75 שנים מלאו להטלת פצצות האטום על יפן, בידי חיל האוויר האמריקאי. ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה וכעבור שלושה ימים, ב-9 באוגוסט – על נגסאקי. בין 200,000 לרבע מיליון איש נהרגו, חציים ביום ההפצצה וחציים בחלוף זמן כתוצאה מכוויות ומקרינה. הטלת שתי הפצצות הביאה את יפן לכניעה וכך תמה מלחמת העולם השנייה.
הנשק הגרעיני הוא מפלצת נוראית, סכנה לשלום העולם. יש לקוות שהאנושות לא תדע עוד אסון כמו בהירושימה ונגסאקי.
פיתוח פצצות האטום בארה"ב, נעשה מתוך מרוץ צמוד לגרעין, בין ארה"ב לגרמניה הנאצית. זאת הסיבה לכך שאפילו מדען פציפיסט כמו אלברט איינשטיין נרתם למאמץ. לא צריך להפעיל יותר מדי את הדמיון כדי לשער מה עלול היה לקרות אילו חלילה הייתה פצצת אטום בידי היטלר.
ולכן, הלקח המשמעותי ביותר שעלינו ללמוד מהירושימה ונגסאקי, הוא מניעת מצב שבו יהיה נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת.
"מדינות מטורפות" הוא מושג שטבע פרופ' יחזקאל דרור, מומחה בינלאומי לאסטרטגיה רבתי. כבר ב-1973, שנים אחדות לפני השתלטותו של חומייני על איראן, הוא פירסם ספר שבו צפה איום על ישראל של מדינה מטורפת; מדינה שאין לה עכבות מוסריים כלשהם ומוכנה לכל צעד נגד ישראל והאנושות. מדינה שכללי החוק והמוסר וחשיבה רציונלית אינם נחשבים בעיניה. הוא טען שיש לפעול נגד מדינות כאלו בכל דרך, ולהשמיד את היכולות שלהן.
איראן היא מדינה מטורפת בהתגלמותה. מדינת קנאות איסלמיסטית, החותרת להשתלט על העולם ולפחות על המזה"ת, והשמדת ישראל היא מטרתה העיקרית. לשם כך היא חותרת להשגת נשק גרעיני. איראן היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם, ולכן על העולם לסכל בכל דרך את התגרענותה. הצגת תוכנית הגרעין האיראנית כגרעין לצרכי שלום נועדה להסוות את תכליתה היחידה של התכנית – ייצור נשק גרעיני, מתוך כוונה להשתמש בו בפועל נגד ישראל. אם ניתן לסכל את התגרענותה של איראן, באמצעות החרפה משמעותית של הסנקציות הכלכליות נגדה, עד כדי מצור כלכלי מוחלט – מה טוב. ולא – יש להשמיד את היכולת הגרעינית של איראן בפעולה צבאית.
מדיניות הגרעין של ישראל מבוססת על ארבעה יסודות המזוהים עם שלושה מנהיגים: בן גוריון, יגאל אלון ובגין.
מיד עם קום המדינה, חתר בן גוריון, על פי מקורות זרים, כמובן, להשגת נשק גרעיני, כתעודת ביטוח למדינת ישראל ולעם היהודי, כדי שלא תהיה שואה שנייה. בכך הוא ראה את הפקת הלקח המרכזי מהשואה.
יסוד נוסף שבן גוריון החליט עליו, לאחר לבטים רבים ומחלוקות בצמרת המדינית הביטחונית של ישראל, הוא מדיניות העמימות. ישראל לא תכריז על עצמה כמדינה גרעינית, תצהיר שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזה"ת והעמימות תעצים את יכולת ההרתעה שלה מפני ניסיונות להשמידה.
היסוד השלישי מזוהה עם יגאל אלון, והוא הימנעות מביסוס ביטחונה של ישראל על הגרעין. הנשק הגרעיני הוא נשק יום הדין, שנועד לסכל את השמדתה של ישראל. אולם עצם השימוש בו הרה אסון, ולכן יש להשתמש בו רק אם יהיה איום מוחשי על עצם קיומה של המדינה. כדי לא להגיע למצב שבו נאלץ להשתמש באופציה הזאת, עלינו לחזק את הכוח הקונבנציונלי של צה"ל כאילו אין אופציה גרעינית ולהבטיח גבולות בני הגנה לישראל, כלומר הירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן – ישראלי.
היסוד הרביעי מכונה "דוקטרינת בגין", על פיה חובתה של ישראל לסכל בכל דרך פיתוח של טכנולוגיה גרעינית במדינה עוינת, מתוך הנחה שמטרת הפיתוח הזה היא נשק גרעיני נגד ישראל. בשם דוקטרינה זאת נעשו שתיים מן הפעולות החשובות ביותר לביטחון ישראל מאז קום המדינה – השמדת הכור העיראקי כאשר בגין כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון והשמדת הכור הסורי בהחלטת ממשלת אולמרט.
העיקרון הזה תקף ביתר שאת כאשר מדובר באיראן, מדינה מטורפת החותרת להיות מעצמה מטורפת. איראן גרעינית היא איום על שלום העולם ובעיקר – היא איום ממשי ומוחשי על קיומה של ישראל. לכן, חובתה של ישראל לסכל את התגרענותה של איראן. רצוי לעשות זאת בשיתוף עם ארה"ב, אך ראינו כבר שארה"ב נקטה מדיניות פייסנות צ'מברליינית כלפי איום הגרעין האיראני, שבאה לידי ביטוי בהסכם הגרעין האיראני, שיזם הנשיא ברק אובמה.
המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ביידן, שעל פי הסקרים הוא כעת המועמד המוביל בבחירות, עלול לחזור למדיניות הפייסנית הזאת. אם כך יהיה, ישראל תעמוד לבדה מול איראן, ולא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני. נכון היה לבצע פעולה כזו כבר בעשור הקודם. מן הראוי שלא נשתהה עד שיהיה מאוחר מדי.

