על "שתיקה פרסית"
הרומן של שרה אהרוני
ידיעות אחרונות 2017, 343 עמ'
לרומן "שתיקה פרסית" יש מספר מאפיינים שיכולים לסווג אותו כסאגה: הכתיבה היא אפית, השוזרת עלילות החיים של מיספר דורות על בסיס היסטורי עם הפלגות אגדיות. מה שאולי חסר ברומן הזה כדי שיסווג כסאגה הוא העובדה שהוא כנראה חף מבידיון – הקורא מתרשם שמדובר בתיאור מפורט ומדוקדק של עובדות. הזכרתי את עלילותיהם של מיספר דורות – ובכן, למרות שלוז היצירה הוא חייה של הגיבורה הראשית, פרי – בנעוריה, בנישואיה ובלידותיה ובתלאות הקשות שעברה כדי לעלות לארץ – הרי הרומן גדוש באזכורים של דורות קודמים, עד הסבים שלה ושל בן זוגה, מורד לוי, ויש אפילו הפלגות לזמנים קודמים כמו גירוש ספרד, שהעדה הפרסית מחשיבה עצמה חלק ממגורשים אלה, ואף לימי האימפריה הפרסית הקדומה שבה קדמה לטבריז ולטהרן – הבירה שושן.
בלוז היצירה, כאמור, מככבת פרי, נערה אינטליגנטית, המודעת ליופייה, ומטפחת אותו. יש בחשיבה שלה ניצנים של שאיפה לאמנציפציה של האישה, והתמזל מזלה להיוולד כבת זקונים למשפחה נעימה ואוהבת. בין הבת לבין אימה יש הרמוניה שקשה למצוא כמותה במשפחות מערביות רגילות, בהן לדור הצעיר יש על הרוב ביקורת על ההורים. ההווי המתואר במשפחה הזאת, ובמשפחות הקרובות אליה הוא הווי של נועם, של מחמאות הדדיות: בין בת לאימה, ולהיפך, בין כלה לחמותה ולחמיה, בין שכנים. ואני משוכנע שמדובר בתיאור אמיתי של הוויי אצל יהודי פרס, והבלחות מההוויי ההוא ניתן לחוש גם לגבי בני העדה הזאת בארץ.
אביא רק דוגמה אחת: כאשר רמי קליינשטיין עשה הכרות עם משפחתה של ריטה, הוא התקבל שם כנסיך והרעיפו עליו מחמאות ותשבחות לתדהמתו הגדולה, ובכלל בהווי הארצישראלי, בו כל עדה חשה עצמה מקופחת – האם מישהו שמע איזו שהיא טרוניה מפי האנשים החרוצים האלה?
נקל להתרשם מההשקעה האדירה של הסופרת בהכנת הרומן הזה, וממחקר חובק עולם שהיה לבסיס הרומן. שרה אהרוני היא הרי צברית, שנולדה במעברת כפר סבא, ובוודאי לא היתה מעולם באיראן, וגם לא יכלה לבקר שם, אפילו מאוד רצתה – והנה, התיאורים שלה משכנעים ומהלכים קסם על הקורא: היא מתארת את השכונות בטהרן, את הרחובות, את הבתים מבחוץ ומבפנים. המשפחה המצומצמת נאלצת לנדוד מבית לבית – וכל פרט בדירות מקבל תשומת לב. היא מתארת לבוש על פי המקומות השונים, את הניבים השונים על פי מקומות המגורים. באהבה גדולה היא מתארת בפרוטרוט את הקולינריה הפרסית בשמות הפרסיים המקוריים, וכל מי שזכה ליהנות ממסעדה פרסית בארץ, מבין שהסופרת כלל לא מגזימה. המנות המיוחדות האלו מתוארות באירועים שונים כגון אירוסיה של פרי עם מורד, החתונה שלהם, סדר הפסח וכד'.
תיאורים נפלאים ימצא הקורא לבזאר בטבריז ובאיסטנבול, לבית המרחץ (כל זה כשפרי מתגעגעת לניקיון בימים הקשים של הבריחה מטהרן).
