הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
 
פרק רביעי
הפסקה קטנה לשתיית תה ותיאור הנחיתה הסודית באילת.
 
דבריו המתנגנים של הסופר-לילדים אבטן בן עצל עשו רושם רב על רני: "ללא ספק ליליסימה דואגת לי מאוד שלא חזרתי כל הלילה הביתה לישון. ומה הפלא? אוכל אולי לצלצל אליה מאילת?" – למרות הרעש של מנוע ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שעומד לנחות באילת, הצליח רני לספור שבעה-עשר לַמֶ"דים (!) בשלושת המשפטים הקצרים שפלט אבבטן לאחר שחיסל את הלחמניה האחרונה בסלסלה וגמע את כל הקפה שנותר בתרמוס. רני הכיר את ליליסימה, אשתו של אבבטן, כי היה מוזמן פעם לארוחה אצל משפחת בן עצל, וזכר כיצד כולם שקעו לאחריה בשינה כה עמוקה עד שגג הבית החל עולה ויורד כמפּוּחַ בקצב נחרותיהם.
צריך כנראה להיות סופר מוכשר מאוד, הרהר רני, כדי להכניס בצפיפות שכזו ובמעט משפטים כל-כך הרבה למ"דים, ובמקרים אחרים – רי"שים או ח"תים או שי"נים או כל אות אחרת שאתה רוצה – בתנאי, כמובן, שיש לך כישרון-לכתיבה. "ללא-ספק ליליסמה" (במלעיל) – זה ממש כמו פזמון, מוסיקה. נעמי שמר היתה מחברת לזה מנגינה כל-כך מתאימה! – בקלות היתה מחברת: "אנשים קשים, באמצע השלג, מצלצלים מ-אי-לת!" – וכל היום היו שומעים זאת ברדיו ובטלוויזיה עד שמאמינים שיורד שלג באילת.
"אבל עליי לצלצל אל ליליסימה!" התעקש אבבטן.
"כבר הסברתי לך שהנחיתה שלנו צריכה להיות סודית וחשאית." אמר קפיטן יוקי, "חוץ מזה, אל תצחיק אותי – ליליסימה לא תדאג לך בשעה כה מוקדמת בבוקר. אל תחשוש, היא ישנה הרבה יותר טוב בבוקר, כשאתה אינך נוחר לצידה."
רני כבש בקושי את צחוקו. "ואני בטוח שהכיור במטבח עדיין מלא כלים מלוכלכים מיום אתמול," רצה להגיד, אך חשב שזה לא מנומס ביותר, וחוץ מזה, באותן שניות ממש החלה נחיתת ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, באילת. וזו היתה נחיתה מיוחדת במינה. מיד אסביר. בינתיים נעשיתי צמא ואני מוכרח לגשת למטבח להכין לעצמי כוס תה בחלב ואולי אמצא גם איזו לחמנייה-מהבוקר עם חמאה וריבת אוכמניות שחורה. מה לעשות? יש לי מין טבע משונה כזה – כל פעם שאני מתאר משהו שאוכלים הגיבורים בסיפורים שלי, מיד אני עצמי נעשה רעב. זאת כמעט מחלה. מחלת התיאבון. ואם אתם חושבים כי להכין כוס תה זה דבר פשוט – מרתיחים מים ויוצקים לכוס עם פתקה לבנה, ממולאה אבקת תה טחון, לא.
מוטב לי להישאר צמא או לשתות מים פשוטים מהברז מאשר לטעום משקה מחורבן כזה, שברוב המקומות מגישים עכשיו בתור תה. אם היה לי זמן פנוי הייתי מקים ארגון עולמי של שותי תה אמיתי. וכך מכינים תה אמיתי:
מרתיחים מים. יוצקים קצת מים רותחים לתיון ריק עשוי חרסינה. שוטפים. שופכים. שמים שתיים-שלוש כפיות של עלי-תה, ואני ממליץ בעיקר על התה שקוראים לו "אֶרְל גְרֵיי", ומוסיף עליו קצת עלי תה רגילים וזולים. מניח את התיון על הקומקום או כל כלי אחר שבו הורתחו המים, כדי שיתחמם רגעים אחדים באדים העולם מלמטה. אחר-כך מוריד את התיון, ממלא אותו מים רותחים, ושב ומניח אותו לרגעים אחדים על הכלי המעלה אדים. יוצק קצת חלב בכוס זכוכית דקה, וממלא אותה עד שפתה בתה מן התיון. רק מן התיון. בלי כל תוספת מים רותחים, ואפילו לא מסנן את התה, כדי ששום דבר לא יקלקל את הטעם האמיתי שלו. שתי כפיות סוכר, בחישה. והתה הטוב ביותר (שאני הצלחתי עד כה להכין) –מוכן לשתייה.
כוס התה מונחת עתה לידי, על שולחן הכתיבה, ובהפסקה בין לגימה ללגימה אוכל לתאר לפניכם את הנחיתה באילת.
מאחר שקפיטן יוקי החליט לנחות בחשאי, לא היפנה את מטוס ה"כפיר" לעבר שדה-התעופה עציון, וגם לא לעבר המסלול של שדה-התעופה שבאילת עצמה (אשר אם איני טועה אורכו אינו מספיק לנחיתות מטוסי-קרב משוכללים כ"כפיר") אלא על מעקה-בטון לא גדול בחוף ים-סוף, מרחק צעדים אחדים מן הים.
