הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
ספר ראשון בסדרה
מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק חמישי
ים אוּם-רַשְׁרַשׁ. קורקבנך, קורקבנו. בקבוק בן מאה שנה (ויותר).

"רגע," אמר הסופר אבבטן, "רגע אחד. האם כולנו מוכרחים להיכנס לים? מה פתאום? ומאיפה תהיינה לך חליפות-צלילה, ועוד בשבילי!"
"בואו נשב בצל," אמר קפיטן יוקי; ואכן השמש כבר החלה מכה ממזרח בכל עוזה והיא גדולה עד להדהים. השלושה ניגשו ועמדו בצל, לצידו המערבי של מטוס ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שחנה על מעקה-הבטון בחוף הים באילת; ושתו מיץ אננס קר מתך שקית נייר-אלומיניום שהוציא קפיטן יוקי מחליפת-החלל שלו באומרו:
"קודם כל, התשובה לְמה פתאום – "
והוא ניגש קרוב למטוס והוציא מתא-המטען שלו את החללית "נגה", צימק עצמו ונכנס אליה ועד מהרה חזר ממנה עם שלושה שרפרפים מתקפלים, שתי חליפות-צלילה וסרט נייר-מחשב אחד, כשהוא מחזיר בזהירות את החללית "נגה" לתא-המטען של מטוס ה"כפיר".
רני הבין עכשיו כי החללית לא נשארה על המדף הצעצועים שלו.
"שבו," אמר קפיטן יוקי.
ושלושתם ישבו בצל המטוס. הקפיטן יוקי פרש את סרט-המחשב המודפס.
"הנה לכם החלק השני של ההודעה:
"יו"ד מ"ם אל"ף ו"ו מ"ם רי"ש שי"ן רי"ש שי"ן.
"מה זה, באותיות? –
"ימאומרשרש
"ובחילוק למילים –
"ים אוּם-רַשְׁרַשׁ
"אום-רשרש היה כידוע שמה הערבי של נקודת-המשמר המדברית אשר נכבשה על-ידי צה"ל בחודש מארס 1949. זה היה האחרון במבצעי מלחמת-העצמאות, 'מבצע עובדה'. וזהו המקום שאנו נמצאים בו, אילת, עיר הנמל הדרומית ביותר שלנו. זאת אומרת שעלינו לחפש כאן, בים אילת."
"לחפש מה?" שאל אבבטן.
"סבלנות. שאלת קודם שלוש שאלות. אני עונה. חליפות-צלילה יש, אתה רואה, עם מְכָלֵי-חמצן-טרי, סנפירים, הכול. ואפשר בקלות לצמק אותך קצת, במדחס-החלל, כדי שתתאים לחליפה. אבל אתה לא מוכרח לצלול בים. זה גם בהחלט לא כל כך בריא אחרי שאוכלים שלושים לחמניות טריות בחמאה וריבת אוכמניות. לכן אני מציע שבינתיים אתה תחכה לנו על החוף, ואת המטוס תשמור בכיס שלך, ורני יצטרף אליי כי הוא כבר יודע לשחות ולצלול והוא בוודאי ישמח מאוד."
"וגם אכלתי רק לחמנייה אחת."
"נכון."
"לא. לא בא בחשבון!" התרעם אבבטן. "אני, בתור סופר, מוכרח לראות במו-עיניי איך נראה הים בפנים כדי שאוכל לתאר זאת אחר-כך לקוראים שלי."
"אל דאגה," אמר לו קפיטן יוקי, "אתה יכול להיכנס למיצפה התת-מימי* בלי להרטיב אפילו את קצה הפופיק שלך!"
"פופיק זו לא מילה עברית!" אבבטן, שנעלב קמעה, ניסה בפעם המי-יודע-כמה לפרוף את כפתורי חולצתו אשר תמיד היו נפרמים בגלל הבטן השעירה והמשתפכת שלו אשר הקורקבן בולט במרכזה.
"קורקבן! אומרים בעברית – קורקבן, או יותר נאה – טבּוּר. טבורי, טבורך, טמבורו – "
"טבורו – " תיקן אותו רני בצניעות. "זאת אומרת, קורקבנו. אומרים בעברית – קורקבני, קורקבנך, קורקבנו, קורקבנה..."
לפתע החשיכו השמיים. הדבר נמשך שניות אחדות, כמו ליקוי-חמה, ושוב האירה השמש.
"מה זה היה?" שאל רני, ששוב לא ניסה להתלוצץ.
"שום דבר. סתם מישהו עבר על החוף והטיל צל עלינו."
"הטיל צל ענק," אמר אבבטן. "אם לא קשה לך, קפיטן יוקי, אודה לך מאוד אם תגדיל אותי חזרה לממדים הרגילים שלי. ואתם אל תדאגו, אל תחששו להיכנס לים בלעדיי. אני אשגיח עליכם מהחוף."
האם הסופר אבבטן נתמלא פחד מפני הצל? או שהסכים עם קפיטן יוקי שמסוכן מאוד לצלול למים עמוקים שעה ששלושים לחמניות טריות בחמאה ובריבת אוכמניות שחורה מתרוצצות בבטנך?
אך לא נותר לו זמן רב להרהורים. קפיטן יוקי הודיע לו:
"לא אגדיל אותך לפני שרני ואני נלבש את חליפת-הצלילה. וברגע שאגדיל אותך – תיקח את מטוס ה"כפיר" ותחביא אותו בזהירות בכיסך. בעיקר הישמר שלא תיפגענה האנטנות הרגישות. ואותנו, את רני ואותי, תיקח בזהירות בכף-ידך ותכניס אותנו לים. בתוך המים נחזור לגודל הטבעי שלנו, אבל אסור שיראו אותנו על החוף נכנסים לים."

