* הפוזיציה והקורונה – בקבוצות ווטסאפ שונות מוצגים הנתונים הקשים של מיספר הנדבקים בימים האחרונים בישראל לעומת המיספר הנמוך של הנדבקים באירופה, למשל – 3 (למיליון תושבים) באיטליה, באיזו שמחה לאיד של "אמרנו לכם". לשמחה – מה זה עושה?
אני לא אוהב את ההלקאה העצמית המוגזמת בעיקר כאשר אני מוצא לצידה לא מעט שמחה לאיד (בעצם לאידנו) מטעמי פוזיציה פוליטית. כמו שלא היה מקום להתבשמות והתעופה העצמית של נתניהו בימים שבהם התוצאות בישראל היו מהטובות בעולם, כך אין מקום למתקפות הללו (שאגב, יש בהן סתירה פנימית. למשל, אלה שתקפו את הממשלה על כך שאינה פותחת את המשק ופתאום תוקפים אותה בדיעבד שפתחה מהר מדי וכו').
אין שום עניין אידיאולוגי בנושא הקורונה. זה לא נושא של ימין או שמאל. האידיאולוגיה של כולם זהה – לנצח את הקורונה. כולם מכווננים לכך. זו מגיפה קשה, חדשה, לא מוכרת, משתנה. לבטח עושים טעויות, ולעיתים מה שנראה היום כטעות ייראה מחר כדבר הנכון ולהיפך. מי שמציגים היום במפגני שמחה לאיד את הטבלאות המוכיחות שאנחנו מפגרים אחרי אירופה, לא הציגו לפני חודשיים את הטבלאות שבהן באותן מדינות אירופה אנשים מתו באלפיהם ואצלנו המצב היה הפוך. ואין זה מן הנמנע שבעוד חודש המצב שוב יהיה הפוך.
 
* אחריות הדרג המדיני – העימות בין פרופ' סיגל סדצקי לשר הבריאות אדלשטיין, הוא עימות קלסי בין דרג מדיני לדרג המקצועי. הדרג המדיני הוא הנושא באחריות בפני הציבור והוא מקבל ההחלטות. הוא חייב להקשיב לאנשי המקצוע, להתייחס לעמדותיהם ברצינות, הן הוא אינו מומחה לתחום שהוטל עליו, אך הוא זה שמקבל את ההחלטות. את ההחלטות שלו, אנשי המקצוע צריכים למלא, גם אם הם חושבים שהן שגויות. את המדיניות שלו עליהם לבצע גם אם אינם מסכימים לה. ומי שחש שאינו יכול לעשות כן – מן הראוי שיתפטר.
החלטתה של סדצקי להתפטר מכובדת מאוד. דעותיה והצעותיה נדחו, אין היא שלמה עם המדיניות והיא התפטרה. וגם אילו בחרה להישאר ולבצע את המדיניות שהיא שוללת – גם אז זאת היתה החלטה מכובדת, כי זה ה-DNA של הסיביל סרוונט, השירות הציבורי.
גם תוכן המחלוקת הוא תוכן קלסי של מחלוקת בין דרג מקצועי לדרג הפוליטי. סדצקי רואה את התמונה במבט מקצועי של רופאה, של אשת משרד הבריאות, ומכאן גישתה השמרנית, המחמירה, שאינה מחויבת לתמונה הרחבה הלוקחת בחשבון גם את ההשלכות של ההחלטות הרפואיות על המשק והחברה הישראליים. אדלשטיין הוא חבר בממשלה, הוא חלק מן האחריות הקולקטיבית שלה, ולממשלה יש אחריות להילחם הן במגיפה והן ב"קורונה הכלכלית". במצב כזה, טבעי שחלק מאנשי המקצוע יראו בהחלטותיו החלטות "פוליטיות", לא "מקצועיות", במובן השלילי של המושג. כלומר, כהחלטות ממניע זר של פופולריות ומאבקי כוח מפלגתיים או אישיים וכו'. לעיתים הטענות הללו נכונות. ועדיין, השיטה הדמוקרטית המעניקה את הסמכות לנבחרי הציבור מבוססת, בין השאר, על ההנחה שנבחרי הציבור, מעצם אחריותם, רואים את התמונה הרחבה, מעבר לראיה המקצועית הצרה של הדרג המבצע. דווקא במקרה של אדלשטיין, אני מאמין שהחלטותיו הן מתוך הראיה הרחבה ולא ממניעים זרים.
 
