פרק שביעי
סעודת אבבטן בחוף אילת: לוקוס עם פטרוזיליה וקוסקוס ו...

את הסופר אבבטן בן עצל השארנו על חוף הים, תוקע סנדליו הרחבים במצע גרגירי-האבן העגלגלים; באילת הם משמשים במקום הזיפזיף הזהוב והרך שבחופים אחרים. מתרחצות צעירות היו שרועות על החוף, מטגנות עצמן בשמש כביצים לארוחת-בוקר, ולפעמים (תסלחו לי) הציצים שלהן גלויים.
אבל אבבטן לא הסתכל ימינה ושמאלה וגם לא לאחור אלא מיהר אל הכביש הראשי, למצוא הסעה דרומה, למצפה התת-מימי. הוא אמנם ידע כי הדבר הנכון ביותר לעשותו עתה הוא לחפש טלפון-ציבורי ולהודיע לליליסימה אשתו היכן הוא נמצא ומדוע נעלם מן הבית, אך רוח שובבות תפסה אותו הבוקר באילת, אולי בהשפעת הצעירות צהובות-השיער ששכבו בחוף על הגב ועל הבטן והשתזפו, ואולי בזכות שלושים הלחמניות בחמאה ובריבת אוכמניות שזלל במטוס ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, בשעת הטיסה לאילת.
לכן לא צלצל הביתה להודיע, והאמת, הוא גם טרם שכח את צעקותיה של ליליסימה אתמול בערב על כך שהוא בטלן ואינו מרוויח מספיק והנחרות שלו בלילות אינן מניחות לה לישון והדירה צרה וככל שהוא משמין יותר כן יש פחות מקום בבית לאנשים אחרים, וכי כל אלה שמדפיסים את ספריו מרמים אותו ומשלמים לו פרוטות, וגם זה באיחור, ולכן מוטב לו שיחדל להיות סופר ויחפש לעצמו איזו עבודה מועילה ומשתלמת יותר, מפני שהבטלנות שלו עוברת כל גבול אפילו בארץ עצלתיים, שתושביה אינם ידועים כחרוצים ביותר.
"מה אגיד לה בטלפון?" אמר לעצמו, "שאני נמצא בחוף אילת מוקף בתיירת סקאדינאוויות זהובות-שיער יפהפיות וחצי-ערומות? הלא זה ירגיז אותה כפליים! ולהסביר לה שאני כאן בתפקיד, משתתף במשלחת הקפיטן יוקי לגילוי אוצר תת-מימי, וכי עליי גם לתאר זאת לקוראים שלי – על זאת יש שתי תשובות. אל"ף, קפיטן יוקי אסר עליי לגלות דבר. ובי"ת – גם אם היה מותר, היתה אשתי צורחת עליי ולועגת לי בטלפון ואומרת שאני שקרן ובעל דימיון מטורף, חולני, ילדותי, ושאני נשאר כאן רק בגלל החתיכות על החוף – "
וכדרכו החל לרחם על עצמו וגם ההליכה קשתה עליו והוא עצר והוציא גלולה לחיזוק הלב שלו, ששלושים הלחמניות העיקו עליו במקצת. ולבסוף הגיע לכביש הראשי, וכשביקש לעצור מונית הנוסעת דרומה לכיוון המצפה התת-מימי, הופיע אוטובוס של מטיילים מבוהלים שנמלטו מן המצפה ובפיהם הסיפור על הדג אבו-נפחא הענק שכמוהו לא ראו זקני-אילת מימיהם.
הבין אבבטן שאין כל טעם לנסוע לשם, והצטער כפליים, משום שקוראיו הפסידו עתה גם את תיאור הדג הענק. חזר אבבטן לחוף, לחכות לקפיטן יוקי ולדני שיחרו ממשימתם, וחיפש בינתיים מקום נוח לשבת בו, בצל. עד שעלה אבבטן לכביש, וחזר, חלפו כבר כשעתיים, והאוויר, אם כי היה יבש מאוד, החל בוער. הוא לא הביא בגד-ים, ולכן לא היה יכול להיכנס למים. הוא ישב חצי שעה בצל של שיח, עד שנעלם הצל ואחריו כמעט ונעלם גם השיח מרוב חום. וכל אותה שעה שכבו המשתזפות צהובות-השיער על החוף, והתנועה היחידה שעשו מדי פעם היה שינוי התנוחה – גב, בטן, גב, בטן.
לפתע קלטו נחיריו הגדולים של אבבטן ריח נעים של דג נצלה על גחלים. הריח הזכיר לו ששעת-הצהריים מתקרבת והוא טרם אכל דבר לבד משלושים הלחמניות בחמאה ובריבת-אוכמניות, ולא שתה אלא תרמוס אחד של קפה, מאז הבוקר. מיד קם והלך ולא הביט ימינה ושמאלה ובוודאי שלא אחורה, רק קדימה בעקבות ריח הדגים.
