פרק שישי
ספן-האבן בתוככי ים-סוף. שני ה"סרדינים"

בכותרת הפרק הקודם הבטחתי בקבוק בן מאה שנה (ויותר) אבל לא הספקתי להביא אותו כי הפרק תפח ותפח בגלל התיירת היפה ששכבה על החוף באילת עם הציצים (תסלחו לי) בחוץ ובגלל מעשה הקונדס של קפיטן יוקי מול המצפה התת-מימי, וכך הייתי מוכרח לסיים את הפרק שנתארך יותר מדי.
אבל עכשיו, אחרי שאכלתי כריך עבה של לחם שחור בחמאה וגבינת עזים לבנה וזיתים ירוקים שכתשתי בעצמי לפני יומיים והעמדתי בצנצנת עם פלחי לימון, פלפל חריף ומי-מלח – יש לי זמן וכוח וגם די מקום בפרק הזה כדי להמשיך.
כי זה מה שטוב. כשנגמרת עונת המלפפונים החמוצים והאבטיחים באה עונת הזיתים הירוקים, והסתיו, ופרי המנגו הקטן, הצהוב-ירקרק; וגם המוח של הסופר שכמעט נתבשל ונמס בחום הקיץ, בלחות ובזיעה, בתמוז, באב ובאלול, שב לתחייה בחודש תשרי.
קפיטן יוקי ורני, מחזיקים באופנוע התת-מימי השקט, שטו ממושבת-אלמוגים אחת לשנייה, וסביבם הדגים בשלל צבעיהם: שחור, אפור, צהוב, אדום, כחול-שחור, כסף, כחלחל-שקוף, שחור-צהבהב מנומר פסים, אדום מנומר נקודות שְחור; נדמה לך שכבר ראית הכול, פתאום צץ לו מתוך השונית התת-מימית דג חדש לבוש פיג'מה צבעונית שכמוה טרם ראית. שלא לדבר על כל מושבות האלמוגים בלבן, בחום-אדמדם ובוורוד, והצדפות הפוערות וסוגרות לועיהן בתנועה מתמדת, וקיפודי-הים ארוכי-המחטים, ודגי-הנחש הארוכים-שקופים, וסוסוני-הים, והצלליות הענקיות של הדגים הגדולים יותר, בתהום הים, מעבר לשפת הריף, זה המדף הסלעי התת-מימי, שאינו עמוק ביותר, המצוי לאורך החוף כולו; ובסביבתו מרוכזות כל מושבות האלמוגים ולהקות הדגים הצבעוניים שמקננים בשוניות ובחול שביניהן.
רני היה מוקסם ממראה עיניו אך קפיטן יוקי לא התבונן בדגים אלא רק בין השוניות, כמחפש דבר-מה. הם שטו במהירות דרומה, ולימינם הדופן הסלעית התלולה של הים, היכן שמסתיים הריף ומתחילים המים העמוקים שתחתיהם אפילה וסופה אינו נראה לעין; מדי פעם היו מבחינים בשברי-סירות, תורן, מנוע שהעלה ענפי אלמוגים עליו, חביות חלודות, כבלים ושרשראות, עוגן נטוש; חפצים שנגרפים בסערה מעל סיפון אונייה או מושלכים סתם-כך לים.
הם חלפו על פני ספינה שלמה שהיתה שקועה כולה בין שוניות, שהחזיקוה כמו בצבתות-ענק של יצור תת-מימי השרוע על גבו. בתוך הספינה, שהיתה מלאה כולה מים ועל דפנותיה צמחו אלמוגים, שטו מדי פעם להקות של דגים זוהרים, ולכן, מבעד לצְהָרים (אלה החלונות העגולים של הספינה) – נראו אולמותיה מוארים באור-יקרות כחלחל-זרחני. ולרגע נדמה היה לרני שהוא רואה את הנוסעים הטבועים יושבים זקופים בבגד-ערב סביב השולחן באולם-האוכל ובראשם הקברניט במדיו הנוצצים, ממש כמו שהיו כולם ברגע שהספינה ירדה למצולות.
רני היה בטוח כי האוצר נמצא בספינה הטבועה הזו, ואליה הם עתידים להיכנס, דבר אשר הפחיד וריגש אותו כאחד. אך להפתעתו לא הקדיש קפיטן יוקי תשומת-לב רבה לספינה השקועה בין שוניות האלמוגים. בידו השמאלית החזיק קפיטן יוקי באופנוע התת-מימי, ובימנית – מעין פנס-כיס שלא האיר אלא שידר קדימה אותות-רדאר מיוחדים שנקלטו חזרה על גבי מסך-זכוכית מואר קטנטן בגב-המכשיר.
"בעצם, מה אנחנו מחפשים?" שידר רני מקסדתו לקפיטן יוקי.
