* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. היתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פתרון.
בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.
הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.
מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.
 
* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.
אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.
(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).
 
* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פירסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש... הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזימרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר – דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".
וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגירסה אנגלית וגירסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?
הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.
 
* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות. אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.
לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד... נגד הכול. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!) שהסית אישית נגד רביב דרוקר.
יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.
 
* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.
מתי נתבגר?
 
* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.
יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.
 
* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.
לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).
בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.
המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו.
איך הצלחנו?
פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.
אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.
 
* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.
חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.
אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.
הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.
 
* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגיפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגיפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.
 
* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו, מיקי זוהר, הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.
נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא היתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.
זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?
אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.
(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).
 
* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו." אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף." גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.
 
* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה. חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות."
בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.
מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.
לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.
וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.
 
* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פירסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע." והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה."
הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא היתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה היתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.
מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.
אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, היתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו ויילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.
מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.
 
* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.
 
* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.
 
* ביד הלשון: היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.
האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.
מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.
ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום. 
 
2. אחריות הפרט
לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היֶה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר."
הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות: על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם. קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.
הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים." במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?
האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?
אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.
האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה."
זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.
אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לַפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה." – לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו. זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.
"אחריות הפרט" פורסם לראשונה בידיעות אחרונות מיום 15.7.2020.
אורי הייטנר