*
התיירת השוודית או הנורווגית הצעירה ששכבה על החוף חצי עירומה עם (תסלחו לי) הציצים חשופים והשתזפה, ואשר נראתה לשלושה מרחוק כרכס גבעות חלקות, עגלגלות ורכות – נבהלה: פתאום נפל עליה צל ענק והסתיר מפניה את השמש. היא פקחה עיניים והופתעה לראות שבבת-אחת צמח על-ידה, מבלי אשר שמעה אותו מתקרב – איש שמן גדול, עם פנים כמו ירח עשוי בצק ושיער מתולתל שקצת שיבה זורקה בו; חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר מהם מציצים הבהונות העבות שלו כמו שני סימני-שאלה של פילים.
לאבבטן היה גם כן מאוד-מאד לא נעים לעמוד כך מעל לתיירת העירומה-למחצה, החושבת ודאי שכוונתו להציץ בציציהָ (תסלחו לי), מבלי שיהא יכול להסביר לה את הופעתו הפתאומית לידה. מצחו החל להעלות אגלי-זיעה גדולים משום שצל מטוס "כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שוב לא הגן עליו מפני השמש. כאשר השפיל עיניו כלפי מטה, לעבר מעקה-הבטון, ראה שקפיטן יוקי ורוני עומדים ליד המטוס בתוך שלולית, כחליפות-צלילה, וצועקים אליו בנפנופי-ידיים להפסיק, להפסיק מה? מה? מה?
לפתע הבין. טיפות-הזיעה ממצחו נפלו עליהם כמו גשם חם ביום מחניק. ואיזה טיפות – כל אחת כמו שקית שקופה מלאה מים שמתפוצצת על הראש. הוא מיהר להוציא מכיסו את המטפחת (שהיתה, אגב, לא נקייה ביותר) וניגב את מצחו, אך אויה! עתה היתה המטפחת רטובה כולה, וכיצד יעטוף בה את המטוס? פרש אבבטן את המטפחת בשתי ידיו ונופף בה פעמים אחדות כדי לייבשה, מתעלם מן המבטים הנרגזים ששלחה לעברו התיירת הצעירה ששכבה על החוף לבושה רק בחלק התחתון של בגד-ים קצרצר, והחל פועל לפי ההוראות המפורטות של קפיטן יוקי.
לקח את המטוס, עטף אותו במטפחת והכניס לכיסו, ואחר הניח בזהירות את כפו הימנית העבה והמגושמת-מעט, על מעקה-הבטון, ועזר בכף-ידו השנייה לקפיטן יוקי ולדני לטפס ולעלות אל תוכה. השניים עמדו שם מתנודדים, ורני החזיק היטב ביבלת-הסופרים (שצמחה במרומי האמה בכף-ידו של אבבטן, מרוב כתיבה בעט), נשען עליה כמו בעמידה באוטובוס וכמעט רצה לצלצל בה "עצור". בצעדים רחבים ומגושמים עבר אבבטן את המרחק המועט עד לשפת הים ושם התכופף והניח בזהירות לקפיטן יוקי ולדני להיכנס למים, ואחר פסע והסתלק משם במהירות מבלי להביט ימינה ושמאלה ובוודאי שלא לאחור.
על מעקה-הבטון נשארו רק שלושת השרפרפים המתקפלים שהיו בגודל של גרגירי-אורז, ואבבטן לא הבחין בהם. אם תהיו פעם באילת, ואם איש לא לקח אותם עדיין, אנא החזירו לנו אותם, בזהירות.