2. צרור הערות 12.8.20
* החישוב של נתניהו – מה דוחף את נתניהו לדרדר את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, אף שהוא יודע שמדובר באסון כלכלי וחברתי? הוא יודע שממשלת האחדות סיכלה את היעד שלשמו הוא גרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות – ניסיונותיו לחוקק חוק מגה-שחיתות שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. הוא יודע שמשמעות ממשלת האחדות היא שבאוקטובר הבא הוא מסיים את תפקידו. הוא מקווה שבסיבוב רביעי הוא ישיג את מה שלא השיג בשלושת סיבובי התיקו.
ייתכן שגם אופי ההפגנות נגדו (אם כי לאחרונה הן בהחלט מקבלות ציביון ראוי יותר*) גורם לו להאמין שהמחאה תגבש סביבו שוב את הימין ותעורר את הציבור שלו להביא לניצחון בבחירות.
עם זאת, ייתכן שהוא יחטוף רגליים קרות, כפי שקורה לו לא פעם (ע"ע החלת הריבונות) וייבהל מעצמו ומהצבעת מחאה בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות הקורונה (שאגב, עם כל סלידתי מנתניהו, היושרה מחייבת אותי להודות שהוא אינו אשם במשבר). לכן, אסור לגנץ להתפשר הפעם.

[* אהוד: אתה צודק. במקום בלוני שמוק ורודים ענקיים עם שמות משפחת נתניהו, והשוואתו בכרזה עם אשתו לזוג חזירים עם הכיתוב: "מֵחזיר מדוּשן מכינים נקניק משובח!" – עכשיו פשוט איומים ברצח שהם "לאחרונה... ציביון ראוי יותר" – לדעת אנשים מוכי שינאת-נתניהו כמוך!]

* זה טבעו – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג? כי נוכל אינו יכול שלא לנהוג אחרת. זה טבעו.

* תירוץ מצוץ מהאצבע – אף אחד מראשי הליכוד המדבררים את הפרת ההסכם הקואליציוני אינו חושד באמת שיש איזושהי עילה כלכלית ועניינית להפרת ההסכם. אבל הם מדקלמים את דף המסרים. ואחת הטענות, היא שהמציאות השתנתה מאז חתימת ההסכם בשל הקורונה.
אני תמכתי בהקמת ממשלת אחדות ללא קשר לקורונה, אלא בשל המשבר הפוליטי; היעדר הכרעה בשלושה סיבובי בחירות וההכרח למנוע סיבוב רביעי, שגם בו לא צפויה הכרעה. אולם מנהיגי הליכוד וכחול לבן הסבירו שהם מקימים את הממשלה בגלל הקורונה. הם הגדירו את הממשלה ממשלת חירום. הם הגדירו את חצי השנה הראשונה של הממשלה כשעת חירום שבסופה תבחן השאלה האם זו עדין שעת חירום. ואז נקבע, לא בשל דרישת כחול לבן, אלא מתוך הסכמה של שני הצדדים, שכדי לייצב את המערכת יש צורך בתקציב עד סוף 2021 (שאינו תקציב דו-שנתי, יש לציין, אלא קרוב הרבה יותר לתקציב חד-שנתי).
אילו הקורונה היתה ממוגרת לחלוטין, או אם היה כעת חיסון מוכן לביצוע מיידי, ניתן היה לטעון שהמציאות השתנתה ולבחון, בהסכמה, מה צריך לשנות כדי להתאים אליה. הטענה הזאת כיום אינה אלא תירוץ מצוץ מהאצבע.

* גנץ צדק – התנהגותו הנכלולית של נתניהו וההפרה החוזרת ונשנית של ההסכם הקואליציוני, מאוששת לכאורה את עמדת המתנגדים להקמת ממשלת האחדות, שהזהירו את גנץ בדיוק מפני התרחישים שאנו רואים מדי יום. איני מסכים עם טענה זו. אנו רואים היום באיזו בעתה מקבל הציבור את עצם המחשבה שניגרר לסיבוב רביעי, שיגרום לנזק נורא למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לאמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית.
כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, האלטרנטיבה היחידה לה היתה סיבוב רביעי. גנץ, נאמן להתחייבותו: "ישראל לפני הכל," היה מוכן לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולאבד רבים מתומכיו, כדי לסכל את האסון הזה. הוא בחר להיכנס מתחת לאלונקה, ובעצם להישכב על הגדר, אם לא לזנק על הרימון, למען האינטרס הלאומי. בצדק הוא בחר לעשות כל מה שניתן לסיכול הסיבוב הרביעי. וגם אם במבחן התוצאה יתברר שהוא נכשל ויהיה סיבוב רביעי – גם אז הוא נהג נכון בניסיונו ההירואי למנוע זאת.
אני חייב להודות, שכאשר בחרתי בכחול לבן – זה לא היה בזכות בני גנץ. במידה מסוימת זה היה למרות בני גנץ. וגם היום אני חלוק על עמדותיו המדיניות, כמו התנגדותו להחלת הריבונות באופן חד-צדדי. התחלתי להעריך את גנץ כאשר נהג כפי שנהג אחרי הסיבוב השלישי. להבדיל ממנהיגים כנתניהו ולפיד, הוא אינו שבוי בפולחן אישיות של עצמו, אלא באמת ובתמים רואה עצמו כמשרת הציבור והמדינה.

* הצעיר האחראי – שר התקשורת יועז הנדל הגדיר את עצמו בראיון: "הצעיר האחראי בממשלה." ואכן, סיעת "דרך ארץ" הגישה הצעת חוק לדחיית מועד התקציב, שעשויה להוריד את הצדדים מן העץ ולמנוע בחירות. יש לציין את העקביות של הנדל והאוזר, ששיתוף הפעולה ביניהם החל כשהאוזר היה מזכיר הממשלה והנדל ראש מערך ההסברה הלאומי, כשהם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי, איש סודו ונאמנו של נתניהו, נתן אשל, המציצן. כתוצאה מכך שניהם נפרדו מתפקידיהם.

הנדל והאוזר סיכלו את רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. הם סיכלו את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין צרה צרורה, אף שאין גבול לטובין שהוא ניסה להרעיף על ראשם אם יילכו איתו. והם דוחים על הסף את ניסיונות החיזור של נתניהו גם היום. הם דבקים ברעיון של ממשלת אחדות לאומית, מתוך אמונתם ברעיון של אחדות לאומית ופיוס לאומי, שאותם אמורה ממשלת האחדות להשיג.
וכך, כהמשך לאותה דרך, הם יזמו את היוזמה הנוכחית, שאולי תסכל את אסון הסיבוב הרביעי.
אני מודה שאני אמביוולנטי לגבי היוזמה הנוכחית. מצד אחד, אני שותף לרצון למנוע בחירות חדשות ומעריך מאוד את יוזמתם. מצד שני, מתישהו צריך להציב גבול בפני נתניהו, הנוהג בחוסר אחריות לאומית ובפראות שלוחת רסן. הוא חותם על הסכם, מפר אותו ואח"כ צריך להגיע לפשרה בין ההסכם שעליו הוא חתם לבין ההפרה של ההסכם? הרי כשמדובר בטיפוסים מן הזן של נתניהו, כניעה לסחטנות שלהם רק תעודד את סחטנותם. דילמה.
בכל זאת, אני מקווה שהיוזמה תצלח וסכנת הסיבוב הרביעי תסוכל (או תידחה עד התעלול הבא?)

* פשרה שכזאת – אני שומע קריאות לגנץ "לא להתבצר" ולהגיע לפשרה עם נתניהו בנושא התקציב. על איזו פשרה מדובר? יש הסכם קואליציוני ברור, שהוא גם הדבר ההכרחי לכלכלת המדינה. בא צד בהסכם, מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני, עם עמדה המחבלת בכלכלת המדינה. עכשיו צריך להגיע ל"פשרה". בפשרה הזאת, צד א' הוא ההסכם שכבר נחתם. צד ב' הוא הפרת ההסכם. וצריך להתפשר. ומה יקרה אם גנץ ייכנע לסחטנות? מחר הכניעה שלו תהפוך לצד א' בדיונים על "פשרה" נוספת, בסחטנות הבאה. נתניהו אדם לא נורמטיבי. שום נורמה אנושית, ציבורית, פוליטית לא מחייבת אותו. מבחינתו לכבד הסכם זה כמו לשלם על ארוחה. עניין ללוזרים, לא לענק כמוהו.

* תביעה חד-משמעית – הייתי בין יוזמי ופעילי יוזמת אחדות לאומית, שדחפה להקמת ממשלת האחדות והפעילה לחץ כבד על הליכוד ועל כחול לבן לעשות את הצעד החשוב הזה. כעת, היוזמה שבה ומתעוררת לחיים, בפעולה נמרצת למניעת סיבוב רביעי, בניסיון לייצג את הרוב הדומם המתנגד להסלמה במערכת הפוליטית וברחוב ומעוניין בייצוב המערכת הפוליטית וייצוב ממשלת האחדות. אני שותף בכל ליבי לקריאה הזו ולעמדה הזאת, אך אין זה הוגן לצאת בקריאה ל"הפוליטיקאים" ללא הבעת עמדה ואמירה ברורה על איזה בסיס יש לייצב את המערכת. אין טעם לפעולה הזאת ללא תביעה חד-משמעית לכבד את ההסכם הקואליציוני. דווקא אנחנו, שתבענו הקמת ממשלת אחדות ותביעתנו נענתה, חייבים לקרוא לכיבוד ההסכם, כיוון שאי אפשר לקיים שותפות על הפרת ההסכם. באופן ספציפי יותר, הקריאה צריכה להיות:
א. תקציב עד סוף 2021 (שהוא ממש לא דו-שנתי) כפי שסוכם על דעת הצדדים.
ב. אישור מיידי של תקנון הממשלה, כפי שנקבע בהסכם, ונתניהו מסרב להביאו לאישור הממשלה.
ג. הקמת המנגנון למינוי בכירים בשירות הציבורי בהסכמה. גם מנגנון זה טרם הוקם, ואוחנה כבר הודיע שימנה באופן חד-צדדי את המפכ"ל הבא. והוא הרי מסוגל למנות לתפקיד גם את יאיר נתניהו.
ד. הקמה לאלתר של "קבינט הפיוס" (שם לא מוצלח לרעיון חשוב). פורום זה חייב להירתם לפירוק המוקשים היוצרים את הקרע בחברה הישראלית, ולגיבוש הסכמה רחבה באותם נושאים. ובראש ובראשונה, לדעתי, מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון, כולל חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה.

* ביקורת הנובעת מתמיכה באחדות – שואלים אותי, איך מתיישבת תמיכתי בממשלת האחדות עם ההתקפות שלי על נתניהו. תמיכה בממשלת האחדות היא גם תמיכה בכיבוד ההסכם הקואליציוני. האם תמיכה בממשלת אחדות פירושה להסכין להפרת ההסכם הקואליציוני? האם דרישה לקיום ההסכם הקואליציוני מנוגדת לתמיכה באחדות? וזאת, כאשר אין ספק שאין זו הפרה בשל עניין כלכלי, להיפך – היא בניגוד לאינטרס הכלכלי, אלא רק כדי להכשיר הפרה עוד יותר גדולה של ההסכם הקואליציוני. האם זה סביר, שמי שתומך בממשלת אחדות, לא ימחה על הפרת ההסכם, בשל תמיכתו בממשלת האחדות? נניח שנעבור בשלום, בצורה זו או אחרת, את המשבר הנוכחי, ובעוד שנה נתניהו יודיע על ביטול הרוטציה ויעלה הצעת חוק בכנסת ברוח זו – האם מצופה ממני, כתומך בממשלת האחדות, לא לצאת נגד המעשה, כי אז כביכול אני נגד האחדות? האם מוצדק להפר הסכם קואליציוני?
הביקורת שלי על נתניהו נובעת דווקא מתמיכתי בממשלת אחדות, בדיוק כפי שביקורתי על ההסתה שלו נגד המערכת המשפטית נובעת מתמיכתי באחדות העם ובממלכתיות.

* לא ייעשה כן – מתנגדי החוק האוסר התמודדות של נאשם על ראשות הממשלה, טוענים שבאף דמוקרטיה אין הגבלה כזו. עובדתית הם צודקים (איני יודע אם באף דמוקרטיה, לא בדקתי, אבל לבטח ברוב מוחלט של דמוקרטיות אין סעיף כזה).
השאלה היא, האם באותן דמוקרטיות יעלה על הדעת שנאשם בשוחד יכהן כראש ממשלה. האם יעלה בהן על הדעת שנאשם בשוחד לא יסתתר בביתו מבושה, לא יתפטר בעצמו, לא יודח בידי מפלגתו לא יקבל כזו תמיכה וכזה גיבוי בציבור. האם באותן מדינות אין מושג של "לא יעלה הדעת"? של "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ"?
אכן, הצעת החוק בעייתית, אבל המציאות שבה היא עלתה בעייתית יותר. ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שאינה מושחתת, אינה בכך שיִצְרוֹ של מנהיג גבר עליו והוא נהג בשחיתות, אלא בתגובת החברה. גם הצורך בכך שבית המשפט יקבע קלון שבעטיו מורשע לא יוכל להתמודד בשנים שאחרי ריצוי עונשו הוא בעייתי. הרי בחברה מתוקנת ונורמטיבית, עצם ההרשעה היא הקלון וברור שמי שהורשע יסיים את חייו הפוליטיים, ללא צורך בחוק המחייב אותו לכך. ואילו אצלנו חיים רמון הורשע בעבירת מין ושודרג מיד לתפקיד המשנה לראש הממשלה (שלימים הוא עצמו ישב בכלא בשל פשעים שביצע).
החוק הקיים בעייתי מאוד, כיוון שעל פיו ראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה חלוטה, כלומר רק אם נדחה ערעורו. משמעות הדבר היא, שגם אם ראש הממשלה הורשע בפלילים, והרי מאותו רגע אין לו חזקת חפות, אלא הוא בחזקת אשם אלא אם יוכיח את צדקתו בערעור (להבדיל ממצבו המשפטי עד ההרשעה, שבו הוא בחזקת חף מפשע) הוא יכול לכהן.
אכן הצעת החוק היא בעייתית, אבל המצב המחייב אותו בעייתי יותר. הבעייה שלנו היא אובדן הנורמות; נורמות על פיהן הרף הנדרש מן ההנהגה הוא רף מוסרי, גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי. ולמרבה הצער, היום אפילו הסף הפלילי כבר אינו סף.

