בין התגובות הרבות שקיבלתי על מאמרי "תחיית מדינת הרווחה", הייתה גם התגובה הזאת: "צריך גם להבין את עומק המונח ערבות הדדית וצדקה – זו איננה חובת המדינה כי אם זו של הפרט. כשהמדינה לוקחת אחריות פירוש הדבר שהפרט הסיר מעצמו אחריות וזו איננה כוונת הבורא/התורה וד"ל."
כותב הדברים היטיב להציג את האתיקה הפרוטסטנטית שהיא בסיס הקפיטליזם. הפילוסוף, הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר (1864-1920) היטיב לתאר זאת במסתו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".
על פי האתיקה הפרוטסטנטית אין מקום לחתירה לצדק חברתי או לשוויון, כי את דמות החברה קובע האלוהים. ההצלחה הכלכלית היא מתת אל. אדם שהצליח כלכלית – אות הוא שהינו אדם חרוץ וצנוע, שעבד קשה וזכה בפרי עבודתו. ולכן, על האדם לחתור ככל האפשר להגדלת העושר, כיוון שהעושר הוא עדות לכך שאלוהים אוהב אותו. את תוצאות העושר אין הוא צריך להקדיש לנהנתנות ולרמת חיים מעבר לצרכיו, אלא להשקעה בעסק עצמו על מנת להגדיל את הכנסותיו, ולפילנתרופיה. האתיקה הפרוטסטנטית, כותב ובר, מביאה להתפתחות היזמות העסקית שמטפחת את עצמה.
על בסיס האתיקה הפרוטסטנטית, קובע ובר, צמח הקפיטליזם, וגם אם במידה מסוימת היה למעין גולם שקם על יוצרו (ערך הצניעות, למשל, אינו מאפיין אותו) – רוח הקפיטליזם מבוססת על אותה אתיקה.
לא בכדי, מרגרט תאצ'ר, שחונכה על ברכי הכנסייה האנגליקנית (שהיא חלק מן הנצרות הפרוטסטנטית) הטיפה לציבור לפתוח את כיסו ולגלות נדיבות. מצד אחד היא שללה כל תפיסה של אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני היא עודדה את הפילנתרופיה.
אין זו האתיקה היהודית. חוקי השבת, השמיטה, היובל ועוד, מבטאים חתירה לצדק חברתי ולשוויון. מוסר הנביאים הוא מוסר המבטא דרישה לצדק חברתי ולשוויון. המעשר, הלקט, השכחה והפאה, אינם פילנתרופיה, אלא דרישה ממי שיש לו, על פי חוק, לתת משלו לעני. זו אינה צדקה.
היהדות מעודדת צדקה, נדיבות, תרומה לזולת כערך עילאי, אך לא במקום הדרישה לצדק והחתירה לצדק, אלא לצידם ובנוסף להם.
לצערי, בשיח בן ימינו, יש כביכול סתירה בין צדק וצדקה. יש המהללים את הצדקה והנדיבות ובזים לצדק החברתי, שהוא "בולשביקי". ויש המהללים את הצדק החברתי וסולדים מן הצדקה, בטענה שהיא משת"פית של חוסר צדק וסייענית של העוול.
מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על תשובה זו... "צדקה".
איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ'ריזם, שלא הצטמצם לבריטניה אלא התפשט בעולם כולו וגם אצלנו. היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו"ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים "פתחו את המקררים," והתנער מאחריות של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.
במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית ב-2011, התנוססה כרזת ענק: "צדק, לא צדקה." כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל"צדק ורווחה, לא רווח וצדקה." "רווח" אינה מילה גסה בעיניי, ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין "צדקה" לבין "צדק" ו"רווחה".
לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, "משפט וצדקה" שכיח מאוד בתנ"ך, ובעיקר בדברי הנביאים.
הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר. במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המיסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכול. אולם האם המדינה היא חזות הכול? האם למעט תשלום חובת המס, אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשייה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?
היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה," ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.
"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה," נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז' ע"ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, כלומר מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב"ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות ("כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ") עם חובה.
למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.
מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על "המדינה" ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת, היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית מרכזיים בה הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.
בתקופה בה שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ"סים רב-שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ"סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדין יש מקום לעשייה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה – לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.
עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