אתם שואלים איך מטוס סילון משוכלל יכול לנחות על... לא. אתם לא שואלים כי אתם לא טיפשים ואתם כבר יודעים כי בידי קפיטן יוקי, הטייס, מצוי מדחס-חלל שהמציא המהנדס היהודי דב טרנופולסקי מווארשה, וכי בשעת הנחיתה הפעיל קפיטן יוקי את המדחס והקטין לכדי ממדים של חגב את המטוס וכך נתאפשר להם לרדת בחשאי אם כי, וזה מובן מאליו – הנחיתה נמשכה זמן רב מן הרגיל כי ככל שהלך וקטן המטוס כן נתארך לו סוף מסלול טיסתו לאילת. השוו חגב, אפילו המהיר ביותר, אל מטוס "כפיר", כאשר שניהם עושים את שניים-שלושת הקילומטרים האחרונים לטיסתם.
נכון?
דרך אגב, לפני שגם הפרק הזה נגמר, הבדיחה על החורים בגבינה הצהובה. אני אנשים מתחפשים בפורים לגבינה שוויצרית: האחד לובש גופייה עם חורים, וגם השני מַסְ...
לא. אני מתחרט. הבדיחה מאוד לא מוצלחת וגם לא מצחיקה וחבל שהבטחתי לספרהּ, כי מי שחושב שגבינה שוויצרית מַסְ... אז לדעתי, אני אומר לכם – הוא לא מבין שום דבר בגבינות. זאת   דעתי, בתור אדם שאוהב גבינות יותר מנקניקים.
ועכשיו, כשגמרתי לשתות את התה האמיתי, אני רוצה לתאר את הנחיתה כפי שראה אותה רני. זאת היתה, באמת, נחיתה מאוד-מאוד משונה. אתם יודעים כי כשנוחתים או צונחים במצנח, פני הקרקע גדלים והולכים ככל שאתה מתקרב אליהם, ונדמה לך שהם מתקרבים אליך במהירות ונעשים גדולים יותר – מסלול, בניינים, עצים, מטוסים אחרים על הקרקע, הכול בגודל הטבעי ולא כמו שנראה עד לפני רגעים אחדים מלמעלה, בתור צעצועים קטנים.
אבל מה קורה למטוס שתוך כדי נחיתתו גם מצטמק במדחס-החלל למידתו של חגב? תחילה ראה רני את אילת מלמעלה בקטן – שדה-התעופה, האגם, בתי-המלון, המרכז המסחרי, חוף-הים, הנמל, הים, האוניות, הנמל ממול בעקבה, והאוניות המחכות שם, וההרים מסביב; זה, אגב, מראה נהדר בכחול (הים), חום (ההרים) ולבן (הבניינים); אך עד מהרה החלה אילת לגדול ולגדול לא רק לגודל הטבעי של כל בית ואונייה וכביש אלא הרבה מעבר לזה, הכביש נראה כמו נהר עצום, חצר של בית – כמו חצי-הנגב, בית-מלון –הרי הגרניט הגבוהים, שתי אוניות בנמל – גדולות ורחוקות כאיי סנפיר וטיראן. מכונית נוסעת – רעישת-אדמה (סליחה, היתה לי טעות בהעתקה, רציתי לכתוב כמובן, רעידת-אדמה). בן-אדם – גוליבר. נעל – גבעה. לְבֵנָה – בית. מעקה-בטון על חוף-הים – מסלול ענק שמתאים למטוסי-התובלה הגדולים-בעולם של הפיקוד האווירי האסטרטגי האמריקאי, אלא מטוסי ה"גָאלָאקְסִי" הזקוקים למסלולי-נחיתה ארוכים יותר משנחוץ לכל מטוס אחר בעולם, לבד אולי ממעבורת-החלל "קולומביה" שנחתה בלב המדבר השטוח באמריקה. מטוסי ה"גאלאקסי" הם שהביאו מארצות-הברית לישראל ב"רכבת-אווירית" ציוד חשוב ורב מאוד לעזרה במלחמת יום כיפור, בחודש אוקטובר 1973. זאת אתם ודאי יודעים ואני לא צריך לספר לכם.
הנחיתה עברה בשלום. בהיותם באמצע המסלול שיחרר קפיטן יוקי את המצנח המסתובב הקשור בכבל חזק לאחורי המטוס ועוזר להקטין את התאוצה שלו, לקראת העצירה. המטוס בלם עוד לפני קצה המסלול, והשלושה ירדו ממנו. אלמלא ידע רני שהוא באילת, לא היה יכול לנחש זאת כשהסתכל סביב. כה קטנים היו, שכל מה שיכלו לראות, עד לאופק, היה – ים, קצת צדפים ואבני-חוף משוייפות שנראו כמדבר סלעים ענקיים שממש אי-אפשר לעוברו. שתי פחיות-בירה ריקות שנראו כשני המגדלים (שפעם היו קוראים להם – "לֶבֶּנִיוֹת") של בתי-הזיקוק במפרץ חיפה, וקצת יותר רחוק רכס-גבעות נהדר, חלקלק, עגלגל ושזוף – שרק לאחר התבוננות ממושכת התברר שאין זה אלא תיירת צהובת-שיער צעירה (קרוב לוודאי משוודיה או נורווגיה) ששוכבת על גבה על החוף חצי עירומה ומשזפת, תסלחו לי – את הציצים שלה.
"ועתה," אמר קפיטן יוקי, "נלבש את חליפות-הצלילה וניכנס אל תוך הים."
 
המשך יבוא