*
בהיותם בים הפעיל קפיטן יוקי את מדחס-החלל והשניים שבו לגודלם הטבעי והתקדמו במהירות כשהם נעזרים באופנוע תת-מימי משוכלל מן הסוג שבו משתמשים אנשי-צפרדע בחיל-הים הישראלי. גוף ארוך כצינור שכולו מנוע חשמלי הניזון מסוללה חזקה, פועל ללא קול בתוך המים ומניע מדחף חזק. וכך רכבו-ריחפו השניים בים השקט כשהם מחזיקים בידיות המכשיר, שטים בין להקות דגים צבעוניים, מעל לשוניות האלמוגים, והכול בעולם המכושף ובדממה השקופה-כחלחלה של ים-סוף, אשר מי שהציץ בה פעם אחת יחזור אליה שוב ושוב ועיניו לא תשבענה מלראות.
לפתע הבחין רני בבועה שקופה גדולה בתוך המים ובתוכה מסתובבות דמויות דומות לבני-אדם לבושים בבגדי יום-יום אך הצורות שלהם מעוותות, רגע ארוכות מאוד, רגע רחבות ושטוחות, כמו בחדר המראות המעוותות שהיה פעם בגן-החיות הישן בתל-אביב.
"מי הן המפלצות האלה?" שאל את קפיטן יוקי ברשת הקשר הפנימית בקסדותיהם, שקישרה ביניהם בגלי-רדיו תת-מימיים.
"אלה אינן כלל מפלצות," אמר קפיטן יוקי, "אלא המצפה התת-מימי של אילת, והאנשים המבקרים בו."
לפי תנועותיהם הנרגשות של המבקרים נראה היה שגם הם הבחינו השני הצוללנים עם האופנוע התת-מימי והניפו ידיהם והצביעו לעברם. אותה שעה נחה רוח קונדסית על קפיטן יוקי (קונדס זה שובב, למי שלא יודע), והוא הפעיל את מדחס-החלל הלוך וחזור פעמים אחדות. ונראה שהדבר גרם התרגשות עצומה במצפה התת-מימי, ואפילו קצת בהלה, כי עד מהרה החל המצפה מתרוקן.

למחרת הופיעה ידיעה מוזרה בעיתוני תל-אביב:

זקני אילת: אבו-נפחא הגדול מכולם
דג אבו-נפחא בגודל כריש שנראה מתכווץ ומתנפח חליפות
לעיני הצופים הנדהמים של המצפה תת-מימי באילת, גרם
בהלה. זקני אילת טוענים שמימיהם לא ראו אבו-נפחא ענק
שכזה, וייתכן שהמראה נבע גם מאיזה תעתוע אופטי
בקירות-הזכוכית של המצפה.

אבו-נפחא הוא כידוע דג לא גדול, אשר בעיתות סכנה מתנפח כדי שהדגים ויצורי-הים האחרים שבסביבתו יטעו ויראוהו כדג ענק ומסוכן מאוד.
"שובב!" אמר רני לקפיטן יוקי כאשר התרחקו מן המצפה התת-מימי, "לא ידעתי שאתה שובב כזה!"

* בים אילת יש מיצפה תת-ימי בנוי קירות זכוכית. מגיעים אליו בגשר צר וארוך מהחוף, יורדים למטה ומתבוננים בחיי הדגים ובמושבות האלמוגים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא