הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
ספר ראשון בסדרה
מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק שמיני
הקלטה של שיחת-מחשבות שנעשתה במחשב "צפנת פענח": איך להינצל ממעי הדג?

"מה קרה לכם?"
"אתה לא רואה? הדג בלע אותנו."
"אני רואה, אבל מדוע לא השתמשת במדחס-החלל כדי להתחמק?"
"לא רציתי שהדג יתפוצץ. צער-בעלי-חיים. וחוץ מזה – הדם, הכרישים."
"תודה רבה לך, קפיטן יוקי. אם היה מתפוצץ – לא היה מגיע לצלחת שלי הדג הטוב ביותר שאכלתי בחיים שלי."
"אבבטן, אל תתלוצץ. נעשה לנו נס גדול כמו ליונה הנביא ששהה במעי הדג והדג הקיאוֹ אל החוף."
"וגם הצייר נחום גוטמן צייר על יונה במעי הדג כמה ציורים נחמדים."
"מילא שהקיאוֹ על החוף, אבל את הדג של יונה הנביא עם יונה בתוכו לא צלו חצי שעה מצד אל צד באסכלה, על גחלים."
"עם רוטב שום מסריח."
"נעשה לנו נס, נס גדול, אבבטן, אתה שומע? כאשר אתה עומד בסכנת-מוות לא יעזור לך גם מדחס-החלל המשוכלל ביותר – "
"אתה סתם מותח אותי, קפיטן יוקי."
"כשנמצאים בסכנה נוראה כזו יש רק דרך אחת – להתקשר לרב הראשי; והרב הראשי בירושלים אמר לי, בשיחת טלפון אלחוטית תת-מימית – הוא לא התפלא כלל שאני מטלפן אליו ממעי הדג כי הוא רגיל שמדברים אליו בחלומותיו כל מיני אנשים, אפילו כאלה שכבר מתו – הוא אמר לי – תהילים, רק לומר תהילים ולהיזהר שלא לגעת בעצמות של מתים – זה העונש!"
"ואתה רוצה להגיד לי שבזכות אמירת תהילים החזקתם מעמד גם במחצית-השעה שצלו את הדג על הגריל? מה זה, הרב הראשי הוא חברת-ביטוח נגד כוויות או פטנט של בגדים חסיני-אש?"
"אני רוצה להגיד לך, אבבטן, שאם אתה חוזר בתשובה ומתפלל באמונה שלמה, אתה בטוח מכל רע, ואז לא רק שאתה מחזיק מעמד כאשר צולים אותך במעי דג-לוקוס ברוטב-שום מרוקאי אלא אפילו אם טוחנים אותך ועושים ממך גפילטע-פיש!"
"גפילטע-פיש!"
"מה יש אדון הלוקוס לא טוב בשבילך והקוסקוס לא טוב – שאתה מבקש אצלנו גפילטע-פיש?"
"סליחה, אני – "
"תתבייש לך, אתה מעליב אימא שלי מעליב סבתא שלי, תלך לאדון פרץ, ייתן לך גפילטע-פיש מהבריכות של הקיבוצים!"
"סלח לי, לא הבנת אותי – אני אמנם ווּז-ווּז אבל אני מקיא מגפילטע-פיש, כמו יונה הנביא שהדג שלו הקיא – "
"לא מכיר דג יונה – "
"והאוצר?"
"קצה התעלומה בידינו."
"יכולתם לשאול את הרב הראשי גם על האוצר. הוא הלא שומע בחלומות דברים חשובים מאוד, בלילות."
"אל תתלוצץ, אבבטן. את הרב הראשי צריך לשמור רק למקרים של סכנת-נפשות ממש."
"ומה נעשה עכשיו? איני יכול להיעלם סתם כך, פתאום, מבלי לשלם, ולשבת איתכם בצלחת בתוך מיץ הסאלאט והפטרוזיליה ואדרות-הדג שאכלתי; מצד שני – אי-אפשר שפתאום תקפצו פה על-ידי באמצע המסעדה כאילו באתם מן הלא-כלום, ובוודאי שלא ייתכן להציב כאן כך פתאום, בגודל טבעי, מטוס 'כפיר' על החוף!"
"תגיד, אבבטן, אתה באמת לא אוהב דגים ממולאים?"
"שקט רני, אל תפריע."
"אוהב רק אם הם ממולאים בילדים כמוך!"
"וגם אתה, אבבטן, תפסיק להתנהג כמו ילד! – שמענו את השטויות שלך. איך התנצלת על כך שאתה ווּז-ווז. ועכשיו תקשיב: תיקח ותנגב אותנו בזהירות ממיץ השום האיום שבצלחת, ותעטוף אותנו בכיס שלך, אבל לא יחד עם ה'כפיר'. ואחרי שתשלם, תצא מחוץ לאילת לאיזה מקום פתוח שיש בו משטח קטן שאפשר להמריא ממנו, ותוצאי אותנו ואת המטוס, ונקטין אותך ונטוס כולנו חזרה לתל-אביב."

המשך יבוא