* חותרים תחת היסודות – מה עומד מאחורי הפגנות הימין הביביסטי ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון? רצון ליצור דה-לגיטימציה למערכת המשפט הישראלית, לקראת משפטו של נתניהו. תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מנסה להנדס את התודעה, בקונספירציה חולנית על פיה מערכת המשפט היא יריב פוליטי, היא "אסמול", והיא חלק מכנופיית פשע שתופרת תיקים לצדיק הידוע. נתניהו ומעריציו חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* סיכוי קלוש – ראש הממשלה ממשיך בהסתה פרועה נגד היועמ"ש. יש להציב על מנדלבליט לפחות אותה שמירה כפי שמסופקת לראש ממשלה בישראל, כיוון שהסיכוי שההסתה לא תוביל לרצח – קלוש.

* אש תחת אש – אין מדינה בעולם שהייתה משלימה עם מצב שבו המדינה השכנה לה מציתה את שדותיה. טרור ההצתות הוא טרור לכל דבר, בדיוק כמו ירי רקטות, בהבדל אחד – זה טרור עם רישיון. למה? כי אנחנו מרשים לאויב להצית את שדותנו. עובדה – הם עושים זאת באין מפריע מאז מרץ 2018. כאשר הם יורים רקטה, הם יודעים שתבוא תגובה ישראלית; חריפה יותר או חריפה פחות, אבל ישראל תגיב. כאשר הם רוצים לפגע ללא תגובה הם מציתים את השדות.
קו ישר מתוח בין ההכלה וההבלגה הישראלית על טרור ההצתות, לבין חוסר האונים מול הטרור החקלאי שמובילים גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל – היחס המזלזל של הממשלה כלפי החקלאות הישראלית. האויב מבין היטב שהחקלאות היא הביטוי של הכאת השורשים שלנו בארץ ישראל, ולכן הם מתנכלים לה. חייב לחול שינוי. על ישראל להגיב על מתקפת ההצתות, כפי שהיתה מגיבה אילו כל בלון תבערה היה רקטה. לא פחות. ואפשר גם, בתגובה, להצית את שדותיהם של הפלשתינאים. תמיד נהגנו לומר שאם בצד שלנו לא יישנו בשקט – גם בצד השני לא יישנו בשקט. אז אם איננו יכולים לעבד את אדמתנו בשלווה, גם הם לא יוכלו לעבד את שדותיהם. בשבוע שעבר ישראל תקפה מנהרת טרור בתגובה לבלון תבערה, וקיוויתי שהנה, מתחולל שינוי, ואף כתבתי בשבח התגובה. מסתבר שטעיתי, ושהממשלה ממשיכה להבליג, כפי שהיא נוהגת כבר שנתיים וחצי.
במקום תגובה של ממש, ישראל סגרה את מעבר כרם שלום. תגובה אנמית וחלשה. חמאס כינה זאת – "תוקפנות". יש לזכור – מעבר כרם שלום הוא מעבר-גבול. איזו מדינה בעולם פותחת מעבר עם מדינת אוייב שמפעילה טרור נגד אזרחיה? אין מדינה כזאת. רק אנחנו. גם בימים הקשים ביותר, שבהם נורו מאות רקטות על אזרחי ישראל, המשכנו להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועת עזה, במסגרת מה שתעמולת השקר האנטי ישראלית מכנה "מצור". וכאשר אנו סוגרים את המעבר ליום אחד, אלה שמציתים את שדותינו מכנים זאת "תוקפנות".
המדיניות כלפי טרור ההצתות חייבת להשתנות.