* צדק פואטי – הקורונה לימדה את בוריס ג'ונסון ואת בולסונרו שהיא לא פראיירית. זה מכניס את טראמפ לקבוצת סיכון. ... בעצם גם את יורם לס.
 
* הודעה במגפון – תמונות, שהופצו ברשת, הראו את ההפגנה מול בית רוה"מ בבלפור – עשרות מפגינים מצטופפים וכמעט אף אחד אינו עוטה מסכה. ממול ניצבת המשטרה ואינה נוקפת אצבע. מה היתה צריכה המשטרה לעשות? אני מאמין, שאילו מפקד הכוח היה מודיע במגפון שעל כולם לעטות מיד מסכות, אחרת השוטרים יקנסו את המפגינים, הבעייה היתה נפתרת. ואם לא, צריך היה לקנוס מפגין אחד. 500 שקל. לא היה צריך יותר מזה.
 
* עוצר יציאות – הדבר הקשה לי ביותר בגל הראשון של הקורונה, היה עוצר היציאות בצה"ל. שישה שבועות לא ראינו את בננו אסף. השבוע שוב הוטל עליהם עוצר יציאות. נקווה שהפעם זה יהיה קצר יותר.
 
* נטורי קרתא של הקפיטליזם – האזנתי ביום שישי לראיון עם קנאי דת. קנאי הדת הוא פרופ' עומר מואב. הוא קנאי לדת הניאו-ליברליזם. למה אני משתמש במילה דת? כי הדבקות הקנאית שלו באידיאולוגיה הזו היא ברמה של דבקות בדת. אמונה דתית היא אמונה במוחלט. שום מציאות לא תשפיע עליה. להיפך, היא תכופף כל מציאות.
מואב יצא בשצף קצף נגד תוכנית הסיוע שהציגו נתניהו וכץ, ודבריו מעידים שהוא לא שמע, כניראה, שהיתה כאן קורונה. כי היתה זו אותה ביקורת, שבימי שיגרה אפשר אולי לא להסכים איתה, אבל להבין שמואב מייצג אידיאולוגיה לגיטימית. אבל בסיטואציה הזאת מדובר בקנאות של מי שלא שמע שפיקוח נפש דוחה שבת.
הוא ליהג על הגירעון, שהוא הרי קודש הקודשים של הדת, אסור לגעת בו. והוא הזהיר שראש הממשלה ושר האוצר אינם מממנים את המובטלים מהכיס שלהם אלא מהכיס שלנו והזהיר מעליית מיסים. והוא אמר שכעת האנשים לא ירצו לחזור לעבודה כי נוח להם לקבל כסף מהממשלה, וכמובן הוקיע את הלאמת אל-על וכו' וכו' וכו'.
התוכנית שהציגו נתניהו וכץ אינה תוכנית כלכלית המבשרת צמיחה, אלא תוכנית הצלה המבטיחה שנפגעי הקורונה הכלכלית לא ירעבו ללחם. אולם לטווח רחוק, אין שום אפשרות להצליח בשום תוכנית כלכלית אם העסקים יקרסו ולאזרחי ישראל לא יהיה ממה לחיות. מיבחנה של התוכנית יהיה בביצוע, אך היא בהחלט נועדה להושיט חבל לטובע, וזה הדבר הדחוף שיש לעשות היום. גם ליברטריאנים עמוקים מבינים שבשעת חירום השוק החופשי לבדו אינו יכול לתת מענה ואין מנוס מהתערבות המדינה. גם במשבר הקפיטליזם ב-2008 – המדינות נאלצו להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה מוחלטת (ובראש ובראשונה ארה"ב והנשיא בוש). אבל יש קנאי דת שבשום מקרה לא יתנו למציאות לבלבל אותם. בועז מואב הוא נטורי קרתא של הדת הקפיטליסטית.
 