חלק גדול מהיצירה (חלק ב' "הבריחה") מתאר את הניסיונות החוזרים ונשנים לברוח מאיראן של ח'ומייני, והיא מתארת בפרוטרוט את נתיב הייסורים של המשפחה, את הכפרים שבדרך, את אופן הלבוש של אנשי העיירות שבדרך, את לבושם של הכורדים במחוזות שבהם הם עוברים.
לאחר המהפכה של ח'ומייני הופכת איראן, ששאפה לקלוט ערכים מערביים, הכולל לבוש חופשי והתנהגות חופשית בפרהסיה – לעולם של טרור, בו קווצת שיער גלויה של אישה היא עילה מספקת למלקות ולאזהרה בסקילה. שיחה בין שני בני זוג ברחוב נחשבת לחטא שעליו יש לשפוך עליהם צבע ולהלקות אותם עד זוב דם. ובכן בעידן הנורא הזה יש קוד לבוש מבהיל, והסופרת מתארת אותו בבקיאות המעוררת השתאות.
כצפוי, הסופרת מתמקדת באישיותה של הגיבורה הראשית, ובתכונות התרומיות של משפחתה: הם מגיעים לשכונה הטובה בטהרן משכונה ענייה המכונה "מחלה", אבל הם אינם מתכחשים לעברם. אדרבה, הם מצביעים על היתרונות שיש למקום ההוא באשר ליחסים הנאים בין בני אדם, בניגוד להתנשאות שיש לאנשים שנולדו בשכונות יוקרה. המשפחה אימצה אישה שהרה ללא נישואין – חטא נורא בעיני החברה היהודית והמוסלמית כאחת – הם נותנים לה חסות, האם, מהרי, מיניקה את התינוק שלה כי לה – שם האישה אשרף – אין חלב בשדיה. המשפחה גם שוכרת בכספה מוהל שימול את הילד.
כצפוי בסאגות, ברומן שלפנינו נמצא סיפורים עם מוסר השכל שמספרים הזקנים, וכן שפע של פתגמים בפרסית עם תרגום לעברית (קצת דוגמאות בעמ' 26, 264, 336, 339). בכלל יש ברומן הרבה דיבורים ישירים בפרסית עם תרגום מיידי, או בהערת שוליים.
ועתה לצד ההיסטורי, שהוא מאבני היסוד של סוגת הסאגה: הספר מתרכז בתקופה של סוף שנות השבעים, ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת: איראן הנוחה והנעימה ליהודים, היות שהשאה אהב את ישראל, וסחר איתה בנפט תמורת נשק, הפכה באחת לארץ אוכלת יושביה: התסיסה נגד השאה, ושלטונו העריץ והמושחת, הובילה למהפכה נוראה שהפכה את חיי האזרחים לגיהינום. מסתבר ש"כוחות הקידמה" (קומוניסטים) חברו למוסלמים הקיצוניים במאבק נגד השאה ושלטונו. בטרם הגיע ח'ומייני לאיראן מגלותו בעיראק ובצרפת, מתחילה אנרכיה בארץ, ומתרבים מעשי הזוועה: המוסלמים הקיצוניים, השוללים כל סממן מערבי, מעלים באש את קולנוע "רקס" בעיר הנפט אבאדאן, כשהם אוטמים את הדלתות כדי ש"החוטאים" בצפייה בסרט יישרפו חיים, ובאמת נספרים 600 הרוגים ועוד 300 פצועים קשה. הפגנות נגד השאה, ויריות נשמעות בכל רובעי העיר. זועקים: "מוות לשאה! מוות לאמריקה! מוות לישראל! מוות ליהודים!" – תחנות משטרה, בתי קולנוע, חנויות, מסעדות מועלים באש – וברור שגם משרדי "אל-על" והשגרירות הישראלית, ההופכת להיות שגרירות פלסטין.