הוא הגיע לסככה, ספק מסעדה ספק קיוסק, סמוך לחוף הים; ובפתחה, גלוי לשמש, ניצב שולחן-ברזל שחלקו העליון תבנית ובה גחלים לוחשות שמעלות מדי פעם עשן. מעליהן שבכת-ברזל, בעברית נכונה קוראים למכשיר הזה – אַסְכָּלָה, ושלושה דגים טריים מעוררי-תיאבון נצלים עליה, מדיפים ריח ניחוח מגרה של דג ברוטב שום חריף.
ישב אבבטן על כיסא, ליד שולחן מצופה פורמאיקה פגומה, וקרא אליו את הבחור-המגיש:
"שלום,"
"שלום וברכה. מה אתה רוצה לאכול, אדוני?" שאל הבחור.
"צלוי. דג צלוי."
"מצטער מאוד. מה שאתה רואה אלה הדגים האחרונים שלנו. כבר מוזמנים לאכילה. אבל תיכף יביאו לנו דגים טריים ישר מהים."
והוא ניגש אל הדגים, הפך אותם על צידם ושפך עוד רוטב, ואחר הגיש אותם בצלחות מוארכות לחבורה של סועדים שכבר ישבה וחיכתה בצל הסככה. הדגים היו גדולים ומכוסים בפטרוזיליה ירוקה, תאווה לעיניים ולחך.
"סלח לי," קרא לו אבבטן, "איפה בית-השימוש?"
"בית-הצ'ימוש שם, מאחור – " אמר הבחור המגיש.
קם אבבטן ומיהר להתפנות, כדי שיהיה מקום במעיו לסעודה המזומנת לו. מדי פעם היה ממשש בידו את מטוס ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, הצרור במטפחת בכיסו. למה? להיות בטוח שלא הלך לאיבוד.
כשחזר מבית-הצ'ימוש כבר היתה על שולחנו צלחת של סאלאטים חריפים, ופיתות טריות, ובקבוק משפחתי גדול של משקה קר.
"עוד מעט יגיעו הדגים." הרגיע אותו הבחור-המגיש.
"אבל מה יהיה עד אז?" הביט אבבטן בקינאה לעבר הצלחות של הסועדים האחרים תחת הסככה.
"אביא לך צלחת עם קוסקוס, בינתיים."
"תביא," אמר אבבטן, שהסאלאטים הדליקו את תיאבונו. "המנה הראשונה טובה מאוד."
"שלושים שנה אנחנו כאן. אימא שלי מבשלת כך. סבתא שלי מבשלת כך." אמר הבחור בגאווה, אך גם במקצת חשד. אבבטן, בלבושו המרושל ובפניו שאינם מגולחים, נראה כמי שאולי אינו מסוגל לשלם עבור הארוחה. "ומה המקצוע של אדוני?"
"עורך-עיתון," השיב אבבטן, אשר מניסיונו למד כי התשובה – סופר, מעוררת לעיתים קרובות תמיהה ושאלות טיפשיות, ומתקשרת, כמו בטענותיה של ליליסימה, לדמות בטלן וחסר-פרוטה. וחוץ מזה, הלא הוא באמת עורך את "העצלן הצעיר", המודפס אמנם, בגלל העצלות של תושבי עצלתיים, בתל-אביב.
"מה שם העיתון?"
"העיתון 'העצלן הצעיר'."
"השעיר? יַעַנִי, משהו כמו להיטון או קוסמטיקה?"
"פחות או יותר," השיב אבבטן, אשר דעתו כבר לא היתה נתונה לשיחה אלא טרף ברעבתנות את הפטריות, החצילים, הזיתים ושאר הסאלאטים החריפים והחמוצים שהיו טעימים מאוד לחך.
עוד עיניו בצלחת, והנה הופיעה סירה מן הים וממנה עלו לחוף שני בחורים, דייגים, נושאים ארגז-פלאסטיק מסוג אלה המשמשים לנשיאת בקבוקי משקאות-קלים, והדגים מקפצים בו וחלקם כבר שוכבים בשקט.
הבחור-המגיש שמח לבואם ושפך את הדגים אל הכיור במטבח, כדי לנקותם, ובינתיים מיהר והביא על מגש גדול לפני אבבטן ארבעה דגים, שאותה כבר השקיט במכות על הראש. אבבטן התקשה לבחור וביקש מן הבחור לומר לו את שמותיהם. הבחור חזר פעם ופעמיים על שמות הדגים אך אבבטן התקשה לקלוט, ולבסוף בחר כמובן את הדג הגדול ביותר אשר שמו, לוטוֹס או לוקוּס או פוקוּס, נשמע לו תחילה מוכר יותר מן האחרים, אך מיד שכחו.