"אתה זוכר את עשר האותיות הראשונות בהודעה הסודית?" נשמע קולו של קפיטן יוקי בקסדתו של רני.
"כן," ענה רני, אך לאחר רגע היה לו לא נעים והוסיף – לא בדיוק!"
"אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן. ועכשיו – חלק אותן לארבע, שלוש ושלוש – "
"אוצר ביר שוע. אוצר – כבר ידעתי קודם. אבל מה זה ביר שוע – אין לי מושג."
"בינתיים, גם לי לא. אבל זה כנראה נמצא כאן, בים אילת. הגלאי שבידי מחובר למחשב 'צפנת פענח' והוא מסוגל לגלות אוצרות של זהב, כסף ויהלומים, ומה שיותר חשוב, וזה שִכלול שאין לשום גלאי בעולם – הוא מסוגל לקרוא, וממרחק, כל ספר או מכתב, אפילו הם סגורים בקופסה או בכל כלי אחר. שם המכשיר הזה הוא גַעַ"ם, גלאי עצמים ומילים."
"אבל איך הוא יודע את השפה שבה כתובים הדברים?"
"המחשב 'צפנת פענח' מְתוּכְנָת לקרוא בכמה שפות, ומאחר שכנראה מדובר כאן בתקופה שלפני הקמת מדינת-ישראל, הזנתי אותו בתוכנות פיענוח לתורכית, ערבית, עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, יידיש ורוסית, ואם יהיה צורך נוסיף שפות אחרות גם ספניולית ופרסית."
אותו רגע ממש החל מהבהב הגלאי (זאת אומרת – הגע"ם) שביד קפיטן יוקי, וברשת האלחוט של הקסדות נשמע צפצוף אלקטרוני קבוע "בִּיפּ, בִּיפּ, בִּיפּ..."
"אנחנו בעקבות האוצר!" קרא קפיטן יוקי, "הידד! הידד!"
והוא הדליק פנס רב-עוצמה, שמשתמשים בו הצוללנים, בייחוד כאשר הם מבקשים לצלם סרט מתחת למים. הוא הפנה את האופנוע התת-מימי בעקבות האותות ששיגר הגע"ם, וכל אימת שסטו מן הכיוון, היה אות ה"ביפ, ביפ, ביפ..." נחלש, כמו במשחק קר-חם כשמבקשים לגלות חפץ בחדר.
הם שטו עתה באלכסון למטה, אל עומק הים. לצידם הקיר התלול כמו צלע הר במים, ופסגתו היא קצה הריף המעוטר מושבות אלמוגים. כידוע ים-סוף הוא חלק מן השבר, או הבקע, הסורי-אפריקאי, ולכן הוא נעשה בבת-אחת עמוק מאוד, ולא בצורה הדרגתית כמו הים התיכון – חומות-סלעים אדירות ולא מדרון של חול רך.
הצלילה לעומק כמה עשרות מטרים היא מסוכנת מפני שלחץ המים ממעל, על גופו של הצולל – נעשה כבד מאוד. אילו היו קפיטן יוקי ורני שני צוללנים רגילים, הייתי מסביר לכם כאן מה נהוג לעשות במקרים כאלה. אך בחליפתו של קפיטן יוקי הלא היה מדחס-החלל, אשר ממנו לא נפרד לרגע, ובעזרתו יצר כל הזמן בחליפות-הצלילה שלהם לחץ-נגדי השווה לכובד המים אשר מעליהם.
וכך העמיקו וירדו לתוך ים-סוף שהיה עתה אפל מאוד, ושורר בו לילה נצחי, ומסתובבים בו דגים גדולים בעלי צלליות כהות ולועות פעורים, פחד, ורק עיניהם מאירות כגחליליות בחשיכה.
עד אשר לבסוף הגיעו, עם אלומת-האור המשוטטת, אל מקום שאליו כיוון אותם הגע"ם, גלאי העצמים והמילים.
בדופן התלולה, בין בליטות סלעים מכוסים שכבה לבנה-אפורה שנתאספה עליהם במשך רבבות שנים, היתה מונחת תבנית סירה לא-גדולה עם תורן, והיא נראתה כעשויה אבן-צומחת מפני שבכל עבריה עלו מושבות אלמוגים שחורים, מתים.
"הסירה," אמר קפיטן יוקי, "טבעה כנראה לפני עשרות שנים. תחילה נסחפה לעבר החוף, למים לא עמוקים ביותר, על שפת הריף, שם התיישבו עליה האלמוגים וצמחו. מאוחר יותר, אולי בעקבות איזו סערה, טולטלה הסירה פנימה אל תוך הים וצללה כבדה-כאבן למקום שהאלמוגים כבר אינם צומחים בו, בגלל העומק."