2. צרור הערות 16.8.20
* הגלביות תחילה – במשך שנים מכרו לנו את הסיפור, שהדרך לשלום ולנורמליזציה במזרח התיכון היא קודם כל הסכם עם הפלשתינאים – בתנאים שלהם והסכם עם סוריה – בתנאים שלה; תנאי התאבדות לאומית מבחינתנו. שמעון פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן כשישראל תחתום על הסכם הקבע עם הפלשתינאים.
והנה, אנו רואים שניתן לצאת מן הקופסה ולהפוך את כיוון הזרימה. אולי הדרך לשלום הפוכה. בשנים האחרונות מתגבשים יחסי קרבה בין ישראל לבין הציר הסוני "המתון" (כלומר המתון יחסית) שהגיעו לשיא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, וכנראה הסכמים עם מדינות נוספות בעתיד הקרוב. וזאת, בלי לסגת משעל אחד ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בירושלים ובגולן. אז אולי הכיוון הוא הפוך – הגלביות תחילה. ישראל תעמיק את אחיזתה במזרח התיכון ביחסים נורמליים עם מדינות ערב, תבודד את אויבותיה, ותאלץ אותן להתפשר.
ההסכם עם איחוד האמירויות משמח כל שוחר שלום, אך יש בו צד מדאיג – הוויתור על החלת הריבונות. אין שום סיבה שישראל תפגע באינטרסים הלאומיים החיוניים לה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שאנו מקבלים מאיחוד האמירויות, עלינו לתת לאיחוד האמירויות נורמליזציה. למרבה הצער, אנחנו נשארים בקופסה של תשלום מחיר מדיני תמורת השלום, כאילו השלום נמצא בידי הצד השני, הוא מוצר הנחוץ רק לנו ועלינו לקנות אותו מהם במטבע מדיני, במקום הרעיון הראוי של שלום תמורת שלום.
אבל האמת היא, שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהחלת הריבונות עוד לפני ההסכם עם איחוד האמירויות וללא קשר אליו, למרבה הצער.
בימים הקרובים נשמע פרטים על ההסכם. יש הבדל בין ויתור על הריבונות לבין השעיית הריבונות. אם מדובר על ביטול – זאת תבוסה מדינית. אם מדובר על השעיה, שהיתה קיימת בלאו הכי, סוגיית הריבונות לא ירדה מן הפרק, ובשעת כושר ישראל תחיל את ריבונותה בלי להפר את ההסכם. ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי היישובים היא אינטרס לאומי חשוב מאוד, שאסור לוותר עליו.

* הישג של נתניהו – הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא הישג מדיני לישראל. ההישג הוא של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. נתניהו אחראי גם לצד השלילי של המטבע – הקפאת החלת הריבונות. האם באמת מדובר בהסרת מהלך הריבונות מעל הפרק כפי שאומרים באיחוד האמירויות או רק בדחייה, כפי שאומר נתניהו? זאת נדע בחודשים הקרובים.
העובדה שנתניהו לא שיתף את גנץ ואשכנזי במהלך, מצביעה על כך שגם כאשר הוא מוכיח את עצמו כמדינאי מוצלח (דוקטור נתניהו), הוא אינו שוכח להיות עסקן קטן (מיסטר ביבי). הרי הוא לא חשש שגנץ ואשכנזי יתנגדו למהלך, יסתייגו ממנו, ידליפו, יפריעו. אבל הוא רצה לקבל את כל התהילה. לשם כך הוא פעל, כדרכו, באופן בלתי ממלכתי ובניגוד לרוח האחדות וממשלת האחדות.

* מחנה השלום – יו"ר מרצ ניצן הורביץ התראיין בכאן ב', והקפיד לציין פעם אחר פעם, שהוא מרוצה קודם כל מכך שלא תחול ריבונות ורק אח"כ מכך שיש גם הסכם עם איחוד האמירויות. מזמן טענתי שבקרב מי שמתיימרים להיות "מחנה השלום", הנסיגה והעקירה אינם מחיר השלום, אלא השלום הוא מחיר הנסיגה והעקירה. תמורת העקירה הם מוכנים גם לשלום.

* ההיבט ההיסטורי – במסיבת העיתונאים דיבר נתניהו על ההסכם כהסכם השלום השלישי, אחרי השלום עם מצרים וירדן.
כמה הערות היסטוריות. א. איני יודע אם נכון להגדיר זאת כהסכם שלום, כיוון שהצדדים אינם במצב של מלחמה. אין בכך כדי להמעיט מחשיבות ההישג, אך ראוי לציין זאת למען הדיוק.
ב. נורמליזציה ויחסים דיפלומטיים עם מדינות ערביות שלא היו במצב מלחמה עם ישראל, היו לנו גם עם מרוקו ומאוריטניה. הם נחתמו לאחר הסכם אוסלו. מרוקו ניתקה את היחסים בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית ב-2000 (האינתיפאדה השנייה) ומאוריטניה – בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". אני מקווה שהיחסים עם איחוד האמירויות יהיו יציבים יותר, וביטחון ישראל לא יהיה בן ערובה שלהם.
ג. לא היו לישראל שני הסכמי שלום אלא שלושה. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. אמנם ההסכם הזה לא החזיק מעמד אפילו שעה (הייתי אז בלבנון, ולא היה שום שינוי בין היום הזה לימים שלפניו), אך חשוב מאוד להזכיר את הסכם השלום הזה, כדי שלא נשכח ששלום אינו חתימת הסכם שלום, אלא המציאות בשטח. כמו באוסלו, הסכם שהופר מיד עם חתימתו, אינו שווה את הנייר שעליו נכתב.
ד. אין זה ההסכם הראשון ללא ויתורים טריטוריאליים ישראלים. גם בהסכם השלום עם ירדן ישראל לא נסוגה משטחים (היו כמה חילופי שטחים זעירים בערבה). אחרי שנים שבהן נטען שההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן וביהודה ושומרון תמנע שלום עם ירדן, הוכח שניתן לחתום על שלום עם ירדן, לצד ההתיישבות היהודית וההתיישבות היא דווקא הגשר לשלום.