* תהליך מדאיג – "נתניהו רוצה שכולנו נהיה עניים מרודים כדי לשלוט בנו ולעשות דיקטטורה בלי שנוכל להתנגד, ולכן הטיל את הסגר וחותר להטיל עוד סגר... הקורונה היא פיקציה של המוסד... נתניהו ביקש מיוסי כהן לשתול את הנגיף בסין ובעוד מקומות ולכן האריך את כהונתו..." – כן, אנשים כותבים את הקשקושים הללו ורבים מאמינים להם. הנה למשל, רוגל אלפר, ביום רביעי ב"הארץ", מאשים את נתניהו שהוא מעוות במכוון את נתוני החולים קשה ומנפח אותם, כי "מספר גבוה של חולים קשים — משרת את מי שרוצה להטיל סגר, ואולי להביא כך להשהיית משפטו, ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק בשלטון."
כמובן שהתאוריות הללו חולניות ואינפנטיליות. הן מזכירות לי את התאוריה החולנית על איזה דיפ-סטייט שתופר תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. העובדה שמצליחים לשתול כאן קונספירציות מטורללות כאלו מעידה על תהליך מדאיג של אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים הפך לחוק הקונספירטורים השלובים.
 
* ועדת לינץ' – סוכלה מזימת הימין והליכוד להקים בכנסת ועדת לינץ' לשופטי ישראל. הכוונה היתה להקים ועדה שבה פוליטיקאים ישפטו את השופטים. לכאורה, בטענת "ניגוד עניינים". אולם בית המשפט פירסם בצורה השקופה ביותר את רשימת כל ניגודי העניינים. המזימה לא נועדה אלא לעשות שורה של הצגות פופוליסטיות לתקשורת, שבהן יתלהמו בריוני הליכוד והימין על נציגי המערכת המשפטית, מתוך רצון להבאיש את ריחה, לפגוע במעמדה הציבורי ולהלך עליה אימים לקראת משפטו של הנאשם נתניהו.
כמובן שהחלטת הליכוד לתמוך במזימה הסמוטריצ'ית היתה הפרה בוטה וגסה של ההסכם הקואליציוני. עמידה איתנה של כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הבהירה לנתניהו שקבלת המזימה תהיה יומה האחרון של הממשלה. עובדה זו גרמה לו להורות לחלק מחברי מפלגתו לא להשתתף בהצבעה ולא להשתתף בה בעצמו.
(אם רוצים באמת בדיקה עניינית, מקצועית ולא מוטה של ניגודי אינטרסים במשפט – בדיוק לשם כך קיימת נציבות תלונות הציבור על השופטים. אבל היא הרי מה"דיפ-סטייט". את הנושא הזה צריכים לחקור מאי גולן, מיקי זוהר והסמוטריץ').
 
* לא חקירה פרלמנטרית – פרשת הצוללות מחייבת חקירה לעומק, כולל בנוגע למקומו ותפקידו של נתניהו בפרשה. המקום האחרון המתאים לחקירה הזו, הוא בוועדת חקירה פרלמנטרית. מה יקרה בוועדת חקירה פרלמנטרית? ח"כים ממפלגות מסוימות יראו בה ועדה שתפקידה להפליל את נתניהו וח"כים ממפלגות אחרות יראו בה ועדה שתפקידה לזכות אותו. זו לא תהיה ועדה לחקר האמת. פוליטיקאים אינם שופטים. הם אינם שופטים של עמיתיהם והם אינם שופטים של השופטים. יש נושאים שראוי לבחון אותם בוועדת חקירה פרלמנטרית. למשל, סוגייה כמו הסכנה הסביבתית והבריאותית של בתי הזיקוק בחיפה. בנושא כזה, חברי הוועדה יפעלו באופן ענייני. אי אפשר לחשוד בח"כים שיפעלו בענייניות בסוגיות כמו פרשת הצוללות ובטח לא ניגודי האינטרסים של השופטים.
 
