מתוך הסאגה "והארץ תרעד", 2014
על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות – בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.
לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.
ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.
במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.
לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.
בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.
כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:
"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.
"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.
"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.
"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."
בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.
[בשנת תר"ח, 1848 (לפני 172 שנים), הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל].
אהוד בן עזר