הם ניגשו לסירה. כשהאירו את התורן, מקרוב, נדהמו לגלות מעין דמות אדם או עץ עומדת דבוקה אליו בגבה, וכמו צוחקת בטירוף. דומה היה כי הספן קשר עצמו בחגורה אל התורן וכך ירד עימו למצולות. את בשרו אכלו הדגים לפני שנים רבות, אך האלמוגים שצמחו בסירה איחו את עצמותיו עם התורן, ועתה הוא נראה כשלד אדם עשוי אבן נקבובית שמצַמֵח ענפים לכל עבר.
"האוצר נמצא כאן!" הכריז קפיטן יוקי.
"בטח זה היה שודד-ים מפורסם," אמר רני, רועד משהו, אולי בגלל המים הקרים, ומפני שלפתע היה מאוד-מאוד צריך להשתין, ולא היתה כל אפשרות לכך בלחץ העצום של המים אשר מעליהם.
קפיטן יוקי שלף פטיש-דקר קטן, עשוי כולו ברזל, שמשתמשים בו הארכיאולוגים בחפירותיהם, והחל מקיש קלות פה ושם על דפנות הסירה ועל ספן-האבן. קליפות-קליפות נשרו זרועות-האלמוגים המאובנים, וגע"ם צפצף כל הזמן כמשתולל. לבסוף הגיע קפיטן יוקי אל חפץ לא גדול, כמין אבן מוארכת בגודל של בקבוק, שהיה כחבוק כתינוק בזרועותיו של השלד המחובר לתורן. הוא כיבה את הגע"ם. הקיש קלות על החפץ, שהיה מכוסה כולו שכבת אבן אלמוגית, ואמר:
"יש אוויר בפנים."
"זה האוצר?" שאל רני.
"ייתכן. על כל פנים, הוא בתוך בקבוק בן מאה שנה, ואולי יותר. ומופיעות בו המילים – 'בִּיר שׁוּעַ', אחרת הגע"ם לא היה מגלה אותו. אך נבדוק ונברר כל זאת בחוץ כשנצא."
הם התרחקו מעט. קפיטן יוקי הפעיל שוב את הגע"ם וכיוון אותו לעבר הסירה הטבועה וספן-האבן, אשר במקום עיניים, אף ופה – השתרגו בפניו רק ענפי אלמוגים מאובנים, והפעם לא נשמע צפצוף ה'בִּיפּ' של המכשיר. הוא שב ונשמע רק כאשר כיוון אותו קפיטן יוקי לעבר החפץ המוזר ששלה מבין זרועותיו של ספן-האבן; ועל גבי הגע"ם הבהבה אז גם כתובת ירקרקת באותיות-מחשב שאמרה – "ערבית."
"עתה נפרד ספן-האבן סופית מאוצרו," אמר קפיטן יוקי, כמעט בצער. "הבה נחזור."

במהירות עשו את הדרך חזרה לעבר אילת, תוך שהם עולים מתהום הים, וחולפים שוב על פני הספינה הטבועה שהדגים הזוהרים מאירים באולמותיה; קפיטן יוקי הקטין וקיפל את האופנוע התת-מימי ותחב אותו לכיס של חליפת הצלילה. הם שחו עתה בהנאה, מתחממים מעט לאחר מי-העומק הקרים. רני גם הספיק בינתיים לעשות במים, אתם יודעים מה, והדבר שוב לא הציק לו. הם כבר קרובים לחוף אילת ולמצפה התת-מימי, והנה לפניהם מופיע –
כריש!
מלתעותיו החדות כוונו כלפיהם, מבקש לחלוף על פניהם ולחתוך יד או רגל, וכשיחל הדם לזרום, ישתולל הוא ותבוא אחריו גם עדת כרישים שלימה ויטרפו הכול!
ברגע האחרון הצליח קפיטן יוקי להפעיל את מדחס-החלל ולהקטין אותם שניהם לגודל של שני סרדינים. הכריש, שעינו הערמומית שנעשתה ענקית הביעה עתה טמטום גמור, שט ועבר הלאה כשהם חולפים בלי פגע בין מלתעותיו הפעורות, הנראות כעמודי-שנהב מחודדים של מקדש תת-מימי בתכלת (המים) ובאדום-עמוק (חלל-הפה של הכריש).

ואז, בעודם מודים לאל על מזלם הטוב, שניצלו ממלתעות הכריש הטורף, התקרב מולם דג לוקוס לא-גדול. הלוקוס הוא דג חביב מאוד, ובייחוד בצלחת, אבל עתה נראה פיו גדול ומאיים לא פחות מלועו של כריש –
ובלע את שני ה"סרדינים".
וחשיכה גמורה ירדה עליהם.
ככה זה בחיים – לפעמיים אתה ניצל מאסון גדול ונדמה לך שהגרוע מכול כבר מאחוריך, ופתאום קורה משהו טיפשי שלא חשבת כלל שצריך להיזהר מפניו, ומתברר שאתה בצרה צרורה.

המשך יבוא