עם נחיתתו של ח'ומייני באיראן, לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, המהפכה האסלאמית בשיאה: ראש הממשלה שאחפור בח'תיאר נמלט ומסתתר. בית הדין של המהפכה שופט גנרלים ושרים תומכי השאה, ואנשי הסאווא"כ, משטרת האימה של השאה – בשידור חי בטלוויזיה, כמובן בלי סנגורים, והם נידונים למוות בירייה. ברחובות שוררת אנרכיה נוראה – בריונים מוצאים הזדמנות לשדוד, לשרוף חנויות, שורפים ברים בהם מוכרים משקאות חריפים, מתנכלים ליהודים. עינויים נוראים וכלא למי שמוצאים אצלו זהב, מתנפלים על יהודים ומגרשים אותם מהבית בטענה שפרצו לבית לא להם. האימה הגדולה היא להיחקר על ידי "הקומיטה", חקירה המובילה למאסר בכלא הגרוע מגיהינום. אנשים תלויים מוצגים ברחובות. פרוצות בעבר הופכות לשוטרות השומרות באלימות על צניעות, ומכונות "האחיות זינב". פרי מנהלת יומן, ובו היא מתארת איך הפכו את אנשי השגרירות האמריקאית לבני ערובה.
בינתיים פורצת מלחמת עיראק איראן, וטהרן מופגזת, משכן ראש הממשלה מופצץ. צעירים נשלחים להילחם, ורובם נהרגים, ילדים בני שתים עשרה נשלחים לשדות מוקשים למעשה להתאבד, כשכוהני הדת מבטיחים להם חיי עולם בגן עדן.
החלק השני, שעניינו ניסיונות הבריחה של הזוג פרי ומורד לוי, שני ילדיהם וכן משפחת זאדה ונער שנספח אליהם – מתואר בפרוטרוט, וגורם לקורא לחוש כחלק מהנשמות הפועלות בעלילה במתח מרטיט לב: ההכנות לדרך, המצאת סיפור כיסוי כנגד אפשרות שייחקרו, החבאת הכסף והתכשיטים. הנסיעה לעיירה רזאיה, התחנה הראשונה לפני תחילת הבריחה – אורכת 16 שעות מורטות עצבים באוטובוס, כשכל פעם נכנסים חמושים לחפש "חשודים", והרי כל אזרח, ובוודאי יהודי, הוא חשוד. פרי ומורד ושני ילדיהם, וכן משפחת זאדה, מתנסים בחמישה ניסיונות לברוח – האשם, איש הקשר, מטרטר אותם לילה שלם בשדות, ולבסוף דורש לחזור, כי מישהו שכח (או לא הצליח) להשיג להם סוסים, עליהם הם אמורים לרכוב בלילות. ניסיונות כאלה חוזרים עוד ארבע פעמים, והזוג, כמו משפחת זאדה, דורשים את הכסף והדרכונים בחזרה.
בפעם הרביעית הם מגיעים לעיירה העוינת סלמס, ושם הם נחקרים על ידי "הקומיטה" האיומה. שוטרת "שחורה" העטויה צ'אדור פוקדת על פרי להתפשט, והיא מוצאת על גופה את החגורה הכומנת כסף זר וזהב, שמשמעו חטא נורא, שהעונש עליו הוא כלא ומוות. לא אפרט את הדרך שבה פרי מצליחה לשכנע את "השחורה" לא להלשין עליה (ראו עמ' 240).
גם מורד, בהנם אחיה והנער ג'משיר שנלווה אליהם כדי לא להתגייס לצבא הלוחם בעיראקים – כולם מצליחים לצאת בשלום מהחקירות. אציין רק שמורד הציג עצמו כרפה שכל, וזה שכנע את החוקרים (המחפשים יהודים שמבקשים לברוח מאיראן) לשחררו.
כל פעם המשפחה נאלצת לחזור לטהרן במפח נפש. בניסיון החמישי, מסתבר שמישהו הלשין עליהם ל"קומיטה" (מסתבר שזה ג'משיר, שרצה להתנקם כשחשב שמבקשים להשאיר אותו, ולברוח בלעדיו), וכל המשפחה נחקרת בקשיחות, וכסף רב נזרק לאסלה כדי שלא יפליל את המשפחה.
