על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה
מגרמנית – יוסיפיה סימון
ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.
הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.
אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176).
במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד.
למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.
מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).
בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ' 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).
המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).
אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך את מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.
הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה קירבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).
הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.
לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.
הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, עמ' 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטינה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.
דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).
כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.
בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

2. ספרים, רבותיי, ספרים!
על "מסע דילוגים" של חיים באר
עם עובד 2019, 372 עמ'
חיים באר טורח (מוטב לומר – נהנה) להזכיר בכל הזדמנות את האהבה הענקית שלו, האובססיבית ממש, לספרים ולכל מה שקשור בהם, ושמותיהם של שניים מספריו מצביעים על אהבתו זאת: "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" (2011) ו"חדרים מלאים ספרים" (2016). +
בספר שלפנינו מפורסמות 103 וינייטות – בעברית – גפניות (מתוך כאלף) – השם שהעניק אהד זמורה לרשימות של חיים באר במדור "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", מדור שפורסם במשך שנים בעיתון "דבר" ["דבר השבוע"]. הנושא הזה, ספרים, ומה שנלווה אליהם, מתפרש על רוב הספר שלפנינו: נמצא בספר שמותיהן של חנויות הספרים, יד ראשונה ויד שנייה בארץ ובחו"ל, כשהוא מתאר את החוץ והפנים של החנות, את המוכרים על שמותיהם, האישיות שלהם ותיאורם (אוריאל ריטר, יעקב טברסקי, ישראל רובינזון, גלרנטר, ר' יודל, רשימה חלקית!)
הוא מתאר את המכורים לספרים, ו"המסניפים" ספרים, את הספרים המיוחדים שהוא מחפש, ולפעמים מחכה להם עשרות שנים, כמו "עובדא דאהרן" של ר' אהרן ראטה, כמו ספרו של האדמו"ר מסאטמר נגד הציונות וכו'. הוא מתפעל ממוכר ספרים משומשים בלונדון בחנות "וולדן בוקס" שזכר מה ביקש ממנו חיים באר חמש שנים קודם, שמר עבורו את הספר, וזכר את שמו (עמ' 135-134).
חיים באר מתאר את האובססיה לספרים אצל אספנים מושבעים שמוציאים את כל ממונם על ספרים, אך בשום אופן אינם מוכנים להתראיין בנדון לתוכנית שלו ברדיו, שמא הריאיון יפתה גנבים לפרוץ לספרייתם, יעורר את תיאבון מס ההכנסה, ימריץ את האישה לדרוש למכור את הספרים הנדירים כדי לרכוש דירה יותר מרווחת (עמ' 140-139). באחת הרשימות מתואר איך באר הגיע לשדה התעופה עם משקל יתר בעטיים של הספרים הרבים שרכש בלונדון (עמ' 138-139).
חיים באר מזכיר את הסיורים שלו בעקבות ספריהם של ג'יימס ג'ויס ותומאס מאן (עמ' 151, 344-336), סיורים שהוזמנו אצלו, ושאת פירותיהם פירסמו ב"דבר"; והוא, כמובן, איננו מתעלם מהספרות האנטי ישראלית שמדפי הספרים בלונדון עמוסים מהם. מוזכר בספר גם קונגרס בינלאומי לשירה בלונדון בהשתתפות ו. י. אודן, אליו התכבד להיות מוזמן (עמ' 156).
וכן, הספר שלפנינו גדוש באזכורים של ספריו שלו, סודות מ"המטבח", וגם לא מעט תקלות שקרו לו, בעיקר בבחירת השמות, כמו למשל שב"נוצות" בחר את השם מרדכי לדר לגובה הצדקות עבור בית חינוך עיוורים, איש שפוגע מינית בנערות העיוורת. אבל מסתבר שבשם דומה מאוד – מרדכי לדרר גילדאר – נקרא באמת אדם יקר שניהל את בית חינוך עיוורים, וכן מסתבר שלאימו של חיים באר היתה חברה בשם רוחמה ובר, כשם הגיבורה שלו ב"חבלים", דבר שפרח מזיכרונו (עמ' 355-350). במקום אחר מתאר חיים באר בהומור איך קוראיו הציעו לו לצנזר קטעים שונים ב"נוצות", ולאחר בדיקה הסתבר לו שאילו נשמע להם, היו נותרים בספר רק 30 עמודים (עמ' 234-232).
לפחות בעשרים מקומות בספר מוזכרים ספריו של חיים באר עצמו (עמ' 38, 51, 66, 71, 72, 73, 216, 225, 232, 235, 238, 243, 268, 283, 342, 349, 352, 353), ובאמת, חוץ מ"לפני המקום", "בחזרה מעמק רפאים" ו"קשר לאחד, מסעות, בתים ואנשים בירושלים" מוזכרים כל ספריו, ולא רק פעם אחת. לא זכור לי שנתקלתי בהתייחסות כזאת אל היצירה העצמית אצל סופר אחר.
