* מעל לתיוגי השמאלימין – את רות גביזון אי אפשר לתייג בתגיות המקובלות של שמאל/ימין/מרכז. היא היתה מעל התיוגים הללו. היא היתה אשת רוח אמיתית שדבקה בערכים הציונים, הליברליים וההומניסטיים ולא התאימה אותם לא לבייס השמאלני ולא לבייס הימנני. היא שללה את התזה השמאלימנית לפיה יש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ולכן יש לצמצם את יהדותה כדי שתהיה דמוקרטית יותר או לצמצם את דמוקרטיותה כדי שתהיה יהודית יותר. היא דגלה בסינרגיה היהודית דמוקרטית, לפיה מדובר בכלים שלובים; העצמת יהדותה של המדינה, בדרך הנכונה, עשויה להעצים את הדמוקרטיות שלה והעצמת הדמוקרטיות שלה עשויה להעצים את יהדותה.
לצערי, הולך ופוחת מיספרם של ענקי רוח כמו רות גביזון, שיודעים להתעלות מעל הקופסאות השבלוניות של שמאל/ימין ולהציע חלופת-על ציונית ליברלית כוללנית ומקורית. אבדה גדולה.

* הרצאה של רות גביזון – רות גביזון הייתה מרצה מרתקת, שידעה להחזיק קהל מאזינים שעה ארוכה. הרצאותיה היו מלומדות, מעמיקות, שבהן ניתחה לעומק את הנושאים שעליהם דיברה, הציגה את כל הצדדים ואת כל המורכבויות ומתוך הניתוח הדיאלקטי בנתה מבנה שלם של תפיסה מאוזנת ומורכבת, המבטאת שביל זהב בין עמדות קיצוניות.
זכיתי לשמוע מיספר הרצאות שלה בכנסים שונים. אני זוכר במיוחד הרצאה שנשאה בפאב בתל-אביב, באירוע השקה של כתב העת "אשמורת שלישית", של עמותה שהייתי בין מקימיה – "שבעים פנים לציונות". איני זוכר מה היתה כותרת ההרצאה, אך היא הציגה בה את צדקת הציונות באופן רהוט וברור. הפאב היה מלא מפה לפה בקהל צעיר, ששתה את דבריה בצמא.

* אויב בפוטנציה – אם נכונה הידיעה לפיה ההסכם עם איחוד האמירויות כולל עסקת נשק אסטרטגי אמריקאי לאיחוד, הדבר חמור מאוד. בכל הקשור להתחמשות – ישראל צריכה לראות כל מדינה ערבית, גם כזו שיש איתה הסכם שלום, כולל מצרים וירדן, כמדינת אוייב בפוטנציה. העליונות המוחלטת של ישראל היא זו שעשויה להביא את מדינות ערב לשלום איתה. אין לאפשר כרסום בעליונות הזאת.