* מי אחראי להחמצה ההיסטורית – בעקבות הקפאת התוכנית להחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, הרשת מלאה בתעמולת מעריצי נתניהו המטילים את האחריות על כך על גנץ ואשכנזי, ש"תקעו מקלות בגלגלים". הנראטיב הזה נוח הן לנתניהו והן לגנץ - לכל אחד מול הבייס שלו. נתניהו, שנוהג לנכס לעצמו כל הצלחה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכל כישלון. במקרה הזה, השעירים לעזאזל שמחים לנכס לעצמם את האשמה, כי היא מסייעת להם בבייס שלהם להתגאות בכך ש"בלמו את הסיפוח".
אכן, גנץ ואשכנזי מתנגדים, לצערי, להחלה חד-צדדית של ריבונותנו. אבל בהסכם הקואליציוני ניתנה לכחול לבן זכות וטו בכל הנושאים זולת סוגיית הריבונות. לנתניהו יש רוב בממשלה ובכנסת לריבונות. אילו הוא רצה – הכנסת הייתה מחילה את הריבונות. זה לא שהוא לא רצה. הוא רצה אבל פחד. ככל שהתקרב המועד הוא קיבל רגליים קרות. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים שמוכנים להסתכן ולשלם מחיר בטווח הקצר למען השגת מטרה לאומית בטווח הארוך. זה גדול עליו. ולכן הוא התקפל. מלוא האחריות בנושא הזה היא על נתניהו. אילו הוחלה הריבונות הוא היה ראוי למלוא האשראי. הוא נושא במלוא האחריות על ההחמצה.
צר לי על עמדתם של גנץ ואשכנזי, דווקא כיוון שהם מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן ורואים בבקעת הירדן שטח שחייב להיות ישראלי. הם מתנים את הריבונות הישראלית בהסכם, אבל הרי ברור שלא תהיה ריבונות בהסכם. ישראל מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים להגשים את הציונות ולממש את יעדיה הלאומיים. השמרנות של גנץ ואשכנזי והפחד שלהם מצעדים נועזים מצערת מאוד. מן הראוי היה, שהחלת הריבונות על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה, תהיה הבשורה הגדולה של ממשלת אחדות, בתמיכת חלקים נרחבים מן האופוזיציה. העדר הקונצנזוס – הוא במידה רבה באשמת גנץ ואשכנזי. אבל האחריות על אי החלת הריבונות היא על נתניהו. אולי גם על טראמפ. יש לקוות שלא תהיה זו בכייה לדורות. אם טראמפ ינצח בבחירות, יש לחדש את היוזמה, ולהחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב. אם נדחה זאת שוב לסוף הקדנציה שלו, אנו עלולים להחמיץ שוב את שעת הכושר.

* לא-כלום – צפיתי ביו"ר מועצת יש"ע וראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחיאני תוקף את נתניהו על ויתורו על הריבונות. מן הראוי שאלחיאני יעשה חשבון נפש, במקום לתקוף את נתניהו– על חלקו בהחמצת המאה.
אלחיאני הוביל מאבק נגד יוזמת טראמפ ונגד החלת הריבונות כיוון שהיא חלקית ולא על כל יו"ש. במאמר שכתבתי לפני חודשים אחדים, השוויתי אותו לגורמים בימין ובשמאל ביישוב שהתנגדו לתוכנית החלוקה ב-1947 כי היא לא היתה מספיק טובה בעבורם. אילו דעתם היתה מתקבלת, לא היתה קמה המדינה, ואם לא היתה קמה אז, ספק אם היתה קמה במועד אחר. לא זו בלבד שאלחיאני וחבריו, אנשי "הכול או לא כלום" התנגדו לתוכנית – הם התסיסו את חבריהם האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התוכנית. וייתכן מאוד שללחץ הזה היה חלק משמעותי בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות. זאת הבעייה בגישת "הכול או לא-כלום" – לא אחת ההתעקשות על הכול מובילה ללא-כלום.