* שאלה של זמן – מבקר המדינה מתניהו הוא מינוי של נתניהו שנועד לסרס ולעקר את מוסד ביקורת המדינה. למרבה הצער, מבקר המדינה מספק את הסחורה. אבל לא רחוק היום שבו גם מתניהו, כמו אלשייך ומנדלבליט לפניו, יהפוך לאוייב. זה יקרה ברגע שמבקר המדינה בכל זאת יבצע משהו מתפקידיו. ברגע שדו"ח כלשהו בכל זאת יחשוף כשלים, אי סדרים או שחיתות בסביבתו של נתניהו. למשל, דו"ח שיבקר את פעולתו במשבר הקורונה. זאת רק שאלה של זמן.
 
* ההתנצלות נדחית – המעי הגס של הפמיליה, יאיר נתניהו, "התנצל" על דברי הבלע השקריים והסקסיסטיים ששפך על דנה וייס (וכמובן מיד הם זרמו בתעלות הביבים והועצמו בידי המוני מדקלמים). הוא הבהיר שדבריו היו שקר. ההתנצלות שלו שווה לתחת. הרי בכל יום, כל היום הוא מרעיל, מסית, משקר, מפיץ רוע צרוף ומזוקק, מהלך אימים על כל מי שמטיל ספק בתוצרי תעשיית השקרים מבית בלופר. למה הוא התנצל? כי דנה וייס תבעה אותו. אני מקווה מאוד שהיא לא תקבל את ההתנצלות, לא רק כי היא יודעת לְמה ההתנצלות הזאת שווה, אלא כיוון שעליה לראות את עצמה שליחה של כל אלה שלא תבעו, שהעדיפו לא להתעסק עם הבריון. צריך להגיש נגדו תביעות כבדות, כי עליו לשלם מכיסו על ההרס והארס ועל הנזק לא רק לנפגעים הישירים מההסתה והשקרים, אלא לחברה הישראלית.
 