הבחור ניגש למטבח לפתוח ולנקות את הדג ואחר הניח אותו על האסכלה, מעל לגחלים. ובינתיים הביא לאבבטן את צלחת הקוסקוס שהיה לבן ופריך כשלג ועליו יצוקים מצד אחד חמין שחום וחריף שהכיל שעועית חומה ותפוחי-אדמה ומצד שני ירקות מאודים ברוטב-מרק-בשר טעים.
המשיך אבבבטן במלאכת הזלילה תוך שהוא גומע את כל הבקבוק-המשפחתי ומזמין אחד נוסף. מסביב החלו הסועדים האחרים מגניבים לעברו מבטים בחשאי, וגם הבחור-המגיש, שהיה הופך מדי פעם את הדג על הגחלים ויוצק עליו מרוטב השום החריף, התבונן בו בפליאה, וגם בחשש – פן אחר הדג הזה יזמין אבבטן עוד אחד, ועוד, מי יודע? הלא בטן לו כחבית, ידיו כשני בולי-עץ, ופניו תופחים כקערת-בצק ומלאים כירח באמצע החודש.
סוף-סוף הגיע הדג בצלחת ארוכה עם סאלאט עגבניות ומלפפונים והרבה פטרוזיליה קצוצה. תקע אבבטן את המזלג והסכין בצידו של הדג וקרע ממנו נתח עטור עלי פטרוזיליה קצוצים והגישו אל פיו ומיד נתמלא הפה בטעם בשרו הלבן של הדג הצלוי, השרוי ברוטב שום כתוש ומיץ לימון ופלפל ומלח ואולי עוד תבלינים; הרוטב נספג היטב בשרו של הדג בשעת הצלייה עד שלא היה צורך אפילו לסחוט מעליו את מחצית הלימון שנחה לראשו.
יבורך קפיטן יוקי על שהביא אותי לאילת, הרהר אבבטן בפה מלא, והתבונן במפרץ הכחול, בגלשנים, בסירות ובאוניות הרחוקות. דולפין קפץ לפתע מן המים ושעשע את המתרחצים. אולי גם אכתוב על כל אלה, באמת, למה לא – אכתוב על המסעדה הזו שצולים בה דגים בטעם גן-עדן, במדור המסעדות של העיתון שלי, "העצלן הצעיר", ואחתום – א.ב.ע. (זה היה, אגב, עיתון-הילדים היחיד שהיה בו מדור מיוחד למסעדות, ולא קשה לנחש מדוע).
ובעודו מהרהר בתענוגות-החך סיים לאכול את צידו האחד של הדג והפך אותו בצלחת ואז –
אל אלוהים!
את מי רואות עיניו? שתי בובות קטנות בחליפות-צלילה שחורות, יושבות בבטנו של הדג על עצם-השדרה הלבנה, והן מתנודדות כמתפללות וקוראות בספרונים זעירים שמחזיקות ידיהם הקטנטנטנטנות.
קפיטן יוקי!
ורני!
וכשראו את אבבטן קמו, הניחו ידיהם זה על כתפי זה ופתחו בריקוד חסידי בתוך הרוטב שבצלחת כשהם שולחים רגליהם הקטנות אל-על.
קפיטן יוקי ורני במעי הדג! מי היה מאמין? נס! ממש נס! מזל גדול. איך יכולת לשכוח אותם. השניים הפסיקו לרקוד ומעמדו עתה בצלחתו נוצצים מרוטב, וקפיטן יוקי הניף ידיו וניסה לשוחח אך קולו לא הגיע אל אבבטן, שגם נבהל אותה שעה פן יבחינו הסועדים סביב, והבחור-המגיש, בשני הזערורים שעומדים בצלחתו בין עלי הפטרוזיליה ואדרות-הדג שחציו נאכל כבר. בחופזה שלח אצבעותיו לצלחת, כמו כדי לתלוש איזה נתח, ובינתיים הנחית אצבע נוטפת רוטב על ראשיהם, והורה להם לשבת, וערך סביבם סאלאט ופטרוזיליה וערם חלקים מן הדג כדי להסתירם. השניים ניגבו את ראשיהם וחבשו שוב את הכיפות והתיישבו על שדרת-הדג, מתנועעים כשני בחורי-ישיבה שקדנים.
לפתע נזכר אבבטן במכשיר קשר-המחשבות הסמוי שבאוזנו, שמסוגל לשדר מחשבות בתור מילים, ללא קול; ובעודו עושה עצמו אוכל, אך בזהירות וכבר בלי הרבה תיאבון (מי יודע, חשב, אולי לכלכו השניים את הדג מבפנים!) – החלה מתנהלת ביניהם שיחה אשר נוסחה המלא, כפי שנרשם במכשיר הקלטת-המחשבות של המחשב "צפנת פענח", מופיע בפרק הבא.

המשך יבוא