* לעגן את גבולות הקבע של ישראל – מה בדיוק הסיכום בין ישראל, ארה"ב ואיחוד האמירויות בסוגיית הריבונות? כל צד מציג זאת באופן הנוח לו. פעם במקרים כאלה, אפשר היה לסמוך על מנהיגי ישראל שהם אומרים את האמת. אבל היום... אז מדובר בביטול החלת הריבונות או בהקפאה זמנית? אם מדובר בביטול, זו בכייה לדורות. יש להבין, שכאשר ישראל נמנעת מהחלת ריבונות על שטח, היא משדרת שאין היא רואה בו שטח שלה והוא פתוח למיקוח. כאשר היא מחילה עליו את הריבונות, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מן המדינה. החוק, המשפט והמנהל הישראליים חלים עליו בדיוק כמו על מישור החוף, השרון, הכרמל, הגליל והנגב.
על פי חוק יסוד משאל-עם, נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ואז – משאל עם. רק רוב של 80 ח"כים מייתר את משאל העם. נסיגה משטח ריבוני היום היא כמעט בלתי אפשרית. ולכן, החלת ריבונות היא שינוי דרמטי בכללי המשחק. היא עיצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל לזמן ארוך. היא שימת קץ לתחושת הזמניות שמערערת את היציבות ומשדרת העדר שורשים.
מכל האזורים – בקעת הירדן היא החיונית ביותר להחלת הריבונות תחילה. ריבונות ישראל על בקעת הירדן תעגן את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל. בקעת הירדן ישראלית תסכל הקמת מדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש שתיצור חזית מזרחית עוינת מאיראן עד גוש דן. מדינה פלשתינאית על הירדן תאיים על קיומה של ירדן ולבטח על השלום בין ישראל לירדן. בקעת הירדן ישראלית תסכל זאת. בקעת הירדן ישראלית תשאיר בידי ישראל את המפתח הדמוגרפי של הישות הפלשתינאית ותמנע זליגה וגירוש ממדינות ערב של מיליוני "פליטים" לשטח המדינה הפלשתינאית, שיופנו מיד ללחץ בלתי נסבל ל"שיבה" שלהם לישראל. בקעת הירדן ישראלית תאפשר קיומה של שדרה מזרחית ישראלית ממטולה והחרמון עד אילת. בשנת המאה למדינת ישראל אוכלוסיית ישראל תמנה עשרים מיליון נפש. אי אפשר לצופף אוכלוסייה כזו בשדרה המערבית – מישור החוף. קיומה של שדרה מזרחית מקבילה, שתאפשר פיזור האוכלוסייה, היא יעד לאומי ממדרגה ראשונה. מיספר הפלשתינאים בבקעת הירדן קטן. החלת הריבונות תחייב הצעת אזרחות לפלשתינאים בשטח זה, אך התוספת הזו זניחה בהשפעתה על המאזן הדמוגרפי של ישראל. אם יש לבחור בין ריבונות עכשיו על בקעת הירדן או על גושי ההתיישבות, שגם החלת הריבונות עליהם חיונית, יש להעדיף את הבקעה מסיבה נוספת. אין איום אמיתי של נסיגה מהגושים הגדולים שהמציאות בהם בלתי הפיכה. בקעת הירדן, לעומת זאת, היא בסכנה של ממש, כפי שראינו בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ריבונות על בקעת הירדן תחילה.

* אם לא ריבונות – אם נתניהו דחה לזמן בלתי מוגבל את החלת הריבונות על בקעת הירדן, לכל הפחות שיביא במהרה החלטה על התיישבות רבתי בבקעת הירדן. גנץ יכול לנדב לו את התוכנית הלאומית לפיתוח בקעת הירדן של כחול לבן.

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת. הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.
כעת, כאשר למרבה הצער החלת הריבונות על בקעת הירדן, החיונית כל-כך לעתידה של מדינת ישראל, נדחתה לזמן בלתי מוגבל – יש לקדם את פיתוח ההתיישבות בה. קידום ההתיישבות אינו במקום הריבונות. הדבר נחוץ גם אם תחול ריבונות. הציונות המעשית והציונות המדינית צעדו שלובות זרוע מאז ראשית הציונות. אולם כעת, כאשר ישראל גילתה חולשה מדינית ונמנעה מהחלת הריבונות, יש צורך לחזק את המעשה ההתיישבותי ביתר שאת, כדי לעגן ולחזק את היות בקעת הירדן ישראלית לתמיד. עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול את בקעת הירדן משיממונה וליישב אותה. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל טפטוף בהרי ירושלים.
האוכלוסייה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסייה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* הפתעה – חולדאי הפתיע. ליד דגל איחוד האמירויות הוא האיר את חזית בניין העיריה גם בדגל ישראל.

* גזור ושמור – בימים הקרובים איש השלום גדעון לוי יכתוב פשקוויל בו יגנה בחריפות את איחוד האמירויות על בגידתה השפלה בפלשתינאים.