* תגובה ציונית הולמת – שעה ששדות הנגב המערבי עלו באש, הונחה אבן הפינה לשכונה חדשה בקיבוץ סופה בעוטף עזה. יש להכות בטרור העזתי ולהגיב בחריפות על טרור ההצתות, אך אין תגובה חשובה יותר מהתגובה הציונית ההולמת – העמקת שורשינו באדמת המולדת.
הטרור נגד יישובי הנגב המערבי הוא ניסיון לניצול הצלחה, לאחר שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מגוש קטיף. כל מתיישב חדש, כל בית חדש, כל שכונה חדשה והלוואי – יישובים חדשים, הם התרומה הגדולה ביותר לביטחון הלאומי של ישראל.

* וידוי – והרי וידוי. קשה לי להודות, אבל מצאתי משהו משותף לי ולגדעון לוי. שנינו סולדים מן הישראלים שמשחקים אותה מהאו"ם. כן, אני סולד מישראלים שאינם מסוגלים להזדהות עם האמת הציונית, עם צדקתה של מדינת ישראל, שתמיד מחפשים את האיזון הקדוש, להוכיח שגם אויבינו צודקים, וגם אנחנו רשעים, ובאופן מלאכותי תמיד "מאזנים".
גם גדעון לוי סולד מהם. כך הוא כתב בפשקוויל התורן שלו: "הסימטריה היא משחק השקרים. הוא החל כמובן בראשית ימי הציונות, עם הדבקת סימטריית-שווא בין המהגרים היהודים שבאו לכאן ובין בני הארץ הפלסטינים שכבר ישבו כאן. 100 שנה של א-סימטריה, שמוצגת כסימטריה. הכובש והנכבש, המנשל והמנושל, התוקפן והמתגונן, החזק והחלש, כולם בצבע אחד, קטטת רועים אחת גדולה. כמובן זו תמונת שולל שמשרתת את הציונות ואת ישראל. אין שום סימטריה בין הפלסטינים לישראל, לא בכוחם, לא בזכויותיהם, לא במעמדם ולא בצדקת מאבקם כיום. יצירת סימטריה בין שני הצדדים היא בדיוק כמו יצירת סימטריה בין האנס לנאנסת. שניהם אשמים?"

* גיבורת הספר – אני מצטרף בכל לב להמלצתו החמה של משה גרנות על ספרו של חיים באר "מסע דילוגים". בניגוד לגרנות, איני חושב שהפרטנות באשר לרכישת הספרים ודרך השגתם מייגעת, שהרי זו בדיוק הביבליופילייה – גיבורת הספר.

* ביד הלשון: בראסו – בפינה הקודמת שהוקדשה למילה מנאייכ, כתבתי שמנאייק הוא כינוי צה"לי לשוטרים הצבאיים, שזה פיתוח של כינויים – מניאקים.
כינוי מוקדם יותר למם-צדיקים היה בראסו. זאת על שם הפירמה של משחת צחצוח הכפתורים שעיטרו את מדי השוטרים הצבאיים.
אורי הייטנר