אלי שְבא לא התרגש מאיומיו של ראש העירייה:
"אין בעייה, ייתן מיליון – אני פורש."
מעולם לא הסתובב לו בעירייה מיליון מיותר. במיליון אפשר להוציא ממערכת החינוך עשרה לא יוצלחים, שאוכלים לחם חסד, שמלמדים כיתות ריקות, כי תלמידיהם מבכרים לבלות על שפת הים מאשר לפהק בשיעורים עד לכאב הלסתות.
"אני אומר לכם, את אלי שבא אני אפטר ויהי מה! אפילו יהיה זה המעשה האחרון שאעשה כראש עירייה – אפילו לא יזכרו לי את הטיילת ואת המרינה... אפילו ישכחו הכול – אני רוצה שיזכרו רק שאני גאלתי את מערכת החינוך מחדל-אישים זה! הגיעו מים עד נפש, אני אומר לכם..."
ארגון המורים עמד, כמובן, מאחורי אלי שבא:
"הוא מחנך ותיק, השקיע כוחות גוף ונפש במערכת החינוך; מה פתאום התעוררו עכשיו?! שלושים שנה היה בסדר, ופתאום הוא קטסטרופה?! הוא או טו טו יוצא לפנסיה... תנו לאדם לסיים את עבודתו בכבוד. הוא לא מעל, לא גנב, לא אנס – מה רוצים ממנו? אז הוא אמר שלראש העיר אין ביצים – אז מה? לא צריך להבין את זה מילולית... אנחנו לא ברוסיה. אמר? אמר! אם זה כל כך מטריד את ראש העירייה – שישלם. אלי שבא הוא לא בדיוק טלית שכולה תכלת, אבל באמת עשו לו תרגיל – לקחו ממנו את הסגן הנעבעך, שהיה כישלון מהלך, והפכו אותו למנהל המחלקה לחינוך על-יסודי. הרכיבו את הסגן על המנהל! מה הפלא שאלי שבא לא מוכן לקבל ממנו הוראות? אז הוא כינה את קרופניק אימפוטנט – נכון, וזה גם כן נכון שזה היה בישיבה פתוחה, ולמחרת כתבו על כך בעיתון. נכון שכולם שמעו וגיחכו – וקרופניק האדים כמו עגבנייה. אז מה? דברים כאלה קורים. על זה מפטרים?! העירייה צריכה להחליט אם העלבון של קרופניק שווה לה מיליון, והאמת היא שמיליון זה אפילו מעט, אם משווים למה שעוללו לאלי שבא! מיליון – אפילו אגורה לא פחות!"
אלי שבא היה גבר ענק – מטר תשעים ומשהו – כתפיים רחבות, חזה שופע שיער שיבה (שלושה ארבעה כפתורים תמיד פתוחים בחולצה...) מכנסי ג'ינס, סניקרס. קולו רעם מקצה אחד של בית הספר עד לקצה השני.
לעומתו, קרופניק סגנו היה נמוך ורזה, נחבא תמיד במשרדו מפחד אלימותם של התלמידים. המבט שלו עורר רחמים: עיניו פוזלות ומבטו כנוע, כמי שמתחנן תדיר על חייו. את האיש הזה, ולא אחר, מינה ראש העירייה להיות מנהל המחלקה לחינוך על-יסודי. הוא חלש על ממלכה של כארבעים בתי ספר. שלושים ותשעה מנהלים קיבלו את הגזירה בהרמת כתפיים אדישה, ורק שבא מרד בגלוי:
"כל מה שקרופניק יורה – אעשה ההיפך, בפרינציפ! יש גבול לטמטום!"
אלי שבא לא היה המנהל האידיאלי שהייתי מייחל לעצמי: הצרחות שלו במסדרון בית הספר, החיבוקים שהיה מחבק תלמיד סורר עד שעצמותיו היו מזמרות, הלבוש הפושטי שלו (ג'ינס צמוד המבליט אברים שבגיל חמישים ושמונה נוהגים להצניע) – כל זה אינו עונה בדיוק לציפיות הציבור ממנהל בית ספר, אבל באמת הוא לא היה טיפוס קרימינלי, ולא היתה עילה של ממש לפטרו.