* נושאת הדגל של ציונות הומניסטית – קיבלתי בצער את הידיעה על מותה של כלת פרס ישראל למשפטים, פרופ' רות גביזון. רות גביזון הייתה משפטנית דגולה בעלת מעמד בינלאומי, אשת רוח ישרה כסרגל ומעורבת בציבוריות הישראלית. היא היתה ציונית, ליברלית והומניסטית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. גביזון היתה ממייסדי האגודה לזכויות האזרח והדמות המרכזית בה לאורך עשרות שנים. בין השאר כיהנה כיו"ר האגודה וכנשיאתה. היה זה בימים שהאגודה הייתה אגודה ציונית ולא השתמשה לשווא בשם "זכויות האזרח" לשם אג'נדה אנטי ישראלית רדיקלית, כפי שהיא היום.
רות גביזון היתה אינטלקטואלית אמיתית, שחתרה לאמת והשקפת עולמה היתה רחבה ועמוקה ולא סיסמתית. דאגתה לזכויות האזרח לא היתה חד-ממדית כי היא הכירה גם בזכויות הקולקטיב ובזכויות לאומיות ובאינטרסים לאומיים, וביטאה קו מאוזן, של דרך המלך, המבטיחה ככל הניתן הן את זכויות הפרט והן את אינטרס הכלל. ובהציגה את דרך המלך, היא לא טיאטאה מתחת לשטיח את הדיסוננס בין ערכים, אלא הציגה את צדקת שני הצדדים ואת הצורך בפתרון מיטבי. היא סלדה מהכרעות חותכות ומשיח הזכויות וחתרה לפתרון של הסכמה רחבה ומאוזנת בנושאים השונים. כשאני חושב היום על העימות בנושא נחל האסי הזורם בקיבוץ ניר דוד, שניצבים בו צדק מול צדק – כן, שני הצדדים צודקים בטענותיהם, אדם כמו רות גביזון היתה לבטח מציעה פשרה הוגנת, שיש בה התחשבות מרבית בצדק של שני הצדדים והכרח של כל צד להכיר בצדקתו של האחר ולהגיע לפשרה שניתן לחיות עימה.
כך היא נהגה בסוגיות דת ומדינה, והדבר בא לידי ביטוי באמנת גביזון-מדן בנושא זה. גביזון ומדן לא ניגשו לתהליך כתיבת האמנה כיריבים המציגים כל אחד את הצדק המוחלט שלו בניסיון למצוא פשרות, אלא כמי שמחויבים לזהותה היהודית של המדינה ולזכויות הפרט בניסיון ליצור דרך חדשה, שאינה פשרה של "חיה ותן לחיות" אלא יצירה סינרגטית המכילה את ערכי חופש הפרט עם ערכי יהדותה של המדינה והצביון היהודי והליברלי של הפרהסיה הציבורית בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. גם במתח בין הרשויות בישראל רות הציגה דרך השוללת את האקטיביזם השלטוני ומזהירה מפניו, אך מכבדת מאוד את בית המשפט העליון ושוללת את הניסיונות לעקר אותו. בשל התנגדותה לאקטיביזם השיפוטי, אהרון ברק חסם את בחירתה לבית המשפט העליון. היתה זו פסילה שערורייתית של אישה שאין מתאימה ממנה, אך ורק בשל עמדותיה. פסילתה, "כיוון שיש לה אג'נדה" כטענת ברק, כלומר כיוון שהיא אינה דבקה באג'נדה שלו, היתה חרפה. בנוסף לגדולתה המשפטית – עצם האג'נדה השונה שלה ויכולתה להיות משקל נגד לברק בהרכב בית המשפט, היתה צריכה להביא לבחירתה, ולו כדי שבית המשפט יהיה מאוזן יותר.
גם בנושא מבקשי המקלט היא הציגה עמדה מקורית, מאוזנת, במסמך שכתבה יחד עם אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי (שלושתם חתני פרס ישראל). היה זה מסמך שהציע מדיניות הגירה לישראל, שמבטיחה את המשך זהותה וצביונה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ושוללת מדיניות הגירה שעלולה לערער זהות זו, אך גם מאפשרת קליטת מיספר מוסכם של פליטים ומבקשי מקלט, כביטוי לערכים ההומניים של המדינה היהודית.
רות גביזון הקימה את ארגון מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית ועמדה בראשה. ב-2010, אחרי שסיימתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, פנה אליי ישראל הראל, אז יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, שבאותם ימים עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה שלו, וסיפר לי שנתקל במכרז לתפקיד מנכ"ל מציל"ה והמליץ לי להגיש את מועמדותי. הוא שוחח עם רות והמליץ לה עליי. שוחחתי עם רות ארוכות, והיא אמרה שלמרות שהמכרז כבר נסגר היא פותחת אותו ומצרפת את מועמדותי (טרם נבחר אז המנכ"ל). בשיחתי איתה סיפרתי לה על בעייה קשה שלי – איני שולט באנגלית. זאת בעייה, כי אחד מתפקידיו של המנכ"ל הוא גיוס משאבים, רובם מחו"ל. היא אמרה שזו אכן בעייה, אך אפשר למצוא לה פתרון, באמצעות שינוי בחלוקת האחריות בין בעלי תפקידים בעמותה. בסופו של דבר לא נבחרתי בשל בעיית השפה, אך הבנתי מרות שהיא תמכה במועמדותי.
לקראת סיום תפקידו של פרס כנשיא המדינה, כתבתי מאמר שבו הצעתי לבחור ברות גביזון לנשיאת המדינה. מאמרים נוספים שכתבתי עליה, נגעו לשערורייתה אי-בחירתה לבית המשפט העליון. יהי זכרה ברוך!

