית. 
 
* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם איתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.
ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני  [איזה ויכוח? על מה אנו חלוקים בנושא? אני בעד החלת ריבונות, חלקית, בעיקר על בקעת הירדן וצפון ים-המלח! – אב"ע]  – אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.
 
* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו. אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון. למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.
אופס... לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".
ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.
בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.
רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.
חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.
לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים," כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן," ובראשם גִ'ילַבּוּן.
 
* מוקדש לילדי אפיקים – בתוכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הריאיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין).
בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפירסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם."
 
* ביד הלשון: לא בשמיים היא – יו"ר רשות המיסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי," אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהיתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמיים היא," כלומר זה לא עניין השמיים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.
אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בניסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי ניסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמיים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום'." כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצידדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמיים היא." כלומר אמירה נועזת, שמרגע שניתנה התורה, אל לשמיים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות'." לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי."
הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ."
השימוש במושג "לא בשמיים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמיים."
אורי הייטנר