* בדרכו של פרס – כאשר פרס היה שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית, הוא חתר תחת ראש הממשלה יצחק שמיר. מאחורי גבו ובלי ידיעתו רקם פרס עם המלך חוסיין את "הסכם לונדון" לוועידה בינלאומית שנועדה לכפות על ישראל הסדר שהיה מסיג אותה לקווי 1949. אחרי שחתם על ההסכם הוא נפגש עם שמיר והקריא לו את הנוסח.
שמיר ביקש ממנו להציג לו את הנייר, כדי שיוכל להעמיק בו, ופרס השיב שאינו יכול להשאיר לו העתק כי הוא חושש מהדלפות.
יש לציין ששמיר היה שומר סוד יותר מכל מנהיג אחר בתולדות מדינת ישראל. תמיד טענו נגדו שהוא עוד לא השתחרר מן המוסד ושהוא מסתיר את הסודות גם מעצמו מחשש להדלפה. ואילו פרס היה מגדולי המדליפים (בעיקר כדי להאדיר את שמו), עד שאורי אבנרי כינה אותו "יונייטד פֶּרֶס" בהשראת סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס". אבל שר החוץ לא הראה לראש הממשלה הסכם מדיני מחשש להדלפות... כלומר, מחשש ששמיר יראה את ההסכם.
נתניהו מזכיר מאוד את פרס במגלומניה ובחתרנות שלו. ראש ממשלה שרוקם הסכם מדיני חשוב ומסתיר אותו משר החוץ ושר הביטחון, הוא חתרן. כן, ראש ממשלה יכול לחתור תחת שריו. כך היה בפרשת הצוללות הגרמניות למצרים וכך בפרשת ההסכם עם איחוד האמירויות.
ומה התירוץ שלו? שמירת "סוד". מגוחך.
וכדי שלא תישארו במתח – איך הסתיימה פרשת "הסכם לונדון"? שמיר שלח את ארנס לנשיא בוש ויירט את ההסכם. אגב, הנראטיב הפֶּרֶסִי לפיו היה מדובר בהסכם שלום עם ירדן ושבשל סיכולו אבדה האופציה הירדנית ו"נאלצנו" להגיע להסכם עם אש"ף חסר שחר. הסכם לונדון היה מכניס את אש"ף דרך הוועידה הבינלאומית. וההסכם לא היה טיוטה להסכם שלום אלא הסכם על ועידה בינלאומית.

* הפשרה הטובה ביותר – מו"מ אינטנסיבי מתנהל בין הליכוד וכחול לבן כדי להציל את הממשלה ולמנוע סיבוב בחירות רביעי. לי יש הצעת פשרה מקורית. בעיניי, היא טובה יותר מכל הצעת פשרה אחרת. היא גם פשוטה מאוד. שנתניהו יכבד את ההסכם הקואליציוני. מוזר, הא?

* גיורא איילנד בדרכו לפוליטיקה? – בוגי יעלון הודיע על מגעים מתקדמים עם גיורא איילנד על הצטרפותו לתל"ם ולחיים הפוליטיים. גיורא הוציא הכחשה רפה. כנראה שהאמת היא באמצע – יש מגעים אך הדברים אינם סגורים. מכל מקום, איילנד לא הכחיש שהוא שוקל ברצינות כניסה לחיים הפוליטיים. כניסה של איילנד לפוליטיקה עשויה להיות תרומה חשובה למערכת הפוליטית והמדינית בישראל. אני מכיר אותו כמנהיג, כמפקד וכאדם מאז היה המג"ד שלי בגדוד 50 ב-1983. מאז אני עוקב אחריו, אחרי דרכו ואחרי תפיסותיו. מדובר באדם ישר, אדם הלוקח אחריות מלאה, גם על שגיאותיו וגם על שגיאות של הכפופים לו, וממנף זאת להפקת לקחים. אדם החושב מחוץ לקופסה השמרנית ומנפק רעיונות מקוריים ויצירתיים בנושאים השונים. ובאופן כללי אני חש קרבה לעמדותיו, הגם שאין זו זהות עמדות, אני גם חולק על חלק מתפיסותיו. אני רואה גם קירבה רעיונית בינו לבין יעלון – גם כאן קירבה ולא זהות עמדות – והשתלבות שלו בתל"ם נראית לי הגיונית.
אבל כדאי לדעת שבנושא שעליו התפרקה כחול לבן, הוא אינו בצד של לפיד ויעלון. אני יודע זאת ממקור ראשון, מתוך קשר שהיה לי איתו כשפעלתי ביוזמת אחדות לאומית. פניתי אליו וביקשתי ממנו לחתום על גילוי הדעת להקמת ממשלת אחדות. הוא השיב לי שאינו נוהג לחתום על עצומות, אך הוא פועל בכיוון. שנינו הסכמנו שהברירה היא בין ממשלת אחדות לבין הידרדרות לאנרכיה. הוא אמר לי שהוא בקשר עם אנשי "הקוקפיט" של כחול לבן ומנסה לשכנע אותם בהכרח להקים ממשלת אחדות. הוא סיפר לי שהוא עשה כן גם אחרי הסיבוב השני, כאשר ניתן היה להקים ממשלת אחדות בתנאים הרבה יותר טובים לכחול לבן, אך כידוע עמדתו לא התקבלה. ומי יודע, אולי אם הוא היה בחיים הפוליטיים ובהנהגת כחול לבן – היא היתה מצטרפת בשלמותה לממשלת האחדות, אולי כבר אחרי הסיבוב השני, וכך ממשלת האחדות הלאומית היתה נראית אחרת. נתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו לא לספור את השותפים.