* עוד עתירת סרק – עתירה נגד "החוק הנורבגי", בטענה שהוא "אינו חוקתי", הוגשה לבג"ץ. זו עוד עתירת סרק שתידחה, ואינה אלא הטרדה של בית המשפט העליון. בית המשפט אינו ערכאת ערעור על הכנסת. אם אני מתנגד לחוק, בג"ץ אינו אמור להיות ערכאת בירור אם החוק צודק או לא. בג"ץ הוא ערכאה לעתירות גם נגד חוקים, אם הם פוגעים בזכויות האדם והאזרח ואם הם סותרים את החוקה (כלומר את חוקי היסוד). התחכמויות משפטיות כמו "הבוחר לא התכוון להכניס את המועמד ה-35 של כחול לבן" מגוחכות. הרי גם אם ח"כ נפטר נכנס הח"כ אחריו. אולי אפשר לעתור נגד הח"כ שנפטר בטענה שהוא פגע בזכות האזרח לבחור את נבחריו? כל הטענות הללו הן אבסורדיות.
יש הרבה עיוותים בממשלת האחדות. הגודל המנופח שלה, המשרדים המיותרים, סגני השרים הרבים כאשר עצם תפקיד סגן שר הוא מיותר, התפקיד המומצא של "ראש ממשלה חליפי" (אם תהיה רוטציה אנחנו עוד נרגיש את פוטנציאל הנזק ההרסני שטמון בהגדרה הזאת) ועוד. וגם בנושאים האלה בג"ץ לא צריך להתערב. לעומת זאת, החוק הנורבגי מוצדק.
החוק הנורבגי אינו משנה את מאזן הכוחות בכנסת (את האמירה הזאת – אסייג), כי אם הוא מכניס את המועמד ה-36 בליכוד – אין לליכוד בכנסת 36 ח"כים כי הוא מחליף שר שהתפטר מהכנסת. אבל החוק הנורבגי מאפשר לשרים להקדיש את זמנם לתפקידם המיניסטריאלי ולא להיות כבולים לכל הצבעה בכנסת, ומה שחשוב יותר, הוא מבטיח שיהיו בכנסת יותר ח"כים שתפקידם הוא העבודה הפרלמנטרית. למה זה מה שחשוב יותר? כי הכנסת חלשה ומעמדה הולך ופוחת. ולא, זה לא בגלל האקטיביזם השיפוטי (כלומר גם בגלל האקטיביזם השיפוטי, אך הוא לא הנגיסה המהותית בפרלמנטריזם הישראלי) – אלא בגלל שהכנסת הפכה בפועל לכפופה לממשלה. זו תופעה שקיימת מאז קום המדינה, אך בתקופת נתניהו השליטה של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה, דורסנית מכפי שהיתה בעבר. וכעת, כאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו (ואומר זאת בפירוש) כשלוחו של ראש הממשלה, הדבר חמור שבעתיים. החוק הנורבגי לא יפתור את הבעייה, אך הוא בהחלט יצמצם אותה, כי הוא יגדיל באופן משמעותי את מיספר הח"כים שאינם שרים בפועל, ויחזק את הפעולה הפרלמנטרית. וכאן הסייג לאמירה שהחוק אינו משנה את מאזן הכוחות – ביצוע החוק שינה את המאזן, כאשר התפטרות שרים מכחול לבן הכניסה ח"כית מ"יש עתיד" ובכך הקטינה את הקואליציה והגדילה את האופוזיציה. כדי למנוע אבסורדים כאלה, יש צורך בחוק נורבגי מדלג (רעיון שעלה במו"מ הקואליציוני ונפל), כלומר שבמקרה שסיעה התפצלה, ביצוע החוק הנורבגי לא יכניס באופן אוטומטי את הח"כ הבא ברשימה, אלא את הח"כ המגדיר את עצמו בפלג שבקואליציה. לדעתי, יש לקבע את החוק הנורבגי כחוק קבוע המחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת (התפטרות זמנית, כל עוד הם שרים) ולהכניס במקומם ח"כים חדשים. זאת דעתי מזה עשרות שנים והבעתי אותה פעמים רבות. כאשר הממשלה כל כך מנופחת כמו הממשלה הנוכחית, הצורך בחוק הנורבגי גדול שבעתיים.
ומדוע אני מדבר רק על שרים ולא על סגני שרים? כי סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לעבור מן העולם. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור ותחתיו מערכת מקצועית בראשות מנכ"ל המשרד, שהוא משרת אמון של השר. אין שום צורך לדחוף לשם עוד פוליטיקאי. כל מטרת תפקיד סגן השר הוא לספק תפקיד ומעמד לח"כ מתוסכל, שחש שייעודו להיות שר. כלומר, זה פרס ניחומים. ובנושא החלת החוק הנורבגי גם על סגני שרים, ייתכן שיש גם מקום לעתירה לבג"ץ, כיוון שעל פי החוק סגן שר (בניגוד לשר) חייב להיות ח"כ.
 
* אות כבוד – בפתח נבואתו של הנביא עמוס על פשעי ישראל, הוא ציין רשימה של פשעים המעידים על חברה מושחתת, מסואבת ורקובה. בין הפשעים הוא מנה את הזנות: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי." קיומה של זנות מעיד על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח. כניסתו לתוקף של החוק להפללת צרכני הזנות היא אות כבוד לכנסת ישראל.
 