מאז שראש העיר הכריז את הכרזת שבא, היה דובר העירייה דואג להדליף לעיתונות כל מה שאמר עליו בישיבות המועצה. הכתב הזריז היה מצלצל לשבא כדי לקבל ממנו תגובה, והכותרות במקומונים היו בהתאם: "ראש העיר יכול לקפוץ לי!" – "המלך שבא ומלחמתו בסריסים!" – "מיליון או ביזיון!" – בבית הספר היתה אווירה של שישו ושמחו – תלמידים ומורים היו מתגודדים סביב עיתון, מתעלמים מהצלצול ומגערות המנהל, שנשמעו מיום ליום יותר צרודות.
בספריית בית הספר עבדו שתי ספרניות – לאחת קראו דבורה, אישה כבת ארבעים, קצת מלאה, עיניה חייכניות, טובות. היא היתה הוותיקה, והכירה את כל מבוכיה של הספרייה. לשנייה קראו מלכה, והיתה יפה בצורה בלתי מצויה – שערה היה שחור ומבהיק, ועיניה ירקרקות-חומות, מלוכסנות מעט, שפתיה... רעד עובר בי עד היום כשאני נזכר בה. מעולם לא היה לי אומץ לפנות אליה. חששתי שאתגמגם, שאישאב לתוך מבטה, ואשכח לדבר. תמיד פניתי אל דבורה, אפילו כשמלכה עמדה ליד הדלפק. דבורה היתה נעימה וחייכנית, ותוך שניות הייתי נחלץ מן המבוכה.
החלטתי שאני צריך לפנות יום אחד אל מלכה, ויהי מה. התכוננתי כמו לדרשת בר מצווה – שיננתי בעל פה מה אומר לה, ואיך אתחמק מלהביט אל עיניה, כשהיא תפנה אליי את פניה היפים – הכנתי תגובה לכל שאלה אפשרית...
כשקרבתי לדלפק, וכבר כחכחתי בגרוני, שמעתי פתאום את הצחוק הרועם של אלי שבא. אלי לא היה משואלי הספרים בספרייה. הוא העדיף את המציאות על פני הבידיון, וכיוון שלא לימד (בניגוד לכללים, ובניגוד להוראות של קרופניק, אשר חייבו את כל המנהלים ללמד לפחות שש שעות), הרי שהוא לא נזקק בתכלית לא לספרים ולא לספרניות. ביקורו במחוז זה של ממלכתו היה בהחלט מפתיע. ניסיון של שנים לימד אותי שלא כדאי להיות קרוב לאלי שבא בשום מצב. הוא עלול לחבק אותך חיבוק נוראי, או להטיל עליך מטלה בלתי אפשרית, או סתם להשתעשע על חשבונך. מייד נסוגותי אל אחד השולחנות הקרובים לדלפק (לא יכולתי לרוץ אל קצה הספרייה!) – פתחתי ספר שהיה על השולחן והשמתי עצמי כשקוע בקריאה. הרעיון לדבר אל מלכה נראה ברגע ההוא ממש מטומטם ומופרך, ועורר בי בושה עד כי לחיי וקצות אוזניי להטו, ויכולתי לשמוע את הולם הדם בצוואר.
אלי שבא התקרב לדלפק והרכין את גופו הענק כלפי מלכה. היא חייכה אליו, והוא לחש דבר מה והתקרב לאוזנה. שקט השתרר בספרייה, ורק הלחש הצרוד של שבא נשמע בבירור, עד כי הצלחתי לקלוט מילים:
"...חבובה, תראי, יש רק שלוש אפשרויות: את יכולה לנפנף... לכל הרוחות, את יכולה לבקש, שנלך קודם לקונצרט ולמסעדה ולכל הבולשיט... ואפשר פשוט... למלון..."
אני חשתי שהדם אוזל לי מהפנים. הסתכלתי סביבי, וראיתי שלושה תלמידים יושבים בקצה אולם הקריאה, במרחק ביטחון מאלי שבא, מנסים להקשיב כמוני לקול הבאס המלחשש.
מלכה פרצה בצחוק. דבורה באה במרוצה מהמחסן:
"מה קרה? מה מצחיק?"
"אלי סיפר לי בדיחה גסה..."
"חבובה, זו לא בדיחה..."
"אני יודעת, אני יודעת."