* כדין רקטה – באיחור של שנתיים וחצי הכריז נתניהו את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: "דין הצתה כדין רקטה". זו הודאה בפשיטת הרגל של מדיניותו; מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות. אבל כל שינוי חיובי ראוי לשבח. מוטב מאוחר מבכלל לא.

* אש תחת אש – גנץ: "חמאס משחק איתנו באש, אני אדאג שהאש תופנה אליו." על ישראל להודיע, שאם תוצת עוד שריפה אחת בישראל, בתוך 24 שעות כל השדות בעזה יעלו באש.

* תמך או התנגד? – צחי הנגבי עזב בזעם את אולפן חדשות 12 לאחר שח"כ מתן כהנא הטיח בו שהוא תמך בהתנתקות. הנגבי טען שהוא הצביע נגד בכל ההצבעות. מה האמת? האמת היא שהנגבי, להבדיל מנתניהו, אכן התנגד להתנתקות והצביע נגדה בכל ההצבעות בממשלה.
אולם לאחר ששרון פילג את הליכוד והקים את "קדימה", ועל פי הסקרים הוא עמד לזכות בניצחון גדול, והליכוד בתבוסה, הנגבי מיהר לזנק לצד שעליו מרוחה החמאה, והצטרף ל"קדימה". וב"קדימה" הוא תמך בתוכנית ההתכנסות של אולמרט, שכללה עקירת יישובים רבים ביהודה ושומרון, צידד בהקמת מדינה פלשתינאית ודיבר על השמאל כעל "המחנה" שלו, כפי שהיום הוא מדבר על הימין.

* בצד של הנגיף – ישראל קטורזה מופיע כפרזנטור בתשדיר שירות מטעם משרד הבריאות הקורא לאזרחי ישראל לעטות מסכות. תשדיר חשוב מאוד, למען מטרה נעלה של בריאות הציבור. בשל כך, המקארתיסטים מדבוקת שוקן מובילים מתקפה נגדו, שכן הוא חצה את הקווים ופועל מטעם המדינה השנואה עליהם. קובי ניב ורוגל אלפר פירסמו פשקווילי נאצה ורדיפה נגדו. ניב טען נגדו שהוא מכר את חבריו האמנים תמורת רבבות שקלים ושהפרסומת שלו מיזוגינית, ואילו מכחיש הקורונה אלפר כינה אותו "מפיסטו" וטען שמכר את נשמתו לשלטון רקוב.
מראשית הקורונה אלפר כבר פרסם עשרות מאמרים של תיאוריות קונספירציה מטורללות לפיהן אין קורונה אלא זו מזימה של מנהיגים סמכותניים בלה בלה בלה. כנראה מי שרגיל תמיד לתמוך באויבי ישראל – גם במקרה הזה הוא בצד של הנגיף. אלא שהפעם הוא אינו רק נגד מדינת ישראל אלא נגד האנושות.