* למען האחדות – רות גביזון היתה אשת רוח מעורבת בחיים הציבוריים. אחד הנושאים האחרונים אליו נרתמה, היה יוזמת ממשלת אחדות. ביוזמה שהובלנו, היה חשוב לנו לרתום דמויות לאומית בעלות מעמד והשפעה, וגייסנו את שרנסקי ואת רות גביזון. רות נפגשה מטעמנו עם בכירי המערכת הפוליטית והיה לה חלק משמעותי בהצלת המדינה מסיבוב רביעי בתנאי קורונה, שעלול היה לדרדר אותנו לאנרכיה.

* תודה ליאיר לפיד – אני מודה מקרב לב ליאיר לפיד. צפיתי בראיון עימו בחדשות 12 והקשבתי לו ברוב קשב. אני מודה לו על שהוא הזכיר לי למה אני תומך בממשלת האחדות. אמנם קשה מאוד לקיים ממשלת אחדות עם נתניהו, שמפר את ההסכם הקואליציוני מדי יום ומתנהג בניגוד מוחלט לרוח האחדות. וכן, הוא ממאיס עליי ועל רבים אחרים את ממשלת האחדות. ולכן, תודה ליאיר לפיד שהזכיר לי מה האלטרנטיבה. בראיון הסביר יאיר לפיד שהוא תמך ותומך בממשלה שנתמכת ע"י הרשימה המשותפת, בלי בל"ד, כי בל"ד היא מפלגה אנטי ישראלית. ומיד סיפר על הרופאים והפרמדיקים הערבים, שהם אזרחים וכו'.
אז אנתח את המסר שלו.
"הרשימה המשותפת בלי בל"ד" – שקר. אין חיה כזו. בל"ד היא מפלגה עצמאית, אך הרשימה המשותפת היא סיעה אחת בכנסת. בסוגיות של קואליציה/אופוזיציה וכו', היא פועלת כסיעה אחת. "בל"ד היא מפלגה אנטי ישראלית." נכון. וחד"ש היא מפלגה פרו-ישראלית? ותע"ל? ורע"ם? אחמד טיבי, יועצו של רב המרצחים, הוא פרו ישראלי? במה זה בא לידי ביטוי? האם היה פעם עימות בינינו לבין אויבינו, שהוא תמך בצד הישראלי? איימן עודה הוא פרו ישראלי? הוא השתתף לפני שבועות אחדים במסיבת עיתונאים משותפת של פת"ח וחמאס שבה הם דיברו על שיתוף הפעולה נגד האוייב הישראלי.
מי שעקב אחרי מה שקורה במגזר הערבי ובפוליטיקה הערבית בנושא החרם על "טחינה אל ארז" ובנושא חוק טיפולי ההמרה, יכול לראות עד כמה הפערים האידיאולוגיים בתוך הרשימה המשותפת עמוקים. לצורך העניין, זו רשימה אחת שיש בה את המפלגות החרדיות ואת מרצ בכפיפה אחת. ומה המשותף להם? נושא אחד שבו הם תמימי דעים: שלילת קיומה של מדינה יהודית, מאבק נגד קיומה של ישראל (אם הם אומרים שהם בעד קיומה של ישראל רק לא כמדינה יהודית – הם נגד מדינת ישראל, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל שאינה המדינה היהודית), תמיכה באויבי ישראל, תמיכה ב-BDS. זה הדבק היחיד שמחבר שם בין קומוניסטים לאיסלמיסטים.
מפלגה שמסוגלת להחזיק בתוכה אוטו-אנטישמי קנאי כמו עופר כסיף, היא בהכרח מפלגה אנטי ישראלית. והוא לא חבר בבל"ד. "בתמיכת הרשימה המשותפת" – יש לזכור, שאין המדובר בקואליציה של 61 שהרשימה המשותפת תומכת בה מבחוץ. מדובר בממשלת מיעוט שעצם קיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. אך תמיכתה תוסר ביום שבו צה"ל יגיב על טרור ההצתות, או ביום ש"על פי מקורות זרים" וכו'. כי יש ניגוד עניינים בסיסי בין ממשלה ישראלית לבין מפלגה אנטי ישראלית.
ולקינוח, הסיפור השמאלצי שלו על הרופא הערבי שעשה לו בדיקת קורונה. איזו דמגוגיה עלובה. הוא הופך את התומכים בהתנגדות הפוליטית לקיומה של ממשלה התלויה ברשימה אנטי ישראלית ל"אנטי ערבים", כביכול. איזו עליבות. איזה פופוליזם זול. אני באמת מודה ליאיר לפיד על התזכורת. (אגב, מבחינת התעופה העצמית והנרקיסיזם לפיד הוא תואם-ביבי).