"אז?"
"אז מה?"
"מה החלטת?"
"מלון!"
בשתיים חיכתה מונית ליד שער בית הספר. ראשון ירד אליה אלי שבא. כעבור כחמש דקות ירדה גם מלכה.
מנהל מסור נשאר בדרך כלל בבית הספר עד השעות המאוחרות של אחר הצהריים, ולפעמים הוא "תופר" את כל היום בישיבות עד השעות המאוחרות של הלילה. אלי שבא עשה לו מנהג, שכל יום ראשון, שלישי וחמישי, כשמלכה סיימה את עבודתה בשעה שתיים, הוא יורד עימה אל המונית המחכה להם למטה (שכר המונית והתשר – על חשבון הקופה הקטנה של בית הספר). משם הם נסעו, מן הסתם, לבית מלון ברחוב הירקון...
שלא תהיה אי הבנה -–אני לא קינאתי באלי שבא. אני לא החשבתי את עצמי ראוי לחזר אחרי בחורה כל כך יפה כמו מלכה. כל אחד צריך לדעת מהו מקומו, ואני, בשל הניסיונות הבלתי צליחים בעברי, העדפתי להימנע ממפח נפש. אני רק רציתי לבחון את עצמי, אם אני יכול לפנות אליה מבלי להסמיק ומבלי לגמגם – מעין מבחן אומץ. אני חושב גם היום שזה לגיטימי. כשהגיע שבא באותו היום אל דלפק הספרייה ורכן אל מלכה, שיערתי את כוונותיו, ובהחלט רציתי ללמוד איך... כלומר איך גבר בקליבר של שבא עושה את זה. תמיד נראה בעיניי כפלא, שבחורה, המפגינה אדישות, ואף טינה ממש כלפי בחורים שמטרידים ומפצירים –איך אותה הבחורה ממש – נענית (נענית!) למישהו שאומר את המילה הנכונה, או מביט במבט הנכון. כל העניין הזה, חשבתי, צריך בדיקה, ואפילו בדיקה יסודית.
כשהייתי סטודנט צעיר, והאוניברסיטה עוד שכנה במבנים הטרומיים שבאבו-כביר, פירנסתי את עצמי בעבודה שעבדתי... בספרייה: חרטתי מיספרי דיואי על גב הספרים, חיטטתי בערימות הכרטיסיות, נשאתי על כתפיי את חבילות הספרים שנשלחו לספרייה מעיזבונות שונים. עבדו איתי עוד ארבעה חמישה סטודנטים, וכולנו חששנו, שאו טו טו העבודה תיגמר, ונצטרך לחפש מקור פרנסה אחר, שבוודאי יהיה פחות נוח. לאחת הסטודנטיות שעבדו שם קראו רמה. היא למדה מיקרוביולוגיה, והיתה נשואה לסטז'ר של עורך דין. מצבם היה די קשה, בעצם כמו מצבם של מרביתנו. היא היתה בעיניי חמודה מאוד, וליבי דאב, שנערה מלבבת כזאת אבודה עבורי לנצח. היה לה גמגום קל, וכשהיתה נכשלת בהיגוי מילה, היה פיה משתרבב בחן כזה, שפורש על ידי משום מה כהזמנה לנשק לה ישר על השפתיים. בקושי התאפקתי מלעשות מעשה.  
תוך כדי עבודה היינו משוחחים על מה שתמיד משוחחים צעירים: הוא והיא, מין ואהבה, וכל הנבזויות הכרוכות בכך מאז ומעולם. היא סיפרה איך פעם כמעט התפתתה לגבר מבוגר ממנה שפגשה באקראי: היא היתה קצינה צעירה, והוא לקח אותה טרמפ במכוניתו. הוא גילה לה מייד שהוא נשוי ואב לשני ילדים. כיוון שהנסיעה היתה ארוכה, הוא עצר בתחנת דלק והזמין אותה לקפה. השיחה קלחה, ואז הוא אמר לה משפט, שבגללו, היא אמרה, כשעיניה בורקות, היתה הולכת איתו למיטה. היא ידעה שהוא מנוול, ושרק צרות מחכות לה בעקבות כך (זה היה בשנות החמישים!) – אבל המילים שאמר, והאופן שאמר...