* צדק צדק – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", נאמר: "צדק צדק תרדוף." למה פעמיים צדק? הרי הסגנון המקראי חסכני מאוד במילים, ואין בתורה מילה מיותרת. אחד הפירושים לסוגיה, היא שהכפילות נועדה להבהיר שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת – גם האמצעים צריכים להיות כשרים, צודקים וטהורים. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם מאבק צודק אינו מצדיק הפרת חוק, אלימות, ונדליזם, פגיעה בשלום הציבור, פגיעה באזרחים, מתקפות שלוחות רסן. וזה גם לא משתלם, כי מי שנוהג כך רק משניא עצמו על הציבור.
"ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא," כתבה רחל המשוררת בשירה. מי שהופך את עצמו למצורע מבחינה ציבורית, יאבד את הציבור. אי אפשר לנצח במאבק ציבורי ללא הציבור. לא פעם הזכרתי את האופן שבו אנו, ועד יישובי הגולן, ניהלנו את המאבק על הגולן. היה זה מאבק על עצם הקיום, ואף על פי כן ניהלנו מאבק נחוש, אך ממלכתי ואחראי. אמחיש זאת בדוגמה קטנה.
בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישה של ועד יישובי הגולן במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על בריסטולים. הצעתם היצירתית היתה לתלות על שלטי חוצות ענקיים את תמונתו של רבין לצד המשפט: "'מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל,' יצחק רבין, 10.6.92." כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן. באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו," הסברנו. אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הם לא נתקלו עוד בלקוח מוזר כל כך.

* רק לא ירבה לו – פרשת השבוע, פרשת "שופטים", עוסקת בענייני מדינה ושלטון. כשהיא נוגעת בהלכות מלך – שעה שבכל העולם המלך הוא אל, הוא כל יכול, הכול מותר לו, הוא מעל לכל חוק ולכל דין, עוסקת התורה בהגבלת כוחו של המלך. התורה מזהירה אותנו לא למנות מלך שיהיה "מלך ככל הגויים" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.
ובלשון הכתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."
מהו המסר? יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. אך הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא לא פחות חשוב – היא שלטון החוק. בדמוקרטיה השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.
עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

* פעילות פוליטית מקובלת – לכל המצדדים ברעיון העוועים של הקמת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, אני ממליץ לחפש את סרטון הראיון של ח"כ שחאדה לקלמן סג"ל ב"כאן 11". קלמן ליבסקינד שאל את שחאדה על קבלות הפנים שהח"כים מן הרשימה המשותפת עורכים למחבלים המשתחררים מן הכלא ותעודות ההוקרה שהם מעניקים להם. "על מה אתה מוקיר אותם?" שאל קלמן.
שחאדה: "אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהתנועה הלאומית הפלשתינאית. אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה. ולנו יש זכות. יש לנו את הנראטיב שלנו. אני משתמש בשפה אחרת, אני לא מקבל את המילים האלה [כלומר את המילה מחבל]. המנהיגות הערבית בוועדת המעקב העליונה, רואה זאת כתפקיד חשוב שלה להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית."
בהמשך אמר ליבסקינד: "אם אני רואה יהודי שיוצא מהכלא אחרי שהוא סתם ניסה לרצוח ערבים, אני לא הולך לתת לו תעודת הוקרה. לא מכיר חבר כנסת שייתן לו תעודת הוקרה."
כאן שחאדה הפתיע. "אני מסכים אתך לגמרי." יפה!!! רגע, אל תלכו. "אבל אתה כן נותן להם תעודות הוקרה," מציין ליבסקינד, ושאחדה השיב בלי להניד עפעף: "אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה," הוא השיב לו.
כיוון שיש בתוכנו המצדדים בהקמת ממשלה בשיתוף פעולה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית, מן הראוי להציף את העובדות. וכדאי גם לפרש את דבריו של שחאדה.
"אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה." – הם רואים אחרת את העבר. בעיניהם מדינת ישראל היא יישות קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין, גירשה את הילידים והקימה מדינה לא לגיטימית. הם רואים אחרת את העתיד – מדינת ישראל תושמד וישראל "תחזור" להיות פלשתין.
"תפקיד חשוב ... להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית." הפעילים הללו הם מחבלים. הפעילות הפוליטית היא טרור. להחזיר אותם לפעילות הפוליטית המקובלת והלגיטימית – להחזיר אותם לביצוע פיגועי טרור.
"אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה." הוא נגד רצח בלי סיבה. הוא בעד רצח עם סיבה. מהו רצח עם סיבה? רצח יהודים. רצח יהודים הוא פעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית.