* דיסציפלינה אחרת – היללנות הפרנואידית של האב, האם ורוח השטות היא כבר באמת לא סוגייה פוליטית. זו סוגייה לאנשי מקצוע מדיסציפלינה אחרת.

* כי אינו יכול אחרת – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג? ראו משל העקרב והצפרדע.

[אהוד: בהחלט. הלא כך הוא הביא את השלום עם איחוד האמירויות, ובקרוב עם בחריין ועומאן. תגיד, אתה לא מרגיש שאתה עושה צחוק מעצמך?]

* פתרון לסוגיית ראש ממשלה תחת כתב אישום – המציאות שבה אדם שהוגשו נגדו כתבי אישום פליליים מכהן כראש הממשלה היא בלתי נסבלת ובלתי סבירה. נכון, החוק מאפשר זאת. אבל כלל אין צורך בחוק שיאסור זאת. לא הכול צריך להיות כתוב בחוק. צריכות להיות גם נורמות ציבוריות. בחברה מתוקנת, אדם כזה היה מסתגר בביתו מבושה ולבטח לא ממשיך לכהן בתפקידו, לבטח מפלגתו הייתה בועטת אותו, לבטח לא היתה לו תמיכה בציבור. בסיטואציה הקיימת, כאשר אבדה הבושה ואין נורמות, יש צורך בחקיקה.
אבל יש צדק בטענות מתנגדי החוק. הם טוענים שאין זה סביר, שהחלטה של אדם אחד שאינו נבחר ציבור (היועמ"ש) תבטל את תוצאות הבחירות ואת הצבעת הכנסת. בלי קשר לתאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים" והבלי ה"דיפ-סטייט" חסר השחר – עקרונית, הם צודקים. לכן, צריך למצוא פתרון אחר. הפתרון שאני מציע (או הכיוון, אפשר בכיוון זה למצוא פתרונות אחרים), משאיר את ההכרעה בידי נבחרי הציבור. להלן הצעתי:
א. ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, יעלה בתוך שבוע להצבעת אמון חשאית בכנסת. אם 61 חברי כנסת יתמכו בהמשך כהונתו – הוא יוכל להמשיך בכהונתו. אם פחות מ-61 ח"כים יתמכו בהמשך כהונתו – כהונתו תופסק מיד.
ב. אם אחרי הבחירות הוגשה לנשיא המדינה המלצה על מועמד שהוגש נגדו כתב אישום – הכנסת תקיים הצבעה חשאית האם ניתן להטיל עליו את הרכבת הממשלה. נדרש רוב של 61 ח"כים כדי שניתן יהיה להטיל עליו את התפקיד.
ג. ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום והכנסת אישרה את המשך כהונתו, ולאחר הבחירות הבאות הוגשה לנשיא המדינה המלצה להטיל עליו שוב את הרכבת הממשלה – יש להפעיל עליו את סעיף ב' בהצעה.
תיקון נוסף שנדרש בחוק הקיים, הוא מחיקת האבסורד על פיו ראש ממשלה שהורשע בדין, וכבר אין לו חזקת חפות, יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט, כלומר עד אחרי ערעורו. צריך להיות ברור, שראש ממשלה שהורשע בדין – כהונתו נפסקת לאלתר.

* שמח לחזור בי – בצרור ההערות הקודם מתחתי ביקורת על הממשלה על שהיא ממשיכה במדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות, וממשיכה לשדר שמותר להצית את שדותינו ולפגוע בריבונותנו, כפי שהיה מאז מרץ 2018. אני שמח לחזור בי. בלילות האחרונים צה"ל תקף מטרות מחבלים ברצועה ובנוסף לכך ישראל סגרה את מעבר כרם שלום ועצרה את העברת הדלקים. אני לא מצפה שפעולה אחת או שתיים יפסיקו את טרור ההצתות, אבל כפי שראינו, הבלגה מתפרשת בצדק כחולשה ומביאה להסלמה ול"סבבים" כפי שהיו לפני שנתיים ואשתקד. אף מדינה נורמלית אינה משלימה עם התנקשות בריבונותה ועם הצתת שדותיה, החורש הטבעי ושמורות הטבע שלה. דין הצתה כדין רקטה.