בספר ימצא הקורא קוריוזים מרתקים: חיים באר ובנו מבקרים בכנסיית סנט פול, ומנסים לבדוק את אמיתות הטענה שניתן לשמוע בכיפה העגולה לחשים, ובאר מוצא לנכון ללחוש דווקא בכנסייה – "שמע ישראל". הציור המפורסם של רמברנדט על רבי יהודי תלוי בחדר המשכב של המלכה מרי בהמפטון קורט. חיים באר במדי צבא משוחח בידידות עם עמרם בלוי, האנטי-ציוני הקיצוני, התולה פשקווילים על הקירות, ואיש קיצוני זה נושא לאישה גיורת צרפתייה, שבעטייה הוא מגורש מנטורי קרתא (עמ' 85-86). בנימין הרמתי, לוחם חסר פשרות למען העברית, חוזר בשיטיונו לדבר יידיש (עמ' 87-86). איש בעל שם זהה לזה של חיים באר גורם לו בושות, ומייחסים לו מאמר עילג על א"נ גנסין, מאמר שמעולם לא כתב, האיש פודה צ'ק שלו, קולט ארגז ענבים שלא יועד לו. התקלות עם הכפיל הזה מגיעות לידי סוף עם פרסום מודעת האבל שלו (עמ' 160-158). מבקרת תיאטרון מרושעת מתכתבת עם המאהב שלה באקרוסטיכונים, כלומר, האותיות הראשונות של כל פסקה שהיא מפרסמת מרכיבות מסר למאהב על מקום פגישה וכד'. היא נוקטת בתכסיס זה מפחד הבעל שהוא סוכן מוסד, אלא שהעורך שינה את סדר הפסקות, והמסר משתבש... (עמ' 164-162). נושא כליו של אדמו"ר נדהם לשמוע מפיו של חיים באר כי הספר בו מעיין נערצו הוא ספרו של ר' חיים בן עטר, מיהודי מרוקו (עמ' 203-201). וכן, שאול אביגור מאשר לפרסום ספר שלא טרח להציץ בו (עמ' 219).
ברבות מ"הווינייטות" שבספר יפגוש הקורא הומור טוב, כמו ברשימה המתארת את הנוקשות הביורוקרטית של הגרמנים – שבעטיו של חוסר גרש (אפוסטרוף) במקלדת, כמעט שנמנעה מחיים באר אשרה לגרמניה (עמ' 76-73). חיים באר מתאר מפגש מבדח שלו עם מס ההכנסה: הם שולחים לו מכתב שהם מבקשים ממנו להביא אליהם "ספרים", והוא מביא להם את הרומאנים שפירסם במקום את ספרי חשבונות (עמ' 72-70). אסיפה כללית בקיבוץ מאשרת לסופר חלון גדול כדי לשאוב השראה לכתיבתו, השראה שתביא ברכה לקיבוץ בצורת תמלוגים, אבל את החלון לא יהיה ניתן לפתוח, וכך יישמר השוויון בין הסופר לשאר חברי הקיבוץ (עמ' 253). יו"ר חברת תעופה שוכר את חיים באר כסופר צללים שיכתוב לו נאומים משובצים באמרות מהמקורות, ולא מעלה על דעתו שצריך לשלם לו שכר. לדעתו, עצם העובדה שהוא כותב נאומים לאישיות חשובה צריכה לספק אותו (עמ'267-263).
במקום אחר ("החיים הטובים", נובמבר 2019) התראיין חיים באר וציין שהוא ב"זוגיות" עם אלוהים, אבל לא ב"נישואין". בספר שלנו הוא מקטרג קשה את הדתיות החרדית והלאומית, שלדעתו (גם לדעתי) מסכנות את עצם קיומנו בארץ, אבל הוא חש קרבה אל העולם הזה, ומתפעל מחיילי ישיבות ההסדר, שלמרות ההלם למראה חברים הרוגים ממארב במלחמת לבנון הראשונה, הם ממשיכים להתעמק בספרי רבניהם (עמ' 312-311, 317).
פנינה ספרותית ימצא הקורא בתיאור המראות שמתגלים למחבר תוך כדי טיולו עם רעייתו באוקספורד (עמ'225). אנקדוטה נפלאה ימצא הקורא בעמ' 146-145: יהודי חוטא דורש להיכנס לגן עדן, והמלאכים גודרים את דרכו: אתה לא יהודי, לא שמרת שבת, לא הנחת תפילין, בעלת נערה מאורשה ביום הכיפורים שחל בשבת! הוא מבקש פסק דין של אינסטנציה יותר גבוהה. בשמיים מאשרים לו, אבל פסק הדין נשאר בעינו. הוא מבקש לדבר עם האינסטנציה הגבוהה ביותר – הקב"ה, ושוב נענים לו. הקב"ה קבע כמו קודמיו שהוא אינו יהודי, וזה מטיח בפני האל: היטלר קבע שאני יהודי, ואתה לא?! האל חושב רגע ופוסק: הלכה כהיטלר... (עמ' 146-145).
חיים באר הוא בקיא גדול ב"אותיות הקטנות", ומדי פעם יש בספר הברקה מן המקורות. הרי דוגמה: על רבקה נאמר – "והנערה טובת מראה מאוד, בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית כ"ד 16), רש"י שסבר כי אין במקרא כפילות סתם, מפרש את הפסוק כך שגורמות לאוזני הקורא להאדים... ואידך זיל גמור...
חיים באר מביע מפורשות את אהדתו והערצתו למיספר אנשים: בראש ובראשונה לאימו, שבאה מהעולם החרדי שדן את הנשים לבורות, ולמרות הכול למדה בעצמה ספרות ואמנות, ולימדה את בנה היחיד לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות (עמ' 49). הוא מעריך מאוד את עו"ד אשר רוזנבלום, אביו של אדם ברוך, ואת אדם ברוך עצמו. את הדרשן שולם מרדכי שברון. את יצחק פורמן, המעמד של העיתון "דבר", למרות שהוא התלוצץ על חשבונו. את אהרן אמיר שקלט את יצירתו הבוסרית, ואף אפשר לו להביע דעתו ברבים.
סיסמתו של הספר הזה היא פרפרזה לדברי רנה דקארט: "אני קורא – משמע אני קיים" (עמ' 327).
הקריאה בספר קולחת מאוד, ועל הרוב מהנה, אבל הפרטנות בעניין רכישת הספרים, תיאוריהם ודרך השגתם – לעיתים קצת מייגעת.
משה גרנות