* למה אני שותף – בתקופה האחרונה אני מקדיש, בהתנדבות מלאה, לא מעט מזמני ומרצי להקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, שאני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה שלו. העשייה הזאת ממלאת אותי ומרגשת אותי מאוד. ביום שני בערב היה מפגש מרומם נפש של צוות ההקמה עם נציגי גרעין "חגי" שהם מרכיב משמעותי בהרכב האנושי שיְיַסֵּד את היישוב (לצערי, לא יכולתי להישאר עד תום הפגישה כיוון שמיהרתי לשידור פינתי ברדיו אורנים). בפתיחת המפגש התבקש כל אחד מן המשתתפים להסביר למה הוא כאן; למה הוא חלק מהקמת היישוב. אשתף כאן בדברים שאמרתי.
"אני מאמין גדול בהתיישבות, בערך ההתיישבות, כערך ציוני של יישוב ארץ ישראל, של יישוב הגולן, ולא פחות מכך כערך חברתי; היצירות החברתיות המופתיות ביותר של הציונות נוצרו בהתיישבות ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. כך גם היום – היישובים משותפים לחילונים ולדתיים, לא בחיים זה לצד זה אלא כקהילה משותפת, נותנים את המענה הטוב ביותר לאחת הבעיות הקשות בחברה הישראלית, השסע בין חילונים ודתיים.
"לצערי, כבר שנים רבות לא מקימים יישובים. לא אחת העליתי את הנושא בפני מנהיגי תנועתי, התנועה הקיבוצית, ולא מצאתי אצלם שום נכונות לחשוב בכלל על הקמת קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. גם בגולן העליתי לא אחת את הצורך בחידוש ההתיישבות, שוחחתי על כך עם ראשי המועצות, כתבתי על כך מאמרים וזה לא קורה. לפני כשנה וחצי פנו אליי מייסדי גרעין 'חגי' וביקשו להיפגש עם יהודה הראל ואיתי. הם סיפרו לנו על רצונם להקים יישוב חדש בגולן וביקשו להיעזר בניסיוננו. שמחתי והתרגשתי מאוד מהפגישה. בעקבותיה, נפגשתי עם ראש המועצה חיים רוקח, לשוחח איתו על הגרעין ועל הרעיון. רוקח הפתיע אותי, כאשר הוא סיפר לי בסוד שראש הממשלה עומד להכריז ממש בימים הקרובים על הקמת יישוב חדש בגולן על שם טראמפ, כתודה על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן. מאז אני קשור לגרעין, קשור לרעיון, קשור להקמת היישוב. כאשר המועצה פנתה אליי בבקשה שאצטרף לצוות ההקמה, זה היה ממש טבעי בעבורי להצטרף ועשיתי זאת בחפץ לב."
אחד מחברי הגרעין הזכיר שכתבתי את הכתבה הראשונה על הגרעין.

* ביד הלשון: סכין בגב האומה – אבו מאזן גינה את איחוד האמירויות על ההסכם עם ישראל והגדיר את המעשה "תקיעת סכין בגב הפלשתינאים."
מקורו של הביטוי הוא בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה וחתימת הסכם ורסאי, חוזה השלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, שנחתם בארמון ורסאי. גורמי הצבא ואנשי הימין הפיצו תאוריית קונספירציה לפיה צבא גרמניה כלל לא הובס במלחמה, אלא הפוליטיקאים, בעיקר בהשפעת היהודים, המרקסיסטים והבונים החופשיים, תקעו סכין בגב האומה ובגדו בגרמניה ובחיילים הגרמניים. התאוריה הזו התפשטה במהירות בכל רחבי גרמניה, היטלר רכב עליה והיא היתה בין גורמי עליית הנאצים לשלטון. לאחר עלייתם לשלטון, התאוריה אומצה רשמית בידי גרמניה והוכנסה לתוכנית הלימודים הגרמנית.
אורי הייטנר