* רשימת הקלון – שורה של ארגונים אנטי-ישראליים שפועלים בישראל, המכנים את עצמם בהגדרה מקושקשת והזויה כמו "ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית" או משהו כזה, הוציאו הודעה שמגנה בחריפות את ישראל על "פגיעה בזכויות האדם... צעד ציני של ענישה קולקטיבית מתמשכת שנועד לפגוע במכוון בשני מיליון תושבי רצועת עזה... פגיעה מכוונת במצב ההומניטרי הקשה ברצועה... במיוחד על רקע משבר הקורונה... תגובה בלתי מידתית... מנוגדות לחוק הבינלאומי ההומניטרי," וכו' וכו' כיד הממבו-ג'מבו האהוב עליהם.
שום אמירה על האחריות של מי שיצרו את ההסלמה בטרור ההצתות. אף מילה על זכויות האדם של תושבי הנגב המערבי ששדותיהם הוצתו והם בסכנת חיים בשל הפרחת בלוני נפץ ותבערה לעבר יישוביהם. אף מילה על ההתנקשות בריבונות ישראל. אף קריאה לשלטון חמאס שלא לפגוע בתושבי רצועת עזה – פגיעה שהם אשמים בה בהמשך טרור ההצתות. ההתייחסות היחידה של הארגונים האנטי-ישראליים לטרור ההצתות הייתה במשפט: "הפרחת בלוני תבערה אינה מצדיקה פגיעה באוכלוסייה אזרחית." אגב, באותה פגיעה באוכלוסייה אזרחית, כוונתם להחלטתו של שר הביטחון בני גנץ לסגור את מעבר כרם שלום ולהפסיק את הזרמת הדלקים לרצועה. ויש לזכור שאין לישראל שום מחויבות להעברת הדלקים וכל הסחורה העוברת לרצועת עזה. ישראל נסוגה מרצועת עזה עד המ"מ האחרון עקרה את כל יישוביה וגירשה את כל תושביה כדי להתנתק מן הרצועה. יש גבול בין ישראל לבין הרצועה. איזו עוד מדינה בעולם פותחת מעברי גבול עם אוייב הפועל נגדה בתוקפנות מתמדת ומעבירה לו אספקה מתמדת. רק ישראל נוהגת כך, והיא נוהגת כך בהתמדה לאורך 15 השנים מאז הנסיגה, תחת טרור רקטות והצתות בלתי נפסק. אבל זו גישתם הצינית החולנית של הארגונים האנטי ישראליים – להצדיק כל טרור נגד ישראל ולגנות כל תגובה ישראלית על הטרור.
זו רשימת הקלון של הארגונים האנטי ישראלים שחתומים על הפשקוויל: האגודה לזכויות האזרח, בצלם, עדאלה, רופאים לזכויות אדם, במקום, גישה, המוקד להגנת הפרט, זזים ועיר עמים. איזה שמות אורוויליאניים לארגונים תומכי טרור ושונאי ישראל.
האמת היא, שהתגובה הישראלית אינה חריפה מספיק, כיוון שלא הפסיקה את טרור ההצתות. על ישראל להחריף את תגובתה, עד שהאוייב יפסיק את ההצתות.

* גיס חמישי – קראתי ידיעה על פיה ח"כ עופר כסיף מהרשימה האנטי ישראלית דיבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת נגד הקמת אזור תעשיה בשער שומרון. מה שמטריד כאן במיוחד הוא העובדה שעופר כסיף חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אני סומך על האחריות של גורמי הביטחון, שכאשר הם מופיעים בפני הוועדה הם אינם מדווחים על מה שאי אפשר לקרוא בעיתון, ושמידע סודי מדווח רק בוועדות המשנה.

* סגנית הנשיא – בתגובה על מינוי קמלה האריס למועמדת המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגנית הנשיא, כדאי שטראמפ יכריז על מינוי השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי למועמדת המפלגה הרפובליקאית לתפקיד סגנית הנשיא.

* כנופיה סדיסטית – הדבר המזוויע ביותר באירועי ההתעללות בגן ברמלה הוא הקבוצתיות, או ליתר דיוק – הכנופייתיות. קורה שיש פסיכופט אלים, סדיסט. סביר שהוא יבצע את זממו בסתר. ידאג שאף אחד מחבריו לצוות לא יידע ולא יראה. אפילו שיש שניים כאלה. אבל צוות שלם? זה פשוט בלתי נתפס.

* ביד הלשון: קלימרו – בשתי הפינות הקודמות הזכרנו את הכינויים של השוטרים הצבאיים בפי הלוחמים הקרביים: בראסו, מנייאקים, מנאייקים. כינוי נוסף, משנות השבעים והשמונים הוא קלימרו. קלימרו הוא דמות מצוירת של אפרוח בסדרת ילדים טלוויזיונית פופולרית בשנות השבעים. על ראשו של קלימרו הייתה דבוקה קליפת ביצה. כיוון שהמ"ם-צד"יקים חבשו קסדות לבנות, המזכירות את קליפת הביצה, הודבק להם הכינוי קלימרו.
אורי הייטנר