בין פרי למורד, בעלה שהוא בן דודה, שוררת אהבה גדולה והערכה הדדית. בכלל מתוארים בני המשפחה כמי שלמרות ההווי המוסלמי המחשיב רק את דעת הגבר – במשפחה הזאת הנשים הן המשפיעות על הגברים, והגברים מודים ביושר על מעלותיהן. בגלל המתח, והכישלונות החוזרים ונשנים, ובשל התשישות שההליכה האינסופית חסרת התוחלת בניסיונות הבריחה – הזוג שוקע לרגעים של כעס האחד על השני – מצב שמשתנה באחת עם התקדמותו של הניסיון החמישי.
תיאור התלאות של ניסיון הבריחה שצלח בסופו של דבר הוא מלאכת מחשבת ממש, הם מתנסים בהליכה אינסופית הנמשכת לילות רבים, כשהילדים מורדמים בכדורי שינה. הם חשים מותשים, ולא רואים את הסוף. כל פעם מתחלפים המדריכים, ויש חשש שמא מי מהם יחליט לנטוש אותם לאחר שישדוד אותם. שישה לילות ברצף הם מטפסים על הרים וגולשים אל תהומות כשקוצים ננעצים בידיהם ובכל גופם. יש להם פצעים מוגלתיים, הם מזוהמים, בגדיהם ונעליהם נקרעים – הייאוש והאימה ניבטים מעיניהם. יש הפוגות קלות באוהל של כורדים (תה, פיתות וגבינה), אחר כך בבית של אישה כורדית.
הניסיון האחרון נראה ממש חסר סיכוי, אבל בלית ברירה הם נאלצו לסמוך על המדריכים: פרי לבשה בגדי כורדית, ונסעה עם ילדיה בליווי מדריך שהציג עצמו כבעלה, ועברו את מחסום הגבול. מורד עבר עם המדריך השני דרך הרים סלעיים ונהר שוצף כדי לעקוף את המחסום. לאחר מעבר הגבול המדריכים מכווינים אותם אל הכפר הקארי, ומשם לעיר ואן, שם מוצאים גם את שאר הבורחים. משם לאיסטנבול, ומאיסטנבול במטוס לישראל. פרי מנשקת את האספלט בשדה התעופה בן-גוריון, והתמונה הזאת כל כך מרגשת, שבקושי עצרתי את הדמעות.
פרי יודעת שג'משיר הלשין עליהם ל"קומיטה", הלשנה שיכלה להסתיים באסון. היא מייסרת אותו, אבל גם סולחת לו, כי ככה בנויה האישות שלה – להעניק ולאהוב.
הסופרת איננה מייפה את המציאות ששררה בקהילה היהודית באיראן: מהרי אימה, אישה בעלת אישיות כובשת, אינה יודעת קרוא וכתוב. לדעתה, גבר לא צריך לעסוק במלאכות הבית. מקובל בדור הקודם לפרי לבדוק את גוף הכלה בעירומה. פרי עצמה הייתה חייבת להוכיח את תומתה אחרי ליל ההתייחדות. אך ברור שפרי וכל סובביה מייחלים לחיות בישראל שבה הצבא מגן על האזרחים, ולא מתנכל להם כמו באיראן, והיא ממש בעננים כאשר רואה שברחובות רמת השרון זוג מתנשק בפרהסיה.
הרומן מרתק, מותח מאוד, ומעורר השתאות בשל הידע הרב והמעורבות הנפשית הגדולה של המחברת בעלילה. זהו רומן ציוני מאוד, שמראה אילו ניסיונות מרים נאלצים יהודים לחוות כדי להגיע לארץ ישראל. האירוע שמתואר ברומן בוודאי מסתמך על עובדות כהווייתן, והאירועים כאן מצטרפים לאינספור אירועים דומים של מעפילים, של המבקשים להיכנס לארץ בימי "הספר הלבן", הגירושים לקפריסין, גירוש "אקסודוס" לצרפת ולגרמניה, טביעת אוניות מעפילים שברחו מאימת הנאצים כמו "סטרומה" ו"מפקורה".
ועכשיו לא נותר אלא להביט על כחצי מיליון ישראלים שעזבו את הארץ, חלקם רק משום שבחו"ל "המילקי" יותר זול.
משה גרנות