* הרצל על מהגרי העבודה – הרצל חזה את תופעת מהגרי העבודה במדינת היהודים, וזו היתה עמדתו בנדון: "נדע למנוע את הבאתם של עבדי-עבודה לא יהודים לתוך הארץ באמצעות מעין חרם שנטיל על תעשיינים סרבנים, על ידי הכבדה בסדרי ההובלה, מניעת אספקתם של חומרי גלם וכיוצא באלה. ייאלצו אפוא להעסיק את עובדי שבע-השעות שלנו."
 
* המינימום של טיבי – כאשר אולמרט הציע לאבו-מאזן מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" סמליים), אבו מאזן דחה על הסף את הצעתו. אחמד טיבי הסביר אז, ש"המקסימום שישראל מסוגלת להציע הוא הרבה פחות מהמינימום שהפלשתינאים יכולים לקבל." אחמד טיבי הוא לא מהאו"ם. הוא צד בסכסוך הזה, ולא הצד הישראלי. כלומר, הוא הצד שהמינימום שהוא יכול לקבל רחוק מהמקסימום שישראל יכולה להציע.
מה סלע המחלוקת בין אולמרט ושכמותו לבין טיבי, אבו-מאזן ושכמותם? אולמרט מציע שתי מדינות לשני עמים. המינימום של אחמד טיבי הוא אמנם שתי מדינות, אבל לא לשני עמים.
בראיון ל"הארץ" הוא תימצת לפיסקה אחת את חזונו: "מדינה אחת שהיא מדינה פלשתינאית ומדינה שנייה שהיא מדינה ישראלית. יש יהודים שמתנערים מהביטוי 'מדינה ישראלית' ורוצים מדינה יהודית. אני לא יכול להסכים לזה. הביטוי יהודית ודמוקרטית הוא דבר והיפוכו."
כלומר, מקווי 49' ומזרחה תהיה מדינת לאום פלשתינאית שממנה יגורשו כל היהודים והיא תהיה טהורה אתנית. ממערבה תהיה מדינה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא לא תהיה מדינה יהודית. כי ליהודים לא מגיעה מדינת לאום משלהם. הזכות הטבעית להגדרה עצמית כוללת את כל העמים זולת העם היהודי.
טיבי נשאל בראיון על טעויות שעשו הפלשתינאים. והוא אמר שאכן אין עם שהוא מושלם. אלו טעויות עשו הפלשתינאים? אולי הסרבנות שלהם? אולי הטרור? אולי שלא קיבלו את תוכנית החלוקה ויצאו למחרת למלחמה שנועדה להשמיד את הישוב היהודי ולסכל את הקמת מדינת ישראל? לא.
"אם כבר ביקורת עצמית, אז הדבר הנורא ביותר זה הפילוג הפנים-פלשתינאי בין פתח לחמאס." וכפי שהגדירו בשבוע שעבר ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג הרשימה המשותפת (שאגב, טיבי אינו מכיר במנהיגותו) איימן עודה, יש לשני ארגוני הטרור דבר אחד משותף: "מאבק משותף. אין אוייב מלבד ישראל."
 
* ביד הלשון: חרטא – "חרטא", כך הגדיר צחי הנגבי, באטימות אופיינית, את האמירה שאנשים בישראל רעבים, ואח"כ התנצל. המושג הסלנגי חרטא (או חרטה) פירושו – שטויות, דברי הבל, בולשיט, אולי גם פייק ניוז. המקור הוא בערבית – חרט' פירוש שקר. והמהדרין יאמרו – חרטא ברטא, חרטוט וחרטבונה.
שימוש קודם – כאשר אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של רבין והציע לפלשתינאים מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 1949 (ב"חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים, הגדיר את ההצעה איש הפת"ח "המתון" מוחמד דחלן: חרטא ברטא.
אורי הייטנר