פעם, כשעבדנו ביחידות במיון כרטיסיות, השתטיתי ושאלתי אותה מה הוא אמר... היא הביטה אליי בתמיהה גדולה, והבטיחה לי שאפילו תמות – היא לא תגלה לאיש.
מאז חלפו שנים רבות, וניסיון החיים לימד אותי להסכין עם העובדה שאת החידה הזאת אני כנראה לא אפתור. כששמעתי את לחשושיו של שבא למלכה בספרייה, חשבתי על רמה, והבנתי מדוע היא לא יכלה לגלות לי את הסוד.
מה שהתרחש בין שבא ובין מלכה, היה, כמובן, סוד גלוי בכל בית-הספר – מורים ותלמידים, שנשארו לשעה השביעית, היו מציצים מן החלונות ורואים את השניים נכנסים למונית, כשחיוך רחב על שפתותיהם – נוסעים הישר אל גן העדן. לא היתה להם כל כוונה להסתיר את מעלליהם. אדרבה, נדמה כאילו עיקר אושרם נבע מכך שהעולם יודע ומקנא.
במזכירות שלנו עבדו ארבע מזכירות: עדה, דבורה (דבורה אחרת, לא דבורה הספרנית), ריקה וגברת פדר. מן המפורסמות הוא שמאז המזכירה הראשונה בעולם – קוראים למזכירות בשמותיהן הפרטיים. כלל זה לא תפס לגבי גברת פדר – איש לא ידע את שמה הפרטי, ואף אילו ידעו, לא היו מעיזים להשתמש בו. היא היתה אישה כבת חמישים, חמורת סבר, בעלת מבטא רומני כבד, שהקפידה כי ינהגו בה בגינוני כבוד. די היה במבט אחד מעיניה האפורות כדי למחוק כל חיוך משפתיו של העומד בקרבתה.
גברת פדר החליטה שהיא חייבת לשוחח עם מלכה שיחה רצינית, והיא דאגה שהכול יידעו על כוונתה זו:
"היא אישה נשואה, ואם לשני ילדים, היא גרה בבני ברק – איך היא נוהגת בהפקרות כזאת?! כאן בית ספר, לא בית פגישות!"
על שבא עצמו היא לא אמרה מילה, והרי גם הוא היה נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. הגברים בעיניה הם בריות חלשות שאינן יכולות להשתלט על יצריהם. היא לא חששה מפניו. מי שקיבל קביעות בעיריית תל אביב – אין לו ממה לחשוש, והראיה – שבא עצמו שנחשב למסמר בלי ראש. היא לא הזכירה את שמו, כי לדעתה לא היה טעם: נשים משוכנעות כי בענייני הרפתקאות אהבים מפוקפקות – כל הנטל המוסרי מוטל על הנשים. הגברים הם ממילא חסרי תקנה, ורק אישה יכולה לומר לא כשצריך.
מדבורה (המזכירה, לא הספרנית) גונב לאוזניי מועד השיחה הגורלית, וכמובן שהתייצבתי, בלא דיחוי, במזכירות, כשבידיי ערימה ענקית של דו"חות. מסתבר שבאותו אופן ממש הודיעה דבורה לכמחצית חדר המורים – פתאום הזדקקו כולם לשירותי המזכירות והתגודדו בחדר הקטן והמחניק. כשסוף סוף נכנסה המלכה, נפערו אליה חמישה עשר זוגות עיניים וליוו אותה עד לחדר הצילום, לשם הכניסה אותה גברת פדר כדי שתוכל לשוחח עימה ביחידות. שלא במתכוון נפלטה מפי נהימה של אכזבה, והכול פרצו בצחוק רועם ומשחרר.
כעבור כדקה נפתחה הדלת בחבטה, ומלכה שיצאה משם כשגבה מופנה אלינו, קראה לאט לאט, שכולנו נשמע:
"גברת פדר הנכבדה, כשאהיה בגילך – אני מבטיחה לך להיות מוסרית כמוך!"
גברת פדר יצאה מחדר הצילום – פניה היו חיוורות, ולסתה רועדת. כולנו הרכנו ראשים ויצאנו בבושת פנים מהמזכירות.
כעבור חודש קיבל אלי שבא את